איך אני מרגיש ?
שוב אני מוצא את עצמי כותב כאן, אולי מתוך הבנה שאני חייב להוציא כל מיני דברים החוצה... אבל במה להתחיל? אני לא בדיכאון. אני לא מבולבל. אני גם לא מאושר. לא בא לי לקטר, אני סתם לא יודע מה אני רוצה. ובכל זאת, מה כואב לי בחיים? אז, בהמשך להודעה הקודמת, לא יצאתי לשום קורס ולשום בטיח. אני סתם עושה עבודה פקידותית עכשיו. התנאים דיי טובים, האנשים נחמדים מאוד - אבל זה לא זה. אני כועס על עצמי בגלל שעזבתי את הטירונות. עשיתי טעות כשברחתי, ממש ברחתי, מהלחץ והאי ודאות וכל הדברים האלה שמאפיינים לוחמים. השיקולים שלי היו מוטעים - ופשוט בחרתי לא להתמודד עם הקשיים, שבמילא נועדו להיות זמניים... עכשיו נשארתי עם ריקנות ענקית. אני מרגיש כאילו אני הולך לישון "על בטן ריקה", כאילו לא מיציתי את עצמי, שחסר לי כל כך הרבה. כל הזמן מלווה אותי התחושה הזאת של הכישלון. הייתי, סוף סוף, בתוך מסגרת חברתית טובה, עם אנשים אמיתיים ורציניים. הייתי מוקף בסביבה מצויינת. זה משהו שלא ממש היה לי אי פעם. מהבחינה של השירות זה גם נפילה. עכשיו אני לא עושה שום דבר חשוב ממש, אני לא תורם מספיק. אני מוצא את עצמי נהנה מלענות לטלפונים... אבל גם זה נהפך לדבר שיגרתי ומשעמם לאט לאט. מישהו בכיר ממני אמר לי שאין לו ספק שאני אשאר לשרת שם והוא היה רוצה שזה יהיה בתפקיד אחר, עם שאר המחלקה שעושה את העבודה האמיתית. כמובן, שהוא לא יודע שאני על פרופיל נפשי - ואני לא אוכל להיות כמוהם. אולי, בעצם, זאת גם הסיבה שלא הוציאו אותי לקורס כמו שחשבתי וכמו שאמרו לי. ביקשתי קב"ן וקבעו לי איתו פגישה, אבל בגלל בעיה טכנית לא הגעתי. עכשיו הוא מסרב לפגוש אותי. אחלה, ככה להתנהג לבנאדם שקב"ן רשם בתיק שלו שהוא מוכרח לעבור טיפול פסיכולוגי? שבגלל הנושא הזה כל השירות שלו השתנה? אני רוצה לעשות רעש בנוגע לזה, אבל אני לא רוצה שהאנשים שאיתי או המפקדים יידעו משהו מזה - זאת הבעיה. המפקד הישיר במילא צריך לתת את החוות דעת שלו עליי, וזה כבר יותר מדיי. לפעמים אני חושב שאני חייב לצאת על 21. יש לי הרבה מה להפסיד, אבל אני עייף משיקולים כאלה. אני מרשה לעצמי לוותר מתוך הרגשה שעברתי מספיק בחיים, שנשבר לי, ש"מותר" לי לתת לעצמי הנחות. יש לי כסף, ואין לי תיכנונים לעתיד. בא לי לנסוע לחו"ל ולא לחשוב על מה שיהיה אחרי זה. אולי זאת לא חשיבה של אדם בוגר, אבל זה מציאותי. בנתיים, חשבתי על לברר בנוגע ללהיות "חייל בודד". אבא שלי ייפגע מזה, לא יהיו לי לעולם את התנאים החומריים שיש לי בבית, אבל אני מרגיש לפעמים חוסר רצון להיות כאן. אני לא אפרט, אבל כל זה לטובה. חוץ מזה, הכרתי מישהו (אני הומו). כל הקשר הזה (שהוא הראשון שלי אי פעם, אגב) מסובך קצת. נפגשנו רק כמה פעמים, אנחנו מדברים בטלפון כמה פעמים ביום - ואנחנו כבר ביחד. חברים. זה הולך מהר מדיי, וגורם לי להרגיש שזה לא רציני ושאנחנו מתנהגים כמו ילדים שמשחקים ב"להיות מבוגרים". אני אומר לעצמי שנכון, אנחנו מתקדמים מהר מדיי, אבל בין כה וכה נהייה זוג, במוקדם או במאוחר. בכל מקרה, כל זה מוזר. לפעמים אין לנו על מה לדבר, לפעמים אני קולט שבעצם אנחנו