איך אפשר לכתוב כל כך הרבה דברים
על נושא אחד, כאשר אף אחד מהדברים אינו נכון. הבג"ץ אינו מין מוסד כזה שבו השופטים מחכים כדי "לעשות צדק". הבג"ץ אינו ערכאה בה אומרים השופטים: "הנה לקחו לבן-לולו מהנגב את המושב בו השקיע כל חייו את נשמתו, כדי שאיזה יזם צעיר יקים שם קריה טכנולוגית חדשה. זו מדיניות בלתי נכונה ובלתי צודקת. אנחנו נורה לרשות המקומית לבחור שטח אחר להקמת הקריה הטכנולוגית, ובן-לולו ימשיך לגדל את התרנגולות שלו בשקט". לא כך הולכים הדברים בבג"ץ! קודם כל, השופטים שיושבים בבג"ץ הם בדיוק אותם השופטים שיושבים בערעורים אזרחיים ופליליים. אין "מגירה סודית" ממנה ניתן "לשלוף" הרכב בג"ץ שישמח לעשות צדק עם העם. ההיפך הוא הנכון: השופטים בכלל אינם שמחים ואינם מזדרזים "לעשות צדק עם העם". היום יעשו צדק עם בן-לולו ומחר יבואו עשרה כמוהו. גם איתם יעשו צדק, ויופיעו חמישים... התוצאה היא שהשופטים, תמיד אבל כמעט תמיד, פונים אל העותר ואומרים לו: "משוך את עתירתך!..." כשהעותר אינו "מזדרז" למשוך את עתירתו, מבהירים לו השופטים באופן שאינו מותיר מקום לספק, שבא כוח היועץ המשפטי לממשלה ייתן את תגובתו לעתירה זו, וההחלטה הסופית תיקח בחשבון את המרכיבים כולם, כולל זמנו היקר של היועץ המשפטי שהושקע בתגובה לעתירה זו, זמנו היקר של בית המשפט עצמו, זמנם היקר של גופי השלטון אליהם פונה העתירה, וזמנו היקר של העותר עצמו. ואז מיישיר הרכב הבג"ץ את מבטו אל העותר ושואל אותו: "בכמה הוצאות זה יסתכם אם העתירה תידחה?" בסיטואציה כזו, רוב הסיכויים הם שהעותר ימשוך את עתירתו ויימלט מהבג"ץ כל עוד נפשו בו. אין בהודעתי זו כדי להביע דיעה כלשהי בעד או נגד הפניה לבג"ץ בנושא סל התקשורת. כאן הגבתי אך ורק בנושא "המומחים" למיניהם, הקוראים להקים "צוות מוחות", "לגייס את אהרון 33" או סתם מאשימים את אח"א ב"עשיית דברים מתחת לשולחן". גם הצעת הגישור שהועלתה היא הצעה נכונה המתאימה לטיפול בנושאים כאשר מוטל עליהם צילו של הבג"ץ. מרכז השלטון המקומי עשוי להסכים להצעות גישור כאשר הוא יודע שעומדת ותלויה נגדו הגשת עתירה לבג"ץ, וההצעה בהחלט נכונה - בניגוד לתגובותיה של הגולשת שחיכתה לראות את התוצאות בשטח. בבג"ץ אף פעם אין תוצאות בשטח. השופטים יעשו הכל ובלבד לא להעלות לשמים כדור פורח גדול ונאה לשמחתם של החרשים וכבדי השמיעה בישראל. בהקשר הזה הצחיקה אותי מאוד הודעה שקראתי אתמול בפורום המרכז
על נושא אחד, כאשר אף אחד מהדברים אינו נכון. הבג"ץ אינו מין מוסד כזה שבו השופטים מחכים כדי "לעשות צדק". הבג"ץ אינו ערכאה בה אומרים השופטים: "הנה לקחו לבן-לולו מהנגב את המושב בו השקיע כל חייו את נשמתו, כדי שאיזה יזם צעיר יקים שם קריה טכנולוגית חדשה. זו מדיניות בלתי נכונה ובלתי צודקת. אנחנו נורה לרשות המקומית לבחור שטח אחר להקמת הקריה הטכנולוגית, ובן-לולו ימשיך לגדל את התרנגולות שלו בשקט". לא כך הולכים הדברים בבג"ץ! קודם כל, השופטים שיושבים בבג"ץ הם בדיוק אותם השופטים שיושבים בערעורים אזרחיים ופליליים. אין "מגירה סודית" ממנה ניתן "לשלוף" הרכב בג"ץ שישמח לעשות צדק עם העם. ההיפך הוא הנכון: השופטים בכלל אינם שמחים ואינם מזדרזים "לעשות צדק עם העם". היום יעשו צדק עם בן-לולו ומחר יבואו עשרה כמוהו. גם איתם יעשו צדק, ויופיעו חמישים... התוצאה היא שהשופטים, תמיד אבל כמעט תמיד, פונים אל העותר ואומרים לו: "משוך את עתירתך!..." כשהעותר אינו "מזדרז" למשוך את עתירתו, מבהירים לו השופטים באופן שאינו מותיר מקום לספק, שבא כוח היועץ המשפטי לממשלה ייתן את תגובתו לעתירה זו, וההחלטה הסופית תיקח בחשבון את המרכיבים כולם, כולל זמנו היקר של היועץ המשפטי שהושקע בתגובה לעתירה זו, זמנו היקר של בית המשפט עצמו, זמנם היקר של גופי השלטון אליהם פונה העתירה, וזמנו היקר של העותר עצמו. ואז מיישיר הרכב הבג"ץ את מבטו אל העותר ושואל אותו: "בכמה הוצאות זה יסתכם אם העתירה תידחה?" בסיטואציה כזו, רוב הסיכויים הם שהעותר ימשוך את עתירתו ויימלט מהבג"ץ כל עוד נפשו בו. אין בהודעתי זו כדי להביע דיעה כלשהי בעד או נגד הפניה לבג"ץ בנושא סל התקשורת. כאן הגבתי אך ורק בנושא "המומחים" למיניהם, הקוראים להקים "צוות מוחות", "לגייס את אהרון 33" או סתם מאשימים את אח"א ב"עשיית דברים מתחת לשולחן". גם הצעת הגישור שהועלתה היא הצעה נכונה המתאימה לטיפול בנושאים כאשר מוטל עליהם צילו של הבג"ץ. מרכז השלטון המקומי עשוי להסכים להצעות גישור כאשר הוא יודע שעומדת ותלויה נגדו הגשת עתירה לבג"ץ, וההצעה בהחלט נכונה - בניגוד לתגובותיה של הגולשת שחיכתה לראות את התוצאות בשטח. בבג"ץ אף פעם אין תוצאות בשטח. השופטים יעשו הכל ובלבד לא להעלות לשמים כדור פורח גדול ונאה לשמחתם של החרשים וכבדי השמיעה בישראל. בהקשר הזה הצחיקה אותי מאוד הודעה שקראתי אתמול בפורום המרכז