איך אני אמורה להרגיש?

[A n o n i m i T]

איך אני אמורה להרגיש?

מעולם לא פניתי לאף מקום עם הסיפור הזה. מעולם לא שיתפתי אחרים בנסיון לקבל עזרה אמיתית. הצעתי לאמא לפני כמה ימים טיפול משפחתי או משהו, לפי התגובה שלה אין לי ספק שזה ירד מהפרק לחלוטין. לגמרי לא מתקבל על הדעת מצידה. אז החלטתי לעשות את מה שאני יכולה, ואני יכולה, אולי. אני בת 20, מהמרכז. מצב סוציו-אקונומי ממוצע +. הורי גרושים מגיל שנתיים ועליתי עם אמא מרוסיה לישראל בגיל 3 וחצי. כאן היא הכירה את בעלה ומאז גיל 4-5 הוא איתנו. תחילה בתור ה"חבר", לאחר מכן בתור "בעל". מעולם לא ראיתי בו דמות אב אמיתית (אשמתו בעיקר), מעולם לא קראתי לו אבא (אבל זה כי לא הרגילו אותי מעולם). את אבי הביולוגי איני מכירה, איני בקשר עימו ולפי מיטב הבנתי, אין שום טעם לנסות (שום דבר טוב לא יצא מזה). עם אמא הכל בסדר. אנחנו רבות, נכון, אבל זה לגיטימי וברור. זה די מכובד בד"כ, כולל הסברים והרצאות חינוכיות הגיוניות ועקביות. היא מבינה, או מנסה לפחות, היא משתתפת ומשתפת. בעלה (לצורך הענין לא אקרא לו אב, על מנת לא ליצור בלבול עם הביולוגי) לעומת זאת, אינו איש חינוך במלוא מובן המילה. הוא מהאבות התאכלסיים האלה, שעושים, שקונים, שמביאים, מסיעים ואוהבים לאסור הכל. עד גיל מאוד מאוחר לא הלכתי לישון אצל חברות. למה? מעולם לא ניתנה לי סיבה באמת הגיונית. כל הסיבות היו בערך ברמה של "ככה". עד כיתה יא לא יצאתי בלילות. עם בחורים התחלתי לצאת בגיל 14, אבל תמיד עד 11. בכיתה י זה התחיל להשתנות, ביא קראתי תיגר וביב' כבר עשיתי פחות או יותר מה שטוב לי. אני לא אעביר ביקורת על האיסור והמגננה הנוראית שהייתה סביבי. למרות כל האיסורים היו לי דרכים לראות עולם. ראיתי מה זה סמים, סיגריות, וודקה. ראיתי מה זה נכשלים ומהי הצטיינות. היו לי חברים מכל סוג, ועדיין תמיד ידעתי לבחור מה טוב בשבילי ומה לא. סמים היו לא, גם שתיה. הצטיינתי בלימודים, התקבלתי לתפקיד נחשב בצבא, סיימתי את השירות למרות שהיה לי נורא קשה עם המסגרת וכמעט נשברתי מספר פעמים במהלך השירות. לא היה לי קל, אבל אני גאה בעצמי ובבחירות שלי. גם עכשיו, אני אחרי השירות, עבדתי פה ושם בעבודות קטנות, עשיתי פסיכומטרי [אין תוצאות אבל הניבויים לא רעים בכלל] ואני מתמודדת על מקום בפקולטה לרוקחות. אני אדם עם רצונות, שאיפות, הצלחות, אופי ותבונה. אני מאמינה שיש על מה לכבד אותי והמון אנשים רואים בי אדם טוב ומוצלח. אבל הבעל של אמא.... הוא קיבל איזה רשות ממנה לחנך אותי, ככל הנראה. אבל החינוך שלו מוזר בעיני (ואני רואה מה קורה איתו ועם אחי הקטן שהוא באמת הבן שלו וכל המשפחה כבר הבינה שהשיטות שלי לחנך (לעומתו) הרבה יותר יעילות). אני מבינה שאני לא אוכל לשנות אותו לעולם, ואני מבינה שזה לא שהוא לא אוהב/רוצה - הוא פשוט לא יודע איך או לא יכול. אני מבינה וזוכרת בד"כ. ואני לא תלית שכולה תכלת. יש לי פה לא קטן, והוא מוציא אותי מהכלים ואני עונה. אני צינית, רעה, אני יכולה לפגוע. וזה קורה. אבל לא תמיד במודע, ולא תמיד בכוונה ואף לא מתוך זה שאני מתחילה. זה תמיד בתגובה. בזמן האחרון החלטתי לקחת את עצמי בידיים ופשוט לשתוק. תמיד תמיד תמיד. בייחוד אחרי היום. אז מה המצב?

