איך הגעתם להחלטה/בחירה הזו?

[קירי קירי]

איך הגעתם להחלטה/בחירה הזו?

ז"א איך החלטתן, או אולי בחרתם חיים בלי ילדים? הבחירה, ללא ילדים , היא בחירה של "ללא ילדים כרגע", או"ללא ילדים אף פעם"? ומתי בכלל נפלה ההחלטה הזו, הסופית(אם זו החלטה סופית) שאתן לא רוצות ילדים?

 

[karnity]

קירי

מציעה כי תקרא/י את מאמרי הפורום ולאחר מכן, שאל/י אותנו שוב...

 

[קירי קירי]

טוב, קראתי קצת

אולי אני פשוט אספר קצת על עצמי, ואז גם אחרות כאן יספרו על עצמן? זה יעבוד? בפורום הזה (בשם שלו, יותר נכון) כבר נתקלתי בעבר, ותמיד חשבתי שאני צריכה להכנס לכאן מתישהו. אז נכנסתי, וכמו שחשבתי- אני מרגישה כאן די "בבית". מגיל מאוד צעיר ידעתי שאני לא רוצה להתחתן, אבל התחתנתי (אני לא משוכנעת בסיבות, אבל אני אוהבת את הגבר שאיתי). ילדים זה עניין קצת שונה. אי אפשר לעשות ולהתחרט. מחויבות לכל החיים. סוף ה"חופש". אני בת 27, אוהבת בעלי חיים ובעיקר חתולים, ומרגישה שחיי מלאים. יש כאלה שטוענים שאני לא מרגישה צורך בילדים כי אני פורקת את הרגשות האימהיים שלי על חתולי הייקרים. אולי הם צודקים, אבל העובדה נשארת בעינה. אין לי שום דבר נגד ילדים, אני פשוט(כרגע לפחות) לא מרגישה צורך, וגם מעולם לא הרגשתי. והסביבה מתחילה להציק...ואני התחלתי להרגיש "מוזרה", "לא בסדר", "מדחיקה". השאלה שלי באה לנסות להבין מי אתן, ולגבש קצת את עצמי. להרגיש יותר נוח עם עצמי. אבל אבין גם אם לא בא לכן לענות לחדשה הזו שרק באה וכבר מפציצה בשאלות...

 

[magicgirl1983]

אני מגיל 10

לאחר שראיתי את האחות התינוקת של חברה שלי הבנתי שילדים זה ממש לא בשבילי...וככל שהתבגרתי כך גם ההרגשה של "ילדים דוחים אותי" גברה. ולפעמים החזקת בעל חיים יכול למלא את "החלל" של מה ש"חסר" ולפי מה שהבנתי אם היו לך איזה שהם רגשות של רצון לא משנה כמה חתולים או כלבים היית מגדלת לא היית רוצה ילד... אז את יכולה להירגע..

 

[karnity]

ברוכה הבאה

אני שמחה שאת מרגישה "בבית" - זו אחת ממטרות הפורום, זה המקום עבורנו: ה"מוזרים", "מדחיקים", "שונאי-הילדים-חסרי-הלב" - כדי להבין/לגלות/לחזק את הידיעה שבעצם אנחנו לא כאלה .. אמנם אי רצון בילדים נחשב חריג אבל הרבה דברים שהיום הם בגדר הנורמה נחשבו סטייה בעבר. מזדהה איתך לגמרי בעניין החופש ואני בטוחה שרבים מחברי הפורום יקראו ויהנהנו גם הם... אם כי הסיבות של כל אחת ואחד מאיתנו שונות ומגוונות, בחלקן דומות, גם כל אחת ואחד הגיע להבנות הפרטיות שלו באשר לילדים, חלק לא יולידו אבל יאמצו, לחלק מחברי הפורום יש ילדים אך לא מעוניינים להביא ילדים נוספים ועוד וריאציות .. אישית, התחלתי להבין שאני לא רוצה ילדים (אם כי אני לא שוללת את האפשרות שאולי בעתיד אשנה את דעתי, אם כי אני בספק לגבי שינוי זה..) - בערך באמצע שנות העשרים, נדמה לי שהיה זה לאחר שנישאתי לבן זוגי שהבנו שנינו שאנחנו לא רוצים "לגדול"...

