איך הייתם עובדים עם ילד בן 13 על נו

[orlita]

איך הייתם עובדים עם ילד בן 13 על נו

נושא המוטיבציה בלימודים? הילד טוען שמשעמם לו, שהלימודים לא מעניינים אותו, שקשה לו, והוא גם לקויי למידה עם בעיות הבנת הניקרא.... חג שמח אורלי

 

[גילירחל]

לאורלי

להתיידד ולהכיר את הילד בדברים שהוא אוהב ומעניינים אותו-בטוח שיש משהו שמדבר אליו ובינתיים הוא לא משתף אותך , בשלב זה תנסי להרחיב ולגלות עניין בעולמו מלבד הלימודים וכך תוכלי ליצור קירבה ואמון. בהצלחה, גילי גרשטל מאמנת

 

[גילי בסקין]

מוטיבציה ללימודים

על פי רב, חוסר הרצון המתורגם לשיעמום מגיע ממקום של חויות כשלון לאורך שנים במסגרות המכוונות לעבודה עם תלמידים מתקשים ו/ או לקויי למידה, מקובל להתאים את שיטות ותכני הלימוד במידת האפשר באופן פרטני ובעיקר, לאפשר לילד חויות הצלחה הגורמות בהדרגה לשיקום האמון שלו ביכולתו ובמקביל מעלות את המוטיבציה שלו להמשיך לנסות וגם להתענין זה לא קל ודורש סבלנות רבה, עקביות והרבה אמונה של המבוגר באפשרות שינוי דפוס ההתנהגות של התלמיד וביכולותיו. כמו בהרבה תהליכי שינוי ישנן לעיתים התנגדות ברמות וצורות שונות שיש לתת להן מענה הולם ולקבלן כחלק מהבדיקה שהתלמיד בודק את המבוגר או המורה- עד כמה הוא באמת מאמין ומוכן ללכת איתו.

 

[orlita]

איך היית גורמת לילד לעשות דברים גם

אם זה משעמם , אבל חובה,,,, איך היית גורמת לו להתחיל לעשות דברים כדי להרגיש הצלחה? כי כל דבר שאני רוצה לנסות, או ללמד אותו כמו אירגון זמן תיכנוןמטלות, תיכנון זמן להכנת שיעורים והכנה למבחן, אבל הוא לא מוכן לעשות את זה .ואז יוצא שהוא בכלל לא מכין שיעורים, לא מתכונן למבחנים ולא עושה אותם .... התחלתי ללכת איתו בצורה אחרת,,, חלק מחומר הלימודים שלו אני מעבירה למשחקים אבל לא בכל המקצועות אני יכולה לעשות את זה איתו.

 

[עפרה ד]

נקודה ששווה בירור, שלך עם עצמך

וגם, כמובן איתו: הלימודים הם מטרה של מי? כרגע, ממה שאת כותבת עולה שהם לא ממש מטרה שלו. אז אני הייתי מתחילה משיחה אמיתית סביב הנקודה הזו. מה הוא רוצה בתחום הזה, של הלימודים? לפחות בשלב השיחה הייתי נותנת לגיטימציה גמורה לכל דבר. אולי הוא פשוט רוצה שיעזבו אותו? חשוב שהוא ירגיש שבאמת מקשיבים לו ולמה שהוא רוצה. ואז, אני מציעה לבנות תוכנית יחד איתו. להתקרב בתוכנית הזו כמה שיותר למטרות שלו, ולשתף אותו באופן מלא בדרכים שיובילו לשם. אני מאוד מסכימה עם מה שכתבו לך קודם, החיזוק והיכולת להתמודד עם הקשיים יבואו מעיסוק שלו בנקודות החוזק שלו. תשאלי אותו במה הוא טוב במיוחד, ותשלבו את התחומים החזקים שלו בתוכנית. אח"כ אפשר לבדוק את המציאות שלו ושל המבוגרים מסביבו. אם המצב הוא שמצופה ממנו לבצע מטלות מסויימות, למרות שהן לא קשורות למטרות שלו, אלא למטרות של ההורים שלו, זה בסדר, אבל הדברים צריכים להיות ברורים. אי אפשר להציג את זה כמשהו שהוא רוצה, אבל כן אפשר לברר איתו, מה יקל עליו לבצע חובות שדורשים ממנו. בקיצור, בעיני, כבוד הוא שם המשחק, וכבוד פרושו לראות בו בעל סמכות וזכות החלטה על המתרחש בחייו. הוא אומנם ילד, אבל זה לא אומר שאפשר פשוט לגרום לו לעשות דברים. שתפי אותו בהחלטות שנוגעות אליו, תני לו כוח אמיתי לקבוע מה יתרחש בחייו, עם הכוח הזה תבוא גם האחריות.