אף פעם לא מספיק שום דבר. אף פעם לא טוב. מעולם לא קיבלתי פידבק על תעודות לימודיות. כל השנים הבאתי תעודות לא רעות, אבל תמיד היה "למה לא 100?" (אני לא מגזימה - זה נאמר לא פעם) ואפילו הבגרות לא קיבלה יותר מדי תשועות מצידו, על אף ולמרות שקיבלתי הצטיינות ממשרד החינוך. וכך לאורך כל הזמן. אפילו עכשיו: למדתי שלושה חודשים בקורס מאוד מאוד אינטנסיבי לפסיכומטרי. למדתי יומים שלמים, פעם-פעמיים בשבוע עבדתי במלצרות ופעם-פעמיים יצאתי עם חברים לכמה שעות בערב (בית קפה/פאב/מסעדה/טיול קצר) אבל הלחץ שהיה עלי היה מטורף - למדתי המון והשקעתי המון. אמא עדה לכך. בסופו של דבר, שלושה ימים לפני הבחינה, עדכנתי את אמא בתכנוני לעתיד וב"תוכניות ב'" למינהן במידה ולא יצליח לי התכנון. הוא נכנס למטבח כשאמרתי ש"מקסימום, אם לא רוקחות - אני אנסה להתקבל לארכיטקטורה". הוא מיד אמר "אני לא מבין למה את חושבת על תוכניות ב', אם החלטת, למה לפזול לצדדים?" אמא הסבירה שזה לכל מקרה ולא הדרך הראשונה והמקורית, כי אנחנו לא יודעים מה יהיה הציון של הפסיכומטרי (לפי הסימולציות יתכן ש700, אבל מי יודע?) ואולי הוא לא יספיק (אם זה יהיה 680). והוא עונה "מה לא מספיק? אז היית צריכה ללמוד יותר". החנקתי תסכול עמוק, מצבור דמעות והרצון לחנוק מישהו. אמא יצאה עליו במילים שלה, ואני שתקתי. הוא לא רואה בי בת מצליחה, הוא רואה בת שעלולה להכשל. והכשלון הזה אוטומטית הופך אותי לאדם לא טוב מבחינתו. כאילו זה סוף העולם...

היחס שלו לבחורים בחיי חולני ממש. זה לא שאני יוצאת עם פאנק-רוקרים מקועקעים, זה לא שאני יוצאת עם בחורים דפוקים מסמים. הם תמיד נראים מכובדים, תמיד הישגיים (לומדים פיזיקה, מצטיינים), תמיד שווים משהו. ממש בחורים שמביאים הבייתה. ועדיין, הוא לא מוכן לדבר איתם. הוא לא מוכן לתת צ'אנס. אף אחד לא מבקש ממנו לאהוב את החבר שלי, אבל לפחות תנסה להבין מי יוצא עם הבת שלך!!! וכלום. לא מעניין אותו. הוא היה ככה גם עם אחי הגדול (שהוא הבן שלו ושל אישתו לשעבר), אז לפחות יש לזה תקדימים ועוזרים לי להתמודד איתו. אבל לא בכל תחום זה ככה, ולא תמיד. בסופו של דבר מאוד פוגע בי ההתעלמות המוחלטת שלו מהחיים שלי. בין אם אלו תחומי העניין שלי, אני והאופי שלי, המחשבות, החלומות או התוכניות ובין אם זה הבחורים שאני יוצאת איתם. הוא לא רואה באושר שלי ערך, הוא באמת חושב שאני קטנה טיפשה ולא מבינה כלום מהחיים. הוא לא מבין שזה פוגע לראות אותו מעקם את הפרצוף כשאני מבקשת להביא את החבר לארוחת החג, לראות אותו מתעלם מהנוכחות שלו לחלוטין, לא מתעניין, לא מדבר. אמא עושה את העבודה לשניהם. רק בזכותה החבר מרגיש רצוי. והיו מקרים רבים בהם החבר לא התאים לי, אבל כמוהם היו המון שבהם הוא כן התאים ועדיין היתה אנטיגוניסטיות מטורפת. המשך בהודעה הבאה.

 

[A n o n i m i T]

המשך.

יש לו איזה תסביך טלפונים מטורף. הוא בטוח שאני לא עונה לו בכוונה. היו מקרים, אני מודה. אבל כבר שנים שלא. ואתמול התפספסה שיחה ולא ראיתי אותה, אז לא חזרתי אליו והרגע נגמרה הדרמה בעקבות זה. דרמה מלאת דמעות, היסטריה וצרחות עד השכונה ליד. ממש כיף. ואמא אומרת לי "למה את לא מרימה טלפון אליו בלי שום קשר?" ואני עונה לה "הוא לא מתקשר אלי אף פעם סתם. גם לא כשאני ממש חולה, גם לא כשאני בטיול. למה שאני אתקשר?" ובאמת למה? בנאדם שלא מתעניין בי באופן כללי, למה לי לדבר איתו בכלל? למה?

