תלוי,
כשמתחילים איתי ברחוב, אני על הפנים, באמת. לרוב, אם יש אפשרות, אני מתעלמת (לא ראיתי לא שמעתי), ומנסה להעלם מהשטח כמה שיותר מהר. אם אין לי ברירה, והמתחיל כבר תפס אותי או שהוא עומד לי ישר מול הפרצוף, אני ממלמלת משהו על זה שאני ממהרת, חייבת לרוץ, לא יכולה, בדרך כלל יוצא לי איזשהו תירוץ מגומגם, מבולבל ולא קשור ("אפשר להחליף איתך כמה מילים?" "האאממ... לא... כאילו... אני צריכה... ומחכים לי... עומד לרדת גשם..."), אני גם אלך אפילו אם זה מקום שאני צריכה להיות בו (זאת דרך טובה לקצר את התור בקופת חולים אם אני לפניכם, תתחילו איתי ותראו איך אני נעלמת תוך שניות). זו לא תוצאה של האדם הלא נחמד שאני, זו תוצאה ישירה של ביישנות. באמת. לדייטים אני לא יוצאת, אבל יש לי דיי הרבה מכרים, ואם אחד המכרים הלא קרובים שלי מתחיל ללכת לכיוון הזה אני אוטומטית נעלמת. אני ממש לא יודעת להתמודד עם זה. עם היחידים שאני יודעת להתמודד בכל מה שקשור לסירוב, זה ידידים קרובים שמביעים עניין, איתם אני מסוגלת להיות כנה ולהסביר לעניין... כל מי שלא מספיק קרוב מלחיץ אותי מדי...