איך אתם מכירים את הדמויות שלכם?

Boojie

New member
איך אתם מכירים את הדמויות שלכם?

שוחחתי לאחרונה עם מישהי והתברר לי שיש שוני מאד גדול בדרך שבה אנחנו מכירות את הדמויות שאנחנו כותבות. היא סיפרה לי שהדמויות שלה תמיד מזכירות לה מישהו שהיא מכירה, והיא למעשה מאפיינת אותן על סמך מאפייני ההתנהגות והמראה החיצוני של אותו אדם. אצלי, לעומת זאת, לא זכור לי שאי פעם אחת הדמויות שלי התבססה על אדם קיים (חוץ מהמקרים שדמויות התבססו עלי, וגם אז בדרך כלל ה"אני" הזה שהן התבססו עליו היה משהו מאד שונה מהאני היומיומי שלי, אלא צד שונה באישיות שלי). כל הדמויות שלי חדשות לחלוטין, ולכולן יש מראה משלהן (אם כי לא בהכרח ברור) ואופי משלהן, מה שבמידה מסוימת מעורר בי את החשש שאולי כך יש לי אפשרות ליצור בהן פחות עומק, כי בעצם אני מכירה אותן פחות טוב מכפי שאותה מישהי מכירה את הדמויות שלה. אז איך אתם מכירים את הדמויות שלכם? האם הן מבוססות על אנשים שאתם מכירים? או שאולי אתם בוראים אותן מאפס? או משהו אחר שלא עלה על דעתי?
 

cwen

New member
הדמויות שלי בדרך כלל חדשות

לעתים רחוקות אני מבססת אותן על מישהו שאני מכירה, ואז זה בדרך כלל מורגש. רוב הדמויות שלי הן חדשות - מומצאות לצורך הסיפור. אני דווקא מכירה אותן מצוין, לדעתי. אני לא תמיד מכירה את כל העבר שלהן, אבל אני יודעת איך הן יתנהגו ואיך הן יגיבו בכל מצב. אני לא ממש בטוחה איך אני ממציאה אותן. בדרך כלל הן באות לי בראש יחד עם הסיפור כבר עם אופי מגובש.
 

ange noir

New member
איש (נניח) ודמויותיו

אני לא מצליח להעמיד דמות אחת בפני עצמה. בכולן, כמובן, יש משהו מעצמי כיוצר וקורט מאנשים אחרים שמתקשרים עליהן בדרך זאת או אחרת (דוגמה מסיפור שהתפרסם כן בימים הראשונים של הפורום שעסק במפתח אמל"ח, התנהגותה וצורת דיבורה של הדמות היו מבוססים על צמד עתודאים ומהנדס בתעשיה אווירית שהכרתי). אבל דמות שמופיעה אצלי ליותר מחמש מאות מילים (לפעמים גם דמויות שמופיעות למשך פחות, תלוי בחשיבותן לסיפור ולעולם שבו מתרחש הסיפור) בנויה אצלי לרמה די מפורטת, יש לה היסטוריה (שאולי לא מופיעה בסיפור, אך אני מכיר אותה ומשתמש בה כדי לנסות להבין ולאשש עבורי את המניעים והפעולות של הדמות), דמויות אחרות שהיא היתה ביחסים בין אישים איתן בנקודה שאת או אחרת וכו'. הבניה הזאת די חשובה לי, בלעדיה די קשה לי ליצור דמות אמינה או באופן כללי דמות. בגלל זה נוח לי גם יריעה יותר רחבה והבניה שלי לקראת סיפור היא לרוב ברמת העולם (כך שיותר מפעם אני מוצא עצמי משתמש באותה מערכה לכמה יצירות) וברמה של היכרות מלאה עם כל דמות שחשובה לי (אחד הסיפורים הראשונים שפירסמתי, אי אז בפורום האגודה כלל דמות ראשית, ושתי דמויות נוספות שהבליחו לרגע אך בסופו של דבר מצאתי עצמי כותב סיפור, נפרד, שלם על כל אחת מהן) אבל השאלה היתה איך אני מכיר אותן, נכון? לפעמים אני מתחיל את הסיפור וזורק לתוכו שם שמתחיל לרקום סיבוב עצמות בשר ועור כך שבסוף הסיפור אני מגלה שיצרתי דמות (ואז צריך לחזור להתחלה ולשכתב ולהתאים לדמות שאתה עכשיו מכיר הרבה יותר טוב). לרוב זה מה שקורה לי עם דמויות משניות או דמויות שהן די שוליות מבחינתי. באשר לדמויות הראשיות, הן זה כבר סיפור אחר לגמרי. למעשה, אני הרבה פעמים מכיר את הדמות עצמה טוב מאוד, ורק שמה מדיר שינה ממני בלילה, כי אויה, אין לי עבורה. אך מהיכן הכירות? אני פוגש אותה. ברעיון, בחלום בהקיץ, בנים-לא-נים שלפני השחר, בהשלכה של רעיון שלא ישמתי עם דמות אחרת ובמקרה אחד ספיציפי מאוד, אני פשוט לא זוכר מכיוון שהדמות המדוברת מלווה אותי כבר כל כך הרבה זמן ובכל כך הרבה גילגולים שאני כבר לא זוכר איך התגבשה לפני.
 
