קשה לתת מענה לשאלתך.
הנתונים שהובאו אינם מאפשרים מתן תשובה לשאלה. חסרה אינפורמציה רבה לגבי מצבו של הילד, כיצד אובחן, מצבו הרגשי, טיב היחסים בינו לבין השואלת וכדומה. בכ"ז הייתי רוצה להדגיש מספר נקודות כלליות. חוסר מוטיבציה, ותגובות כגון 'משעמם לי' שכיחות מאוד אצל ילדים אשר התפקוד הביצועי שלהם אינו יעיל. ילדים (בני נוער), עלולים שלא להיות מודעים לחוסר יעילות זה, ולא לדעת כיצד להתמודד איתו. מאידך, הם מודעים מאוד לעבר רצוף כישלונות ואכזבות שהתרחשו כתוצאה מכשל ביצועי. לפיכך, ההימנעות מעשייה שסופה הוודאי הינו כישלון, אינה תוצאה בלתי סבירה. זו נקודה שחשוב להבין, בעיקר לאור העובדה שילדים הסובלים מליקויי למידה, עלולים להיות רגישים יותר, ולהפגין חוסן נפשי נמוך יחסית לילדים בני גילם. אם מדובר, בנוסף לכך, בגיל ההתבגרות, אזי חשוב לזכור כי בתקופה זו מתרחשים תהליכים נוספים רבים – רגשיים, פיזיים, חברתיים וכיוצב' המשפיעים רבות על ההתנהלות של הילד/נער. חשוב מאוד שההורים יקבלו הדרכה מקצועית מתאימה הקשורה בליקויי הלמידה הספציפיים של הילד, וידעו מה היכולות והמגבלות שלו. רק אז אפשר יהיה להתחיל להנחות אותו באופן נכון, לנתב את תהליכי הטיפול והלימוד, ולתת מענה נכון לבעיותיו. תמיכה וחיזוק הבסיס הרגשי, חשובים במיוחד. חוסן הריגשי, דימוי עצמי ותחושת ערך עצמי, מהווים גורם מכריע. הפגיעה בתחום הריגשי, מהווה מעין מסך ערפל, שמסתיר את הבעיות האוביקטיביות יותר. הטיפול הריגשי, יכול לסלק את המיסוך (לפחות בחלקו) ולאפשר איבחון, ובעקבותיו טיפול קונקרטי ויעיל בבעיות עצמן. חשוב להקפיד שכל אבחון, וכל טיפול הניתן לילד, יעשה על ידי בעלי המקצוע המתאימים והמוסמכים. טיפול באשר הוא, הינו התערבות המבוצעת על ידי גורם חיצוני למערכת. קיימת הסכמה רחבה, בקרב מטפלים (מכל סוג שהוא) לגבי החשיבות של הטיפול על ידי מטפל אוביקטיבי, שאינו מונע, מושפע או מופעל, על ידי התהליכים המתרחשים בתוך המערכת המשפחתית.