לא יודעים אחד על השני הרבה מאוד דברים, אפילו פרטים בסיסיים. יותר מזה, בקושי יוצא לנו להפגש כי הוא (לעומתי!) כן משרת בתפקיד חשוב ומקפיצים אותו הרבה והוא כמעט אף פעם לא יכול לדעת מתי יש לו זמן פנוי ומתי לא. זה לא אשמתו, אבל מי רוצה קשר בשלט רחוק? זה לא נכון ש"יותר טוב כלום מכמעט"? יש גם דברים שהם כן באשמתו בעניין הזה; הוא אומר לי שהוא ייתקשר בשעה מסויימת והוא לא עושה את זה, הוא אומר לי שהוא ייתקשר אליי עוד כמה דקות - ומתקשר אחרי חצי יום. הוא אומר ש"לא היה לי זמן לבדוק מה אני עושה ביום חמישי" וזה כבר מתחיל להשמע לא אמין. אם לבנאדם יש זמן להשתין, אז גם יש לו דקה או שתיים להרים טלפון ולהודיע אם הוא בא או לא, או לבדוק מה הלו"ז שלו. כבר הייתה פעם אחת שקבענו והוא לא הגיע, והוא רק השאיר לי הודעה שהוא לא בא... בהודעה הוא היה נשמע כאילו זה לא כזה ביג דיל - בזמן שאני הפכתי עולמות כדי לפגוש אותו. יש עוד הרבה דוגמאות לזה. אבל... למה שיהיה לו אינטרס לעשות את זה? אולי באמת הוא עד כדי כך עסוק שהוא לא יכול לצלצל? או אולי אני מנסה לשכנע את עצמי בתירוצים ששנינו ממציאים? הוא מאוד רוצה להיות איתי ולפגוש אותי, זה בטוח. אבל אני מרגיש שהוא לא עושה מספיק בשביל זה, וכן בא לי לצעוק עליו ולשפוט אותו על זה ואפילו להגיד לו שככה זה לא יימשך. מצד שני, הוא חשוב לי והוא הקרן אור היחידה שלי, והוא הדבר שממלא אותי בשמחה ובציפייה למשהו טוב. אני רק ארגיש עוד יותר מדוכא אם עכשיו הכל ייגמר. וכן, אני מאמין ויודע שזה הדדי. וכל זה - מייאש. האדם.
שוב אני מוצא את עצמי כותב כאן, אולי מתוך הבנה שאני חייב להוציא כל מיני דברים החוצה... אבל במה להתחיל? אני לא בדיכאון. אני לא מבולבל. אני גם לא מאושר. לא בא לי לקטר, אני סתם לא יודע מה אני רוצה. ובכל זאת, מה כואב לי בחיים? אז, בהמשך להודעה הקודמת, לא יצאתי לשום קורס ולשום בטיח. אני סתם עושה עבודה פקידותית עכשיו. התנאים דיי טובים, האנשים נחמדים מאוד - אבל זה לא זה. אני כועס על עצמי בגלל שעזבתי את הטירונות. עשיתי טעות כשברחתי, ממש ברחתי, מהלחץ והאי ודאות וכל הדברים האלה שמאפיינים לוחמים. השיקולים שלי היו מוטעים - ופשוט בחרתי לא להתמודד עם הקשיים, שבמילא נועדו להיות זמניים... עכשיו נשארתי עם ריקנות ענקית. אני מרגיש כאילו אני הולך לישון "על בטן ריקה", כאילו לא מיציתי את עצמי, שחסר לי כל כך הרבה. כל הזמן מלווה אותי התחושה הזאת של הכישלון. הייתי, סוף סוף, בתוך מסגרת חברתית טובה, עם אנשים אמיתיים ורציניים. הייתי מוקף בסביבה מצויינת. זה משהו שלא ממש היה לי אי פעם. מהבחינה של השירות זה גם נפילה. עכשיו אני לא עושה שום דבר חשוב ממש, אני לא תורם מספיק. אני מוצא את עצמי נהנה מלענות לטלפונים... אבל גם זה נהפך לדבר שיגרתי ומשעמם לאט לאט. מישהו בכיר ממני אמר לי שאין לו ספק שאני אשאר לשרת שם והוא היה רוצה שזה יהיה בתפקיד אחר, עם שאר המחלקה שעושה את העבודה האמיתית. כמובן, שהוא לא יודע שאני על פרופיל נפשי - ואני לא אוכל להיות כמוהם. אולי, בעצם, זאת גם הסיבה שלא הוציאו אותי לקורס כמו שחשבתי וכמו שאמרו