אין לי כ"כ הרבה ניסיון בכתיבה,

אבל אצלי זה מתחיל קודם כל מהעלילה, לא מהדמויות. אני מתחיל לפתח את הרעיון, ותוך כדי כך "מגלה", בכלליות, איזה מין אופי, השכלה וכו' צריכים להיות לכל אחת מהדמויות המשתתפות. בסוף השלב הזה אני מתחיל לכתוב. אם במקרה זה מסתדר לי עם מישהו שאני מכיר, מה טוב - זה מקל על בניית הדמות, אם כי אני אשתדל שזה לא יהיה אחד לאחד. בפועל זה כמעט ולא קורה, ואני בונה דמויות וירטואליות. בזמן הכתיבה אני מנסה כל הזמן לזכור את הפרטים וקווי האופי שהמצאתי ולהתאים את הדיבורים והפעולות להם. כמובן, אני לא עד כדי כך מוכשר בלהמציא בני אדם, והרבה מאד חומרים אני שואב בסופו של דבר מעצמי ומהניסיון שלי עם אנשים אמיתיים - אבל שוב, לא כחבילה שלמה. אני מלקט מפה ומשם. בסופו של דבר אני חושב שאני מכיר את הדמויות רק במסגרת הסיפור. אינני נוטה להמציא להן היסטוריה וחוויות מעבר לכך. שמתי לב, אגב, שאני כמעט ולא מתעסק עם המראה החיצוני של הדמויות, לא בראש ולא בכתיבה.
 

ננסק

New member
קורה שזה ממש חצי חצי

חצי מהדמויות, בעיקר הראשיות, מבוססות על אנשים שאני מכיר או על עצמי - זה נותן להן בסיס חזק להראות אמיתיות ועגולות. דמויות המשנה, שנותנות אווירה או מפתחות לכיוונים שונים הן לרוב מוקצנות יותר ומומצאות מאוד (או לגמרי), לפחות עד כמה שאני מודע לכך. יש גם את המצב החמור ביותר, דמויות שמבוססות על דמויות (או סטראוטיפים). יש לי למשל דמות שמבוססת על רינסווינד. עם הזמן הוא כמובן התפתח לכיוון פרטי לחלוטין, אבל בראשיתו הוא היה העתקה ברורה של הסגנון של רינסווינד, ואפילו ידעתי את זה כשכתבתי אותו. אני לא חושב שזה רע לבסס דמויות על דמויות, מאחר ואני סומך על כך שהזמן יעשה את שלו והייחוד יופיע כבר מתוך ההתרחשויות. אז, אם צריך, אפשר מקסימום ללכת אחורה ולשכתב את ההתחלה כמו האישיות המאוחרת, שתהיה התאמה.
 

