אני רואה את זה אחרת...
יש דברים שהם לא מקובלים בחברה. בכלל בלי קשר לקבלת החריג: לא מנומס/מקובל לנסות לחנך הורים אחרים (אני זוכרת איך הייתי מתעצבנת כל פעם שאנשים זרים ברחוב היו אומרים לי - למה אין לו כובע? את לא חושבת שקר לו עם הבגדים האלה? וכו' וכו'). כך גם, לא מקובל שילד בן 8 ידחוף ילד בן שנתיים. הרי לילד הגדול אין שלט שמכריז "אני ילד חריג - אנא קבלו בהבנה התנהגויות לא מקובלות שלי". אותה אמא לילד הקטן לא יכלה לדעת. לכן, גם אם התגובה שלה לא היתה בסדר - אפשר להבין אותה. אני במצבים כאלה, לא נוהגת להוציא את כל העצבים שלי על אותו אדם, אלא, מתנצלת בקצרה ומנתקת מגע. אם מדובר במקום שיש סיכוי לאינטראקציות נוספות עם אותו אדם, אני מסבירה בקצרה שלילד יש קשיים . אני חושבת שאם עונים בתוקפנות, למעשה מתנהגים כמו אותה אמא חוצפנית שמנסה לחנך אותי. ואז מה עשינו? אם כי אני חייבת לציין שכשאני עצמי "טעונה", אני מסוגלת לעשות לאותה אמא "בי"ס"...