 

[gertrude]

ברוכה הבאה../images/Emo20.gif

 

[קירי קירי]

הרהורים...

כל היום הזה הייתי צמודה לפרורם, דפדפתי אחורה, קראתי את המאמרים(במקום לעבוד..). שמחתי לראות שהאוכלוסיה כאן היא נשים בוגרות, אינטיליגנטיות, דעתניות. נשים שניסחו עבורי דברים שאפילו לא ידעתי שקיימים בראשי וברגשותי. והשרשור של think again- הפחד הגדול ביותר שלי. יש לי בעל אוהב ונפלא שמאוד רוצה ילדים. לא לוחץ מדי, אבל בכל זאת...מאלה שמסתכלים בערגה על כל דרדס ברחוב, הוא כל פעם שואל אותי בפליאה, בחוסר אמון-מה, את לא רוצה כזה? ובזמן האחרון התחלתי לחשוב על נושא הילדים יותר לעומק, והרגשתי מין "טוב, נו צריך..אווף" שכזה. הרי הבעל נורא לוחץ, וכולם מסביב דוחקים, ומספרים לי על השעון המתקתק, וחשבתי לי-טוב, אם אני אביא ילד- אני בטח אוהב אותו, לא? הרי גם לפני שהיו לי חתולים לא ידעתי כמה אהבה יש בי כלפי היצורים המופלאים האלה...ומצד שני החשש-ומה אם לא? ומה אם אני באמת לא התבגרתי, או לא יודעת מה אני רוצה? אבל דווקא אני תמיד הייתי בוגרת לגילי..פתאום אני מסרבת להתבגר? אין לי בעיה עם ילדים, אני לא שונאת אותם ולא נגעלת מהם, אני פשוט לא רוצה אחד כזה לעצמי. לא עם סימן קריאה, אלא עם שלוש נקודות. אולי כן, מתישהו, אבל כרגע-לא מתאים! ואולי בכל זאת? בשביל הבעל? הרי זה לא הוגן כלפיו..רגע ומה איתי? גם כלפי זה לא הוגן! אוווף!! טוב, שפכתי קצת. תודה שאתם כאן

 

[מיריVA]

יש לך דילמה לא קלה - שהרי

הבעיה כאן היא אי היכולת להתחרט אח"כ. גם אי אפשר להתאמן כי לעשות בייבי סיטר לילד שאינו שלך זה משהו שונה לגמרי. כמובן שרק את תוכלי לבסוף לבחור מה לעשות. אני יכולה רק לספר לך שאני לא אוהבת ילדים של אחרים ואף פעם לא הרגשתי שחסר לי ילד ואכן אם בעלי לא היה רוצה לא הייתי כנראה עושה וגם היום אני לא ניגשת לילדים שאינם שלי (בני בן שנתיים) ולמעשה אני אפילו די נרתעת מילדים אחרים. ואת הילד שלי אני אוהבת באופן שאי אפשר לתאר לעצמך לפני שיש לך ילד. ילד זה המון השקעה - והמון כסף - ואת גם לא תמיד תהיי בטוחה שאת עושה נכון. מצד שני את מקבלת דברים שלעולם לא תקבלי במערכת יחסים אחרת (קשה להסביר)- השאלה אם זה שווה לך. כדאי שתהיי בטוחה לפני (אם את מחליטה ללדת) שבן זוגך באמת יהיה שם ויהיה שותפ ותנסי לחשוב אם את מוכנה להקרבה (בזמן חופשי ובכלל חופש להחליט החלטות לגביך למשל) שזה מצריך (למרות שלא צריך להגזים - החיים בהחלט יכולים להמשיך - רק צריך להיות מודעים). תראי, אני לרגע לא מצטערת (ולמעשה אני מבשלת את השני עכשיו) אבל אני יודעת שיש נשים שעלולות להצטער. מקווה שתהיי שלמה עם ההחלטה שתגיעי אליה