אסתר 1984

New member
אני אף פעם לא מתבססת על

דמויות מציאותיות. אפילו כשאני כותבת סצנה מהחיים שלי, היא תקבל דמויות אחרות. ואני לא צריכה לתכנן את הדמויות שלי. אניפשוט "מרגישה" אותן. אני מניחה שהדמויות הראשיות שלי בד"כ מבוססות על צדדים באישיות שלי, אבל אני לא יודעת להגיד מאיפה האישיות שלהם "בוחרת את עצמה". אני פשוט מכירה את הדמויות שלי מהרגע שאני באה לכתוב אותן. אבל זאת באמת שאלה מעניינת, מאיפה באה לכל אחת מהן האישיות הספציפית שלה...
 

goshdarnit

New member
הדמויות שלי

הן חלקים ממני. גם אם הן שאולות מאנשים שאני מכיר, הן שאולות מאותם חלקים שמשחקים על נקודות רגישות שלי. אין לי כרגע דרך להגיד את זה בעברית, אני מצטער: I cannibalize myself כדי ליצור דמויות וסיפורים. מצד שני, הדמויות חיות בתוכי לנצח. את רוצה לדבר עם גליניס? היא פה. את רוצה לדבר עם ג'ואל, הגיבור של הצד האפל? הוא פה. את רוצה לדבר עם מאיה, דמות מהמחזה הראשון שכתבתי לפני 13 שנה? היא פה. גם החבר שלה פה. אני מכיר את הדמויות. אני לא יודע מה ההיסטוריה שלהן, אבל אני יודע איך הן מתנהגות ואיך הן חושבות. לכן אני גם לא טורח לספר לך את ההיסטוריה של הדמות בסיפור, כאמצעי ליצירת הזדהות. ההתנהגות של הדמות מדברת בעד עצמה. כל זמן שהדמות בראש שלי אמיתית, הדמות על הנייר תהיה מלאה (כל זמן שהיא לא עושה את אותו דבר שוב ושוב אלא עוברת תהליך). בשום מקום לא כתבתי שורת איפיון אחת על גליניס, למשל. ההתנהגות שלה איפיינה אותה.
 

Boojie

New member
יו, לא העזתי לקוות שתצוץ. ../images/Emo13.gif

תאמין או לא, התרגום שהציעה האקדמיה ללשון העברית ל-to cannibalize (במובן של לקחת חלקים מפריט ציוד ישן כדי ליצור פריט חדש) הוא "לכתת" (על פי "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות"). הנה גם למדת משהו.
 

goshdarnit

New member
אני צצן מקצועי.

וכיוון שאני צץ ורץ, אני צצן-רצן מקצועי. וכיוון שאני רץ מהר, אני צצן-רצן-אצן מקצועי. אני צצן-רצן-אצן קטן ואיתן. ובקשר ל"לכתת", בחיי שיש דברים שעדיף לא לדעת.
 

goshdarnit

New member
נזכרתי בעוד משהו.

