אורים כהורים
New member
איך אני יכולה לשמור על מערכת היחסים גם כשאני כועסת עליו?
זאת שאלה שנשאלתי.
השיחה שקדמה לשאלה הייתה על כך שבשעת כעס של האימא, הילד (בן 4) מתרחק ונסגר ואי אפשר לדבר איתו.
רציתי להביא את הנושא גם לכאן כי הוא חשוב ומשמעותי למי שחשוב לה לשמור על מערכת היחסים בינה לבין הילדים גם בשעה שצריך לשמור על הגבולות והכללים.
ההזמנה להתקיים בנוכחותו של אדם אחר – זה הדבר המשמעותי ביותר כשאנחנו מדברים על מערכות יחסים וקרבה רגשית (או בשם המקצועי -היקשרות) .
כשאנחנו בקשר עמוק עם בן הזוג שלנו ובמהלך ויכוח העיניים שלו משתנות וכבר לא רואים בהן את הקרבה, יש לכך השפעה מרחיקת לכת עלינו.
אותו הדבר קורה אצל תינוק או ילד שמביט בעיניים של האימא שלו ולא מזהה בהן את המבט שמזמין אותו להתקיים בנוכחותה – זה קשה מידי מכדי לשאת ומשפיע באופן רגשי. החוויה הרגשית הסובייקטיבית היא כמו תחושה של 'אני לא רצוי'.
ואז לעיתים עולות מגננות שהן כמו שיריון שיוצרות את הריחוק וההיסגרות ולפעמים הילד למרות שהוא שומע הוא איננו מקשיב. אם אנחנו מדברים איתו ומסבירים לו - הדברים "עוברים לידו".
מדענים במדעי המוח גילו שכשתינוק נתקל בתגובה כזו של "אי הזמנה" (כמובן שזה סובייקטיבי) אז המוח מתכווןץ וכאילו נעלם. אזורי פעילות במוח ממש כבים. הגדירו את זה כפעולה הכי פרמיטיבית לתחושה של בושה – השתתקות ונסיגה אחרונית כשאנחנו מרגישים לא רצויים.
לפי סריקות מוח אצל ילדים – כשהם משחקים בקרבת אנשים מבוגרים אליהם הם מקושרים אז רואים שכל המוח מתעורר לחיים וכאילו רוצה לשחק. וכשאין אף דמות מבוגרת שהם מקושרים אליה בקרבתם אז המוח נמצא ב"המתנה" ומחכה.
זה שונה כשמדובר בילדים שמשחקים בקרבת/עם חברים (במקום מבוגרים) מכיוון שחברים הם לא דמות בטוחה עבור הילד כמו ההורים שלו.
אז כל זה למעשה דברים שאנחנו חווים אותם בעצמינו במערכות יחסים ולא רק עם ילדים או בן זוג , גם עם הורים שלנו וחברים.
בהקשר של ילדים, מה אפשר לעשות?
אז קודם כל כשיש מודעות לעניין זה כבר חצי הדרך. והמענה הוא לגשר על החוויה הרגשית מתוך רצון לשמור על מערכת היחסים, על האווירה, ובעיקר להעביר מסר ש- גם אם כעסתי שום דבר לא יכול לשנות את האהבה שלי אלייך.
מתוך כך "מתרככות" המגננות ונוצרת יכולת הקשבה, הילד מרגיש בטוח איתנו , שאנחנו איתו ולא נגדו.
הגישור הוא בהתאם לילד, להורה ולסיטואציה, אני נוהגת לומר ממש כפי שכתבתי – שגם אם אני כועסת על משהו אני אוהבת אותך הכי הרבה בעולם ואין שום מעשה שישנה את האהבה הזאת שלי אלייך.
במילים אחרות: הגישור מאפשר לנו לשים את המיקוד בצד השני (של ההתנהגות/ מעשה) על החיבור האהבה והקרבה במערכת היחסים.
תזכורת קטנה וחשובה שכולנו (ילדים ומבוגרים) צריכים לשמוע תמיד ובמיוחד בשעת כעס
אשמח לקרוא אם זה מוכר לכם? אצלכם או אצל הילדים?