 

[ויקילוי1]

על ילדים בלימודים והוריהם....

שלום לכולם וחג שמח, קראתי את כל ההתכתבות על הילד בן ה-13 ונושא הלימודים שלו. כתבתם פה דברים מאד חכמים....אני לא הולכת להוסיף על השיטות והבחנות הנהדרות שהוזכרו כאן. מבקשת להשב את תשומת הלב על זה שכשאנחנו רוצים שילד ילמד, אנחנו בעצם נמצאים בעתיד שלו... כלומר, מה שמעסיק אותנו זה :מה יקרה אם הוא לא ילמד???? איך הוא יצליח בחיים???? (פחדים??) מזמינה להתבונן בהווה ולהיות ב-living from the context of saying goodbye, להיות במקום שלו ולהביע המון אהבה לילד....אז יש ניסים וקסם....

באהבה ויקי

 

[גילי בסקין]

ועוד משהו לאורלי

מהתפתחות הנושא לא ברור לי אם את אמו של התלמיד או עובדת איתו אם את אימו, אולי עדיף לחזק את הקשר כפי שהוצע ולהשאיר לפחות בשלב זה את העבודה המקצועית הוראתית למישהו אחר. חיזוק הקשר צריך להעשות רחוק ככל האפשר מנושאי לימוד ונושאים הנמצאים במאבקי כוח בינכם. טיולים, משחקים, שיחות על נושאים אחרים מתוך כונה אמיתית להבינו-הקשבה אמפטית, להתקרב אליו ואל עולמו. שוב, הוא עשוי להגיב תחילה גם לנסיונות אלו בהתנגדות תוך נסיון לבדוק את רצינות כונותיך. האפשרות לעבור להתייחס ללימודים אם בכלל, רלונטית ועשויה להצליח רק לאחר זמן רב של השקעה בקשר . גם אז, לא בטוח אם לא עדיף להשאר בגדר ההורה התומך והמחזק ולא בתפקיד המורה של בנך. אם את עובדת עם הילד זה סיפור אחר ומקצוע בפני עצמו. זה לדעתי לא ענין לפורום זה אז אפשר לדבר במסגרת אחרת.

 

[tlingit]

כמה שאלות וכמה המלצות

האם את אמו של הילד או "דמות טיפולית"? אם את מטפלת - מאיזו דיסציפלינה את עובדת? אילו כיוונים כבר ניסית? אם את אמו - האם הוא כבר עשה איבחון פסיכודידקטי מלא? האם נמצאה לו מורה להוראה מתקנת (או דרך אגודת ניצן וכדומה)? שכן (כפי שכתבו כבר) יש יתרונות גדולים לכך שאדם אחר עובד עם הילד ולא ההורים ממליצה לך בחום לקרא גם בפורום הפרעות קשב ADHD הנפלא של תפוז, תמצאי שם המון מידע, הצעות ורעיונות - גם להורים לגבי התמודדות בבית אני מייחסת את האמירה ש"משעמם לו" הצמודה לאמירה ש"קשה לו" יחד עם הידיעה שידוע לך שיש לו בעיה ממשית, לביטוי לתסכול הגיוני מאד שלו שנובע מהקשיים האובייקטיביים שלו, ומהמכשולים המציאותיים מאד בהם הוא נתקל. ייתכן גם שמשעמם לו כי קצב הלימוד בכיתה איטי לו מדי יחסית ל"דרך העבודה" האישית שלו אמירות כמו משעמם לי הן בדרך כלל ביטוי להתגוננות מפני קשיים - רגשיים ו/או ממשיים ולבסוף, קיימים גם מאמנים אישיים המתמחים בנושא ADHD והפרעות קשב לילדים וגם למבוגרים, למשל לידיה נוה הכותבת כאן מדי פעם (אני אבקש ממנה להוסיף התייחסות מקצועית לדיון כאן) אם את אמו של הילד מאד הייתי ממליצה לתת לילד הזה תמיכה מקצועית, רבה ככל האפשר ומוקדם ככל האפשר, משום שאפשר לסייע לו ולתת לו כלים שיעזרו לו בהתמודדות גם עם בית הספר וגם עם החיים בכלל