פעם לא הייתי מסוגל לכתוב סיפור בלי לכסח לדמויות שלי את הצורה. הייתי מנקנק אותן. לא מבחינה עלילתית, מבחינה מוסרית. אהבתי להראות אותן באור הכי שלילי ועדיין להכריח את הקוראים שלי להזדהות איתן. היום אני עושה את זה הרבה פחות, ואני פשוט כותב דמויות שלפעמים הן שליליות ו. אני לא מכסח אותן בלי רחמים. הדוגמה האחרונה למעשה בוטה שכזה שלי הוא הדמות של הגיבור בסיפור 'הצד האפל'. הבחור רוצח דמות מרכזית בסיפור. לדעתי הקוראים עדיין מזדהים איתו משתי סיבות: א) כי עמוק בפנים הם מבינים את המקום ממנו הוא עשה את זה (והסיפור הוא על המקום האפל הזה); ב) כי הוא חושב על עצמו, כתוצאה מהרצח, דברים הרבה יותר נוראים ממה שאנחנו חושבים עליו. והשורה האחרונה בסיפור היא ירידה אכזרית על הדמות. אבל היא גם מצחיקה (אותי, לפחות), וגם כתובה בתבנית שדרכה הזדהינו איתו כשהתחיל הסיפור. וזה ממחיש את מה שרציתי להגיד: אני נורא אוהב לכסח את הדמות בעיני הקוראים ובו זמנית - ממש בו זמנית - לגרום לקוראים להזדהות איתה.
 
כהרבה דברים מאז פרי עץ הדעת:

הכי טוב : תלוי. אני לא בונה את הדמויות על פי חברים או מכרים, אבל אני לא בונה תמיד מאפס, לרוב מדובר ב"איך הייתי מתנהג אם.." ולא מדובר רק על אם הייתי במקרה אחר אלא גם אם הייתי מישהו אחר ומתנהג בצורה שונה.. מעין משחק שכזה.. אני חושב שכך אפשר להרגיש קירבה יותר גדולה אליהן וממילא יותר מוטיבציה לפתח אותן.
 

N Y

New member
אצלי דמויות הן חלק אינטגרלי מסיפור

המעשה, מהעלילה. הן חלק מהרעיון לסיפור. אני לא חושב על רעיון ואז אומר לעצמי "אהא! עכשיו, אילו דמויות אפשר להלביש על זה?", כי אצלי הרעיון מכיל את הדמויות באופן אינטגרלי. החליפו "כובע" ב"סיפור" ו"פינות" ב"דמויות", "לכובע שלי שלוש פינות.. לולא היו לו..."
לכן גם (לכך שמתי לב לא מזמן) רוב הסיפורים שלי מתחילים באפיון דמות אחת לפחות, והרבה פעמים משפט הפתיחה גם מסביר את היחסים בין הדמויות. דוגמה (מתוך "צמחוקר"): אליהו שיגע אותנו כל הדרך. העניין הוא שאני לא חושב על כך באופן מודע. לא מדובר בתכנון מראש (ואני נוטה לתכנן מראש). כך אני רואה את הסיפור, באופן הטבעי ביותר. אם אגש לדף ואתחיל לכתוב, סביר להניח שהדבר הראשון שיצא יהיה דמות. ועדיין, מאיפה הן באות? הרבה ממני. בכל דמות שאני כותב יש משהו ממני. מראה ומניירות אני יכול להמציא או לשאול מאנשים אמיתיים (אם כי אני טורח בשני אלה רק כאשר יש להם חשיבות לסיפור או לאוירה), אבל ההתנהגות המהותית של הדמות באה לה מעצם היותה חלק מהסיפור, ולכן - ממני. יא!
 

KarlMarx

New member
הדמויות שלי.

הן מהראש,אבל לפעמים אני נעזר בתכונות או מראות של דמויות אחרות בספרים,סרטים,או אפילו אנשים מוכרים. למשל "ללדין" מבלגריאד,או עין הזעם מהארי פוטר.
 
אני לא.