ואיך אתן נוהגות "לגשר" אם בכלל?
זאת שאלה שנשאלתי.
השיחה שקדמה לשאלה הייתה על כך שבשעת כעס של האימא, הילד (בן 4) מתרחק ונסגר ואי אפשר לדבר איתו.
רציתי להביא את הנושא גם לכאן כי הוא חשוב ומשמעותי למי שחשוב לה לשמור על מערכת היחסים בינה לבין הילדים גם בשעה שצריך לשמור על הגבולות והכללים.
ההזמנה להתקיים בנוכחותו של אדם אחר – זה הדבר המשמעותי ביותר כשאנחנו מדברים על מערכות יחסים וקרבה רגשית (או בשם המקצועי -היקשרות) .
כשאנחנו בקשר עמוק עם בן הזוג שלנו ובמהלך ויכוח העיניים שלו משתנות וכבר לא רואים בהן את הקרבה, יש לכך השפעה מרחיקת לכת עלינו.
אותו הדבר קורה אצל תינוק או ילד שמביט בעיניים של האימא שלו ולא מזהה בהן את המבט שמזמין אותו להתקיים בנוכחותה – זה קשה מידי מכדי לשאת ומשפיע באופן רגשי. החוויה הרגשית הסובייקטיבית היא כמו תחושה של 'אני לא רצוי'.
ואז לעיתים עולות מגננות שהן כמו שיריון שיוצרות את הריחוק וההיסגרות ולפעמים הילד למרות שהוא שומע הוא איננו מקשיב. אם אנחנו מדברים איתו ומסבירים לו - הדברים "עוברים לידו".
מדענים במדעי המוח גילו שכשתינוק נתקל בתגובה כזו של "אי הזמנה" (כמובן שזה סובייקטיבי) אז המוח מתכווןץ וכאילו נעלם. אזורי פעילות במוח ממש כבים. הגדירו את זה כפעולה הכי פרמיטיבית לתחושה של בושה – השתתקות ונסיגה אחרונית כשאנחנו מרגישים לא רצויים.
לפי סריקות מוח אצל ילדים – כשהם משחקים בקרבת אנשים מבוגרים אליהם הם מקושרים אז רואים שכל המוח מתעורר לחיים וכאילו רוצה לשחק. וכשאין אף דמות מבוגרת שהם מקושרים אליה בקרבתם אז המוח נמצא ב"המתנה" ומחכה.
זה שונה כשמדובר בילדים שמשחקים בקרבת/עם חברים (במקום מבוגרים) מכיוון שחברים הם לא דמות בטוחה עבור הילד כמו ההורים שלו.
אז כל זה למעשה דברים שאנחנו חווים אותם בעצמינו במערכות יחסים ולא רק עם ילדים או בן זוג , גם עם הורים שלנו וחברים.
בהקשר של ילדים, מה אפשר לעשות?
אז קודם כל כשיש מודעות לעניין זה כבר חצי הדרך. והמענה הוא לגשר על החוויה הרגשית מתוך רצון לשמור על מערכת היחסים, על האווירה, ובעיקר להעביר מסר ש- גם אם כעסתי שום דבר לא יכול לשנות את האהבה שלי אלייך.
מתוך כך "מתרככות" המגננות ונוצרת יכולת הקשבה, הילד מרגיש בטוח איתנו , שאנחנו איתו ולא נגדו.
הגישור הוא בהתאם לילד, להורה ולסיטואציה, אני נוהגת לומר ממש כפי שכתבתי – שגם אם אני כועסת על משהו אני אוהבת אותך הכי הרבה בעולם ואין שום מעשה שישנה את האהבה הזאת שלי אלייך.
במילים אחרות: הגישור מאפשר לנו לשים את המיקוד בצד השני (של ההתנהגות/ מעשה) על החיבור האהבה והקרבה במערכת היחסים.
תזכורת קטנה וחשובה שכולנו (ילדים ומבוגרים) צריכים לשמוע תמיד ובמיוחד בשעת כעס
אשמח לקרוא אם זה מוכר לכם? אצלכם או אצל הילדים?
ואיך אתן נוהגות "לגשר" אם בכלל?