 

[קירי קירי]

הי מירי

מה שאת מתארת זה מה שהנחתי שיקרה אם אעשה ילד, נראה לי הגיוני שאהב אותו, אבל אם לא? אם ארגיש כמו think again? ואם הילד שלי יהיה מוגבל(יש דברים שלא מגלים לפני הלידה, למיטב הבנתי)- הרי השיעבוד אפילו יותר גרוע... בן זוגי-איך אפשר להיות בטוחה שהוא יהיה שם, הרי אפשר רק לדבר,לא לחזות עתידות. אני בטוחה שהוא יהיה אבא טוב. אגב- אני גם בטוחה שהוא יהיה אבא כזה שאף פעם לא אומר לילדים "לא"-ככה זה גם ביחסים שלו עם הכלב, אולי מצחיק להשליך, אבל כלבים וילדים צריכים גבולות ברורים, ואסור להכנע לתכתיבים שלהם.אז אני גם די בטוחה שאם יהי ילד, אני זו שאהיה ההורה הרע-זה שכופה גבולות. זה גם מרתיע אותי. מה בעצם גרם לך להביא ילד? רק הרצון של בעלך? באיזה גיל עשית את הילד הראשון(אם זה בסדר שאני שואלת)?

 

[מיריVA]

הילד הראשון בגיל 31 - חיכיתי

הרבה זמן - היינו נשואים כבר כמה שנים. בעיקר הרצון של בעלי - מכיוון שלא הרגשתי צורך מבפנים שלא כמו רוב חברותי וגם ידעתי שזה די יגמור לי על החופש שעוד הרגשתי שיש לי, אז לא הייתי עושה לולא הוא נורא רצה. אותי גם נורא מפחיד שהילד לא יהיה תקין. זה משהו שנורא בעיני כי אז באמת זה כבר שעבוד לכל החיים. ובהחלט יש דברים ששום בדיקה לא יכולה לברר. אז אני לוקחת את הסיכון ועושה את כל הבדיקות כולל מי שפיר. אבל החיים שלי ממשיכים באותו מסלול בעצם - קצת ויתרתי זמנית על דברים שאני עושה לעצמי אבל זה לא נורא - אלו דברים קטנים (כמו אני כרגע לא יכולה לצלול או לטייל לכל מקום או לשבת על ספר עד שאני מסיימת אותו בלי לזוז...). מצד שני אני מקבלת המון מהקשר הזה - (צריכה זמן כדי לנסח אז אני אוותר). ו-כן את עלולה למצוא את עצמך באותו מצב כמו think again - אפילו נשים שממש רוצות ילד מוצאות את עצמן במצבים דומים... לכן ההחלטה שלך בהחלט קשה. תראי לדבי בעלך - אולי נסו לשבת ולנסות להעלות מצבים שיכולים להיות ואיך תתמודדו איתם - זה אולי יכול לעזור לך - תנסי להיכנס לפורומים של הורים ולקחת דילמות ובעיות משם. כי אם הוא עובד המון שעות ולא ירד בשעות (דוגמא) זה יהיה קשה גם למישהי שרוצה את הילד לא כל שכן עבור מישהי שלא. זה נחמד להגיד אני רוצה ילד ולחשוב שאשתי תדאג לגדל אותו. וזה לא כל כך טוב אם האבא מראש יודע שלא הוא ישים גבולות - זה מאוד קשה לעשות את זה לבד וזה בודד מאוד.

 

[קירי קירי]

ועוד משהו

לא רשעות,רק סקרנות- מה את עושה בפורום, בעצם?