בדרך כלל אני לא נוהגת לבסס את הדמויות שלי על אנשים מציאותיים שאני מכירה, אבל אני חושבת שרובן הן צדדים שונים באישיות שלי. למשל, בדרך כלל אני עושה את הדמות כמו שהייתי רוצה להיות, השאיפות שלי. והדמויות ה"רעות", הן בעצם, אני חושבת, התגלמות של הרוע שלי, ההתנהגות הכי שפלה שלי. אולי לעיתים בצורה יותר קיצונית, אבל זה הבסיס. יערה
 

bidionit

New member
איך להכיר את הדמות

מהתחלה אני מתחילה לכתוב. ועולה לי דמות מסוימת. אחרכך אני שואלת מה היא אוכלת מה היא אוהבת ללבוש מה הצבעים שלה .האם היא עצבנית או ננוחה.איך היא יושנת מה היא אוהבת לעשות.כשאני כותבת ונוצרים מצבים אני חושבת איך היא מגיבה. זה כאילו לצייר דמות תלת ממדית מסרט מצוייר רק במילים.או לבנות חבר חדש ודמיוני. לכל דמות יש את הדעות הקדומות שלה יש דברים שהיא מקבלת ויש שלא לפעמים מוספים לדמות דברים שמתאימים לה וראיתי את זה אצל אנשים אמיתיים. בקיצור משתוללים עם הדמיון :)
 

bendreaming

New member
מצחיק שאת שואלת, כי יש לי חברה

שטוענת שאת כל הדמויות שלי אני מבסס עליה. זה מגלומני מצידה, וזה לא נכון, כמובן. לא לגמרי נכון, בכל אופן. היא מופיעה לכמה רגעים בסיפור אחד, לא יותר מזה. אני בהחלט נוטה לדעת מי הדמויות שלי ברמה של להכיר את הבנאדם. רוב הדמויות שאני כותב חדשות לחלוטין, אבל תמיד יהיה לשם שלהם משקע מבחינתי. כשאני כותב סיפור חדש אני תמיד נתקע אם השם לא מתאים לדמות, ולא אחת קרה לי שהייתי צריך לתת לדמות שם של אדם אמיתי כדי שהעסק יעבוד. שמות של דמויות מאוד משמעותיים בעיניי כי יש עניין של מדרש שם, כמעט תמיד תהיה לשם משמעות נוספת מבחינתי אפילו אם זה רק המטען האישי שאני נושא כלפי השם הזה. בגלל זה קשה לי לכתוב סיפורים עם דמויות עם שמות גנריים ואני נוטה גם להתקע כשאני קורא סיפורים של אחרים ונתקל בשם שלא מתאים לדמות. בשם יש המון משקל וכשאני מכיר את השם, זה אוטומטית מוסיף לדמות הזה ערימות של משקל והסטוריה ועומק מבחינתי, ומנסיון זה גם עובר היטב לדף.
 

N Y

New member
שמות הדמויות: גם אצלי זה ככה.

סיפורים רבים שלי הלכו לאבדון כי השם המתאים לא הופיע בראשי מספיק מהר. מצד שני, לפעמים שם אחד מספיק לי כדי לפתח רעיון בסיסי לסיפור. שוורץ, למשל.
 

סנדרין

New member
לדעתי, ../images/Emo142.gif../images/Emo1.gif

יש משהו שגוי בלבסס דמות על אדם שמכירים, אלא אם עושים את זה טוב במיוחד. תמיד יש את הסכנה, שהדמות בסיפור, או חלק ממנה, לא תהיה אלא קליפה: הקשרים בינה לבין האדם שעליו היא מבוססת, ולא דמות בפני עצמה. אחד הגלגולים של הקליפות האלה הוא מה שמכונה בפאנפיקשן 'מרי סו' - דמות חסרת-עומק, שמורכבת רק ממה שהכותב היה רוצה להיות. הדמויות שלי אף פעם לא מבוססות על אנשים שאני מכירה. אבל אני מכירה אותן יותר טוב משאני מכירה אנשים במציאות. יש לי תמונה מנטלית שלמה שלהן, ואני יודעת בדיוק איך הן יגיבו לכל מצב, ולפעמים מתכננת לפרטי-פרטים קטעים של 'מה היה קורה אם...' כדי לבנות אותה בשלמותה. אולי זה בגלל שאני חושבת שדמויות הן החלק החשוב ביותר בסיפור, ומתייחסת אליהן בהתאם.
 
למעלה