הוא לא מאמין. הוא פשוט לא מאמין. אני אומרת משהו, הוא שומע וממשיך לפי התאוריה שלו. הסברתי לו שאני באמת לא שמעתי ולא ראיתי שיחה, הוא פשוט המשיך בשלו. הוא לא מאמין. גם בנושאים אחרים - אני אומרת והוא ממשיך בשלו. איך אפשר בכלל לנהל שיחה עם אדם כזה? איך??? אם מראש הוא מתוכנת לפעול בצורה מסויימת ואף קלט מסביב לא משנה את זה. אף פעם. (ואז אני מתוסכלת, צועקת לו "אני לא ראיתי את השיחה!!!!" וזה נחשב שאני חוצפנית כי אני צועקת עליו).

ואחרון חביב כרגע - ההשפלות. אח, התעללות מילולית זה מדהים, הא? לך תוכיח.... לך תתווכח, הרי זה ריב וזה די לגיטימי... בלי סימנים חיצוניים, אין חוק נגד זה, אין מודעות כמעט בכלל (לפחות לא לעובדים מסורים כמוהו שלא רואים ממטר מעבר לעבודה-פוליטיקה-חברים). ואמא מכחישה, או מדחיקה. לא ברור. היא באמת לא חושבת שזה כזה חמור. לפעמים אני לא מעבירה לה את מה שהוא אומר, לפעמים זה מועבר ואז יש סערה מטורפת שנגמרת בהיסטרית דמעות שלי (ואני אדם יציב, מאופק, שקול בד"כ), בצרחות רגשיות של אמא ואבא שממשיך להטיף לי מוסר בלי כל קשר למה שמדברים עליו. הדבר האחרון שנאמר לי (ובעקבותו אני רושמת את זה): הריב התחיל מזה שלא עניתי לו לטלפון אתמול בבוקר (נסעתי לחבר ליומיים וחזרתי היום בצהריים), אח"כ הוא קישר בצורה עקומה את זה שאני לא מדברת עם סבתות (ואני כן, אבל פחות ממה שהוא היה רוצה וזה גם לא שדיברנו על זה יותר מדי לפני - וגם יחסית לפעם זה השתפר!) ואז, בלי לחשוב על חומרת העניין הוא פשוט אמר "זה שאת נוסעת בשביל לספק את הצרכים הפיזיים שלך (מיניים), לא אומר שאת יכולה לשכוח מהבית". ואני שתקתי לו. אחרי רבע שעה של שוק, עשר דקות נסיון להחניק דמעות ולהמשיך בחיים, עוד חמש דקות לנגב את אלו שלא הסכימו ויצאו בכל זאת, נרגעתי וסיפרתי לאמא. כמובן שקיבלתי התנצלות משפילה עוד יותר (בצרחות הוא נכנס ואמר "אני מצטער שנפגעת ממה שאמרתי, אבל המסר עודנו תקף", ממש מחמם את הלב הנביחות שלו. אח"כ הוא נכנס לחדר ואמר לאמא שלי ולי ש"צריך לדעת לקבל דברים ולהבין את המשמעות ולא להטפל למילים עצמם כי מה שחשוב זה המעשים". אני בשוק, רוצה למות, לא מאמינה שהרגע הוא קרא לי זונה וזה לגיטימי כי היה לזה מסר ואז אמא המשיכה להלחם בו בחדר אחר). אני מבינה שקשה לה עם חתול ועכבר כמונו, עם השנאה שלי אליו שכבר מתחילה לבצבץ במילים (ולא בצורה ילדותית כמו קללות, אלא בכיוון של ניתוק קשר). אני לא יכולה לשלוט על זה כבר. אני לא מסוגלת לעשות צעד גדול כל כך, לשכוח ולסלוח על הכל (ביחוד שברור לכולם מסביב שהוא לא מבין בשיט למה הוא התנצל וזה בגלל שאמא איימה עליו). זה באמת הוגן לבקש כל כך הרבה מהבת שלך? אני באמת לא מעריכה את מה שיש לי או שהלחץ הפסיכולוגי והחוסרים האלה שלי ממנו באמת מסבירים דברים? אמא אומרת שלא. אמא אומרת שאני לא מעריכה כלום, כי עם האב הביולוגי מי יודע איפה היינו. אני אומרת שזה לא שווה את זה. גם ככה עבדתי מגיל 14, אז מה? גם אם יכולתי לעבוד בשביל לעזור בבית, זה לא ביגי. העיקר היתה לי תחושה טובה מההורים. אבל מי שואל את הילדים? וברור לכולם שאני לא באמת מבינה את המשמעות של מצוקה כלכלית, אני גם יודעת שזה לא באמת הוגן לומר דבר כזה. אבל הם מתעלמים מהמצוקה שלי ואני נשארת עם התחושה הזאת של הזדהות מכל הסובבים אותי, ההטפות של אמא והשטויות שלו. תמיד אמרו לי שהוא אוהב אותי, זאת באמת אשמתי שאני לא מרגישה/רואה/מבינה את זה? בבקשה תסבירו לי למה אם אני טועה, כי אמא לא הצליחה. (ואני כבר באמת מתקשה להבדיל בין רע לטוב). תודה לקוראים, למשקיעים מזמנם להגיב, להתייחס או פשוט להרגיש.