 

[מיריVA]

מדי פעם אני קוראת פה - בד"כ אין

לי משהו מענין להגיד - אני קוראת פה כי בעצם לפני 2-3 שנים לא רציתי ממש ילדים אז עדיין מעניין לי - למעשה אם הייתי עם גבר אחר הייתי יכולה למצוא את עצמי נטולת ילדים. במקרה כזה אני חושבת שהייתי מרדישה מצוין עם עצמי - כי לפני שהיה לי את הילד הזה שאני ככ אוהבת לא הרגשתי שהוא חסר לי. גם היום למעשה - בעלי היה רוצה יותר ילדים אז אני עדיין בדילמה של כמה בסופו של דבר לעשות - לי היו מספיקים שניים.

 

[קירי קירי]

רגע

אחרי שעשית את הילד הראשון, ואני מבינה שהוא מסב לך הרבה אושר- הילד השני גם הגיע מאותה הסיבה?של הרצון של בעלך?

 

[מיריVA]

לא - אני לא רוצה לגדל ילד אחד

אני הייתי לבד עד גיל 8 ולא אהבתי את זה - למרות שהיו לי חברים. גם ההפרש ביני לבין אחי גדול מידי לטעמי

 

[gertrude]

קירי קירי היקרה

אני מזדהה לגמרי עם הפחדים שלך ומבינה את ההתלבטויות הקשות שלך (טוב, לא לגמרי - בן-זוגי ואני תמימי-דעים בנושא הילדים, שאחרת לא היינו נישאים, אבל בכל זאת אני חשה הזדהות רבה אתך). הדרך בה אני מתמודדת עם הפחד שאולי אני טועה, שאולי אתחרט היא המחשבה שאולי בכלל אי אפשר לדעת (הערה: עשיתי "העתק/הדבק" מתגובה ישנה שלי, אז אני מתנצלת מראש אם קראת אותה כבר בארכיון); אולי לא קיימת בכלל בחירה נכונה ולא נכונה? אולי קיימת רק הבחירה שנעשתה ולעומתה זו שלא נעשתה, ולכל אחת מהן יתרונות וחסרונות, רגעי שלמות ורגעי חרטה? אולי אנחנו באות מתרבות שלימדה אותנו לראות את המציאות על צירי כן/לא, שחור/לבן, אמת/שקר, נכון/לא נכון, ועל כן חשוב לנו כל כך כל הזמן לבדוק את עצמנו, איפה אנחנו על הציר הזה, איפה אנחנו בתוך המעלית הבינארית הזו. כלומר אולי כל בחירה שנקבל בהקשר זה - לעשות ילדים, לא לעשות, לאמץ - תהיה נכונה ושגויה באותה מידה (כמובן שאני מדברת על מצב שבו הבחירה נעשית באופן חופשי, ללא כפיה, אך לא נטול ספקות לחלוטין), כל בחירה תאצור בתוכה שמחה ועצב וחרטה ואושר ושלמות וגעגוע למשהו אחר, שהיה יכול לקרות ולא קרה. כלומר, איני באה לומר שהאמת יחסית ולא הפכתי לרלטיביסטית, חלילה, רק פתאום חשבתי שאולי אני מכניסה עצמי ללופ חסר מוצא, שהתשובה לא פעם נמצאת בבחירה, במעשה שהוא לעצמו, בעולם הממשי, ולא במעמקים, בתהליכים ובמיתרים, שיכולים לפנות לכל כיוון קיים (הדבר כמובן אינו מוריד מחשיבותה של הנבירה העצמית, החפירה אחר המניעים והשאיפה לחשיפת שלבים ותהליכים בעצמי - הוא חייב לבוא במקביל, שאחרת יהיה מדובר במין זרימת ניו-אייג' פאסיבית ומטופשת שכזו). וסתם עוד משהו שהזכרת לי: תמיד הצחיק אותי שאנשים ראו את הקעקוע שלי ואמרו "מה? לא פחדת? ואם תתחרטי? זה לכל החיים!!!", בעוד ילדיהם המסורקים עומדים לידם, גדלים וגדלים... ומכאן זה כבר לא ההדבקה של התגובה, אלא מופנה אליך קירי קירי: אני משוכנעת למדי שהפורום הזה לא יתן לך מרשמים למהלכים בטוחים בחיים, אבל הוא כן יעניק לך, אם תתני לו, מקום אמפתי לשתף ולהתחבט בו בקול רם, במחשבות שלא תמיד מתקבלות היטב "בחוץ"; מקום שיכול לתמוך, לחזק (לפעמים לערער), להעצים ולחבק את מי שרוצה בכך, ומאפשר לה להעניק זאת גם לאחרות. אז שוב, ברוכה הבאה

.