 

[s1a]

דרך אחרת להעלות מוטיבציה לילד

שעמום לדעתי נובע ממצב של חרדה. אורלי, נסי לתאר לעצמך במה הילד שלך עסוק כשהוא בבי"ס.הוא בוודאי עסוק בחשש אם ישאלו אותו משהו בכתה, יבקשו ממנו להציג את שעורי הבית שלו,המורה אולי תכעס? תלעג? המניות שלו ירדו בעיני החבר'ה שלו? במצב כזה ילד לא יכול להתפנות ללימודים! אני אישית לא הייתי מציבה לו מטרות או מלמדת אותו אחריות במקום שהוא לא נמצא במייטבו או במקום שהוא עבורו 'שדה קרב'.דבר ראשון הייתי פשוט מכינה עבורו את השעורים ודואגת שהוא יידע לקרוא אותם ולהבין אותם, זה היה מוריד לו את מפלס החרדה ומפנה אותו להתחיל להתעניין מה קורה בכתה.כאשר הוא יתחיל לגלות עיניין תבוא גם המוטיבציה להכין אותם לבד.יש עוד כמה רווחים מהכנת שעורים לילד ולא אפרוש אותם פה.עדיין לא נתקלתי בילד שהמוטבציה עלתה אצלו ממשפטים כמו" השעורים הם לא להורים" ו"זאת האחריות שלך".. הייתי גם מתעניינת ספיציפית באילו סיטואציות בדיוק הוא מרגיש קושי? במקביל הייתי פונה גם לעזרה מקצועית.כשהחרדה תפחת העזרה המקצועית תהיה יותר אפקטיבית. שרה ורשבסקי מאמנת אישית [email protected]

 

[tlingit]

ברוכה הבאה s1a ../images/Emo140.gif

יופי שאת מצטרפת לפורום שלנו

ההצעה שלך מאד לא שגרתית

ומאחר שהתגובה הראשונית היא לחשוב זו לא דרך טובה היא ישר מכריחה אותנו לבדוק מאיפה באה התגובה הזו, לגלות את הערוצים האוטומטיים המובנים בנו, ולהזכר, שמדי פעם טוב וכדאי לאתגר אותם... לפחות במחשבה

אני מזמינה אותך להציג קצת את עצמך, אם את רוצה

ולעיין בכללי הפורום, במאמרים

ובקישורים

באיחולים לדיונים מרתקים ופורים

 

[s1a]

עוד כמה מילים

תודה על ההתייחסות לתגובה שלי. אני יודעת שזאת דרך לא שגרתית אבל עובדת.אם נמשיך ללכת בדרכים שגרתיות נגיע תמיד לאותן תוצאות.התגובה שלי היא חלקית, אך לא בשליפה. יש לי נסיון של שלושה עשורים במערכת החינוך.היום אני עוסקת באימון אישי ועסקי, ומעבירה סדנאות בנושאים של תפקוד ברמה גבוהה יותר ומצוינות. למדתי ועבדתי בחברת "א.ח. סדנאות". אימון למדתי ב"אימושיין" וגם עבדתי שם באימון. והתמחתי באימון עסקי בחברת "סימפליפיי". שרה ורשבסקי [email protected]

 

[sharondrory]

עכשיו אני מבין למה את לא מבינה.