לי. ביקשתי קב"ן וקבעו לי איתו פגישה, אבל בגלל בעיה טכנית לא הגעתי. עכשיו הוא מסרב לפגוש אותי. אחלה, ככה להתנהג לבנאדם שקב"ן רשם בתיק שלו שהוא מוכרח לעבור טיפול פסיכולוגי? שבגלל הנושא הזה כל השירות שלו השתנה? אני רוצה לעשות רעש בנוגע לזה, אבל אני לא רוצה שהאנשים שאיתי או המפקדים יידעו משהו מזה - זאת הבעיה. המפקד הישיר במילא צריך לתת את החוות דעת שלו עליי, וזה כבר יותר מדיי. לפעמים אני חושב שאני חייב לצאת על 21. יש לי הרבה מה להפסיד, אבל אני עייף משיקולים כאלה. אני מרשה לעצמי לוותר מתוך הרגשה שעברתי מספיק בחיים, שנשבר לי, ש"מותר" לי לתת לעצמי הנחות. יש לי כסף, ואין לי תיכנונים לעתיד. בא לי לנסוע לחו"ל ולא לחשוב על מה שיהיה אחרי זה. אולי זאת לא חשיבה של אדם בוגר, אבל זה מציאותי. בנתיים, חשבתי על לברר בנוגע ללהיות "חייל בודד". אבא שלי ייפגע מזה, לא יהיו לי לעולם את התנאים החומריים שיש לי בבית, אבל אני מרגיש לפעמים חוסר רצון להיות כאן. אני לא אפרט, אבל כל זה לטובה. חוץ מזה, הכרתי מישהו (אני הומו). כל הקשר הזה (שהוא הראשון שלי אי פעם, אגב) מסובך קצת. נפגשנו רק כמה פעמים, אנחנו מדברים בטלפון כמה פעמים ביום - ואנחנו כבר ביחד. חברים. זה הולך מהר מדיי, וגורם לי להרגיש שזה לא רציני ושאנחנו מתנהגים כמו ילדים שמשחקים ב"להיות מבוגרים". אני אומר לעצמי שנכון, אנחנו מתקדמים מהר מדיי, אבל בין כה וכה נהייה זוג, במוקדם או במאוחר. בכל מקרה, כל זה מוזר. לפעמים אין לנו על מה לדבר, לפעמים אני קולט שבעצם אנחנו לא יודעים אחד על השני הרבה מאוד דברים, אפילו פרטים בסיסיים. יותר מזה, בקושי יוצא לנו להפגש כי הוא (לעומתי!) כן משרת בתפקיד חשוב ומקפיצים אותו הרבה והוא כמעט אף פעם לא יכול לדעת מתי יש לו זמן פנוי ומתי לא. זה לא אשמתו, אבל מי רוצה קשר בשלט רחוק? זה לא נכון ש"יותר טוב כלום מכמעט"? יש גם דברים שהם כן באשמתו בעניין הזה; הוא אומר לי שהוא ייתקשר בשעה מסויימת והוא לא עושה את זה, הוא אומר לי שהוא ייתקשר אליי עוד כמה דקות - ומתקשר אחרי חצי יום. הוא אומר ש"לא היה לי זמן לבדוק מה אני עושה ביום חמישי" וזה כבר מתחיל להשמע לא אמין. אם לבנאדם יש זמן להשתין, אז גם יש לו דקה או שתיים להרים טלפון ולהודיע אם הוא בא או לא, או לבדוק מה הלו"ז שלו. כבר הייתה פעם אחת שקבענו והוא לא הגיע, והוא רק השאיר לי הודעה שהוא לא בא... בהודעה הוא היה נשמע כאילו זה לא כזה ביג דיל - בזמן שאני הפכתי עולמות כדי לפגוש אותו. יש עוד הרבה דוגמאות לזה. אבל... למה שיהיה לו אינטרס לעשות את זה? אולי באמת הוא עד כדי כך עסוק שהוא לא יכול לצלצל? או אולי אני מנסה לשכנע את עצמי בתירוצים ששנינו ממציאים? הוא מאוד רוצה להיות איתי ולפגוש אותי, זה בטוח. אבל אני מרגיש שהוא לא עושה מספיק בשביל זה, וכן בא לי לצעוק עליו ולשפוט אותו על זה ואפילו להגיד לו שככה זה לא יימשך. מצד שני, הוא חשוב לי והוא הקרן אור היחידה שלי, והוא הדבר שממלא אותי בשמחה ובציפייה למשהו טוב. אני רק ארגיש עוד יותר מדוכא אם עכשיו הכל ייגמר. וכן, אני מאמין ויודע שזה הדדי. וכל זה - מייאש. האדם.