 

[חגית ורד]

היחסים שיש לך עם אביך מורכבים ולא לגמרי

ברורים גם לו ואולי גם לך. מצד אחד את מספרת ששנים למרות שגידל אותך למעשה לא חונכת לקרוא לו אבא ועל ילדה קטנה זה משפיע למרות שאבא זה רק שם, כינוי, ומצד שני הוא כן דורש ממך דברים כאבא, ומטפל בך בדרכו כמובן . בגלל הגבולות המטושטשים בין להיות הורה שאינו ביולוגי ובין להיות הבעל של אמא את מבולבלת וגם הורייך ונראה שאת סובלת בגלל שהורייך לא השכילו להיות ברורים יותר בהורות שלהם. למרות זאת, כל מה שאת מספרת יכול לגם לקרות לאבא ביולוגי ולבת שלו. אין זה משנה כיום איך זה הגיע למצב שזה הגיע, יש צורך לעשות שינוי כי חייך היום עמוסים בקשיים ואת בחורה צעירה שמתחילה את דרכה העצמאית ויקל עלייך לצאת לדרך בלי מטען כל כך כבד שאת נושאת בנפשך. אביך על מגבלותיו לא ישתנה אלא אם יעשה מאמץ, ילך לטיפול ואני מציעה לך לא לנסות את הכיוון הזה אפילו. בשביל שדברים כן ישתנו עבורך את היא זאת שצריכה לנסות להתבונן על הדברים אחרת, לעשות הערכת מצב ולהחליט איך את עושה שינוי. לפי מה שספרת את בת טובה להורייך, היית תלמידה טובה ואת באופן כללי בחורה מוצלחת ותוכלי להשתמש בזה לשנות את המצב שלך. אני ממליצה לך בגלל העומסים הגדולים שלך ללכת לטיפול. לבדוק עם המטפלת, פסיכולגית את הקשיים שלך, גישת החיים שלך ולעבוד על שינוי עם עזרה. בנוסף ועד שזה יקרה אני מציעה לך להמנע ממאבקי הכוח עם אביך ולא לחפש נחמה אצל אימך אלא לשנות טקטיקה. הדינאמיקה בינכם חוזרת על עצמה ואת צריכה לשבור את דפוס ה"התנהגות תגובה" בכך שתעשי אחרת. איך אחרת? כך: כאשר אביך מתקשר, מבקש משהו, פונה אלייך,שואל שאלה וכו.. תעני לו , אם כועס כי לא ענית בזמן, לא ענית בכלל אז תתנצלי. אם שואל לאן את הולכת תעני תשובה ברורה ונכונה. הרעיון שאני מנסה להעביר לך הוא שאת צריכה לא להתנגש איתו, לא לריב ולענות על כל דבר בדרמטיות ובפטוס ולא לעשות מכל משפט עניין גם אם נראה לך שזה ראוי והוא לא בסדר. אין ספק שהאמירות שלו מוגזמות, בוטות ולא צריכות להאמר ויש מקום להעיר בצורה מכובדת יותר. אבל עד שלא תנטרלי אותו בכך שלא תגיבי איך שאת תמיד מגיבה, לעולם תהיו חתול ועכבר ואמא שלך שתקועה באמצע חסרת עונים. כאשר " תקבלי" את שיש לו להגיד בכך שלא תתנגדי ותזנקי מיידת, תשברי את הדפוס. את לא צריכה להסכים לדברים , תעשי את זה למען השינוי באופן של משחק, תאטרון. זה לא קל אבל אפשרי וישא תוצאות לבסוף. ובנוסף כמו שהצעתי לך את צריכה עזרה טיפולית כדי להשמיע את קשייך ותסכולייך ולמצוא להם פורקן ומענה. מקווה שאת מבינה ותוכלי לזה...