שלושים שנה במערכת החינוך. איך לא עליתי על זה. עכשיו אני מבין את התשובה המסוכנת שלך. הילדים תמיד נשארים ילדים וחייבים לזכור את זה. שלושים שנה לאמר את מה שאת אומרת. עכשיו אני מבין למה אף פעם לא הסתדרתי בבית הספר. אני אגלה לך סוד כמוס. אני מעולם לא סיימתי 11 שנות לימוד. אבל... בכיתה ו', הייתה לי מורה שהבינה את הראש שלי. בחודשיים אימונים מעניינים מאד, היא הכניסה לי לראש חומר מתמטי אדיר. בסוף השנה של כיתה ו' קיימתי מבחן בגרות 5 יחידות. את יודעת מה היה הציון שלי... ??? לבינתיים אני אספר שלמורה קראו שולמית. (מפאת צנעת הפרט לא אוכל לחשוף עוד, היא נשבעה שלמערכת החינוך בישראל היא לא תתרום בחיים). היא הוכיחה למשרד החינוך שהם טועים. את יודעת איזה פרס הם נתנו לה ??? שלחו אותה הביתה. היום היא מליונרית איכן שהו בארה"ב שמתפרנסת מטיפול בילדים ממוצעים ומטה. היא הפכה לשם דבר והיא מייצרת ילדים מחוננים בפס ייצור. כל הרזומה שלך שווה בערכו לערכו של משרד החינוך. אני לא היחיד שנפגע מהמערכת. בברכה שרון תמשיכי למטה. אגב, הציון שלי היה 100 על המבחן וקבלתי עוד שמונה נקודות על הדרכים שהצגתי. וכל זה בכיתה ו.

 

[sharondrory]

וואו את כל כך טועה s1a.

לא, לא ולא. להכין לילד את השיעורים על מנת לגרום לו להתעניין בשיעור בכיתה ??? זה כמו לתת לחתול רעב מאד מאד מאד לשמור על השמנת. הרעיון הוא ליצור גירויים אצל ילד ולא להכהות לו את החושים. אני יודע טוב מאד, האמיני לי. ונכון, מוטיבציה לא עולה מהמשפטים שאת מזכירה, אבל חד משמעית היא לא עולה מזה שמישהו אחר מכין לו את השיעורים. ניתן להכין שיעורים ביחד, תוך הפיכתם למשחק חידתי מעניין וכו' אבל בשום פנים ואופן לא להכין לו את השיעורים. מוטיבציה היא תוצאה ישירה של גירויים. זה נכון בכל תחומי החיים הקיימים עלי אדמות. זה בדיוק כמו התגובה שלי, עכשיו היא תספק לך מוטיבציה (גירוי) להגיב לי בחזרה. שיעמום לא נגרם מחרדה בשום פנים ואופן, כל פסיכולוג שיעז לאמר לי את זה אני אומר לו שיקח את התעודה שלו ו... שיעמום זה שיעמום נקודה. ושעמום נובע אך ורק מחוסר גירוי. אגב, לפעמים חוסר גירוי כזה עלול להווצר אצל ילד שעדיין לא הבינו שהוא מחונן ואיננו מתאים למסגרת שהוא נמצא בה. נו... מה לעשות... ילדים חייבים גירוי מתמיד. אגב גם מבוגרים. אנחנו כהורים הפכנו לעצלנים יותר, בגלל זה אנחנו לא יודעים ליצור את הגירויים הנכונים אצל ילדינו. (לא שהורינו ידעו, אבל הכרתי מורים בודדים מאד שידעו). המורים במערכת החינוך שלנו היום כל כך חלשים וכל כך לא יודעים ללמד שזה פוגע ישירות בילדינו וזה מעליב את האינטיליגנציה של כולנו. מערכת החינוך בישראל חייבת לעבור ריוויזיה. הכל מהכל מתחיל ונגמר בגירוי. לפעמים הוא פיזי, לפעמים וויזואלי, לפעמים זו מוסיקה, לפעמים הגירוי בכלל חברתי ואולי סתם משחקי חשיבה של קודקוד. ניוטון לא היה מגלה את הגרוויטציה אם התפוח לא היה מגרה לו את הראש.

אני יודע שיצרתי אצלך גירוי עז לענות לי. ביי שרון.

 

[לידיה נוה]

קשה לתת מענה לשאלתך.