 

[קירי קירי]

תודה גרטווד,

בגלל זה אני כאן- כי כאן זה לגיטימי להציג את ההתלבטות, או אולי הבחירה, ה"מוזרה" הזו שלי.

 

[XUXA141]

שאלה לגבי בעלך..

האם כשהוא אומר שהוא רוצה ילדים הוא מתכוון גם אם הוא היה צריך לטפל בהם, לקום בלילה, להאט את הקריירה שלו, ללכת לאספות הורים, להשאר עם ילד חולה, לוותר על המון דברים בשביל הילד? ילד זה לא רק משהו חמוד ומנמנם, ילד זו המון עבודה סיזיפית, המון כאב לב, המון ויתורים והמון חוסר נוחות. האם הוא שקל את כל זה או שהוא שבוי בסטראוטיפ של אמא מטפלת ואבא בא מהעבודה ומנשק את הילד לפני השינה? האם הוא מוכן לקחת את חופשת הלידה המגיעה לו לפי חוק? האם הוא מוכן לקצר ימי עבודה כדי להיות בבית לקחת את הילד לגינה? להכין שיעורים? לקחת לקופת חולים למרות התור המעצבן והעבודה במשרד שלוחצת?

 

[קירי קירי]

איך אפשר לדעת?

אני לא יודעת אם אני יכולה לקבל ממנו תשובות אמיתיות בנושא הזה, לא בגלל שהוא לא רוצה, אלא בגלל שפשוט אי אפשר לדעת איך העניינים יתנהלו בזמן אמת. אני מניחה שהוא יהיה שותף, במידה מסויימת. אנחנו שנינו שונאי סידורים(חייכתי שקראתי כאן על מישהי שזה בין הסיבות שלה לגבי למה היא לא רוצה ילדים- תמיד נראה לי שרק אני כזו), והוא עובד בהיי-טק. שעות עבודה ארוכות, ציפיות גבוהות מהעובדים... אני מניחה שהוא ידאג לפנות זמן לכיף עם הילד, זמן איכות, אבל בספק לגבי מידת הוויתורים הנוגעים לסידורים למיניהם, אני אפילו כבר שומעת אותו שואל-"מה את רוצה שיפטרו אותי?"

 

[XUXA141]

אם כך יש לך תשובה נהדרת..

לפעם הבאה שהוא ילחץ עליך להביא ילד. פשוט אמרי לו "ילד זה לא צעצוע, ואין סיבה ששני ההורים שלו לא יטפלו בו. להגיד אני רוצה ילד אבל בתנאי שאת תטפלי בו לא מתאים לי. אם אתה רוצה ילד, אתה צריך להתחייב, בשיא הרצינות , לקחת לפחות חמישים אחוז מהטיפול בו, ואם אתה מפחד על העבודה שלך יותר ממה שאתה רוצה ילד, כנראה שאפשר לדחות את הענין הזה עד שתרגיש בטוח". כי זה יהיה גרוע מאד אם גם תעשי ילד שאת לא ממש רוצה רק בשבילו ובסוף גם תצטרכי לטפל בו בשבילו?

 

[Dr Liri]

את כלכך צודקת! הוצאת לי את

המחשבות מהראש ואת הצעקות מהפה! זה כלכך מרתיח לפעמים... אני יודעת שהרבה פעמים זה בא אצלם (רוצי הילדים) ממקום מאוד טוב ואמיתי, אבל שיישאו באחריות ושיהיו מוכנים להקרבות.