הנתונים שהובאו אינם מאפשרים מתן תשובה לשאלה. חסרה אינפורמציה רבה לגבי מצבו של הילד, כיצד אובחן, מצבו הרגשי, טיב היחסים בינו לבין השואלת וכדומה. בכ"ז הייתי רוצה להדגיש מספר נקודות כלליות. חוסר מוטיבציה, ותגובות כגון 'משעמם לי' שכיחות מאוד אצל ילדים אשר התפקוד הביצועי שלהם אינו יעיל. ילדים (בני נוער), עלולים שלא להיות מודעים לחוסר יעילות זה, ולא לדעת כיצד להתמודד איתו. מאידך, הם מודעים מאוד לעבר רצוף כישלונות ואכזבות שהתרחשו כתוצאה מכשל ביצועי. לפיכך, ההימנעות מעשייה שסופה הוודאי הינו כישלון, אינה תוצאה בלתי סבירה. זו נקודה שחשוב להבין, בעיקר לאור העובדה שילדים הסובלים מליקויי למידה, עלולים להיות רגישים יותר, ולהפגין חוסן נפשי נמוך יחסית לילדים בני גילם. אם מדובר, בנוסף לכך, בגיל ההתבגרות, אזי חשוב לזכור כי בתקופה זו מתרחשים תהליכים נוספים רבים – רגשיים, פיזיים, חברתיים וכיוצב' המשפיעים רבות על ההתנהלות של הילד/נער. חשוב מאוד שההורים יקבלו הדרכה מקצועית מתאימה הקשורה בליקויי הלמידה הספציפיים של הילד, וידעו מה היכולות והמגבלות שלו. רק אז אפשר יהיה להתחיל להנחות אותו באופן נכון, לנתב את תהליכי הטיפול והלימוד, ולתת מענה נכון לבעיותיו. תמיכה וחיזוק הבסיס הרגשי, חשובים במיוחד. חוסן הריגשי, דימוי עצמי ותחושת ערך עצמי, מהווים גורם מכריע. הפגיעה בתחום הריגשי, מהווה מעין מסך ערפל, שמסתיר את הבעיות האוביקטיביות יותר. הטיפול הריגשי, יכול לסלק את המיסוך (לפחות בחלקו) ולאפשר איבחון, ובעקבותיו טיפול קונקרטי ויעיל בבעיות עצמן. חשוב להקפיד שכל אבחון, וכל טיפול הניתן לילד, יעשה על ידי בעלי המקצוע המתאימים והמוסמכים. טיפול באשר הוא, הינו התערבות המבוצעת על ידי גורם חיצוני למערכת. קיימת הסכמה רחבה, בקרב מטפלים (מכל סוג שהוא) לגבי החשיבות של הטיפול על ידי מטפל אוביקטיבי, שאינו מונע, מושפע או מופעל, על ידי התהליכים המתרחשים בתוך המערכת המשפחתית.

 

[אבי בכר 2005]

התיחסות לכשלונות

אתייחס כאן לנקודה ספציפית אחת וזה לקשר שנעשה כאן בנוגע לתגובת הילד (שעמום, חוסר עניין וכו) לכשלונות עבר, לא בטוח שכאן טמונה הבעיה או עיקר הבעיה (קשה להבין את עולמו של ילד בשורה) ובכל זאת אני מציע לבדוק את התייחסות הסביבה לכשלונות בכלל ולכשלונות של הילד בכלל, והאם העזרה המושטת לילד על ידך מגיעה ממקום שמוטרד מהכשלונות או ממקום שרואה בכשלונות חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה. לעיתים, גם כשמשתמשים בכלים המתקדמים ביותר מכל תחום שהוא, דמות הבוגר המנסה לעזור לילד עושה זאת בסופו של דבר כדי ללמד את הילד איך לא להכשל, בין אם נבחין בכך ובים אם לא הילד מקבל את השדר הזה. הדבר הבסיסי שמשדר זאת הוא העובדה הבסיסית שלא הילד לא היה מקבל כל כך הרבה תשומת לב בעיניין זה ואולי בכלל אם הוא היה ילד "מוצלח", ומכאן המסקנה כבר ברורה. ובאותו עניין משהו להשראה (כן, והרבה השראה, תמיד להקיף את הילד בהשראה) אומנות הכישלון --------------- אי אפשר לצמוח בחיים בלי להכיר אותה. וכפי שאדיסון גילה, אי אפשר אפילו להדליק נורה בלעדיה ארנון יוגב \ shofar news כאשר ביקש הממציא הדגול תומס אלווה אדיסון להמציא את מנורת המאור החשמלית הוא נתקל בקשיים עצומים. הוא ידע שיש צורך להעביר זרם חשמלי דרך שפופרת זכוכית אך לא ידע מאיזה חומר לייצר את פתיל הליבון המפיק את האור. הוא ניסה לא פחות מ –600 חומרים שונים. כל הניסויים נסתיימו בכישלון. החוטים לא העבירו זרם, לא הפיקו די אור, או פשוט נשרפו והתפוררו. לבסוף בניסוי ה - 601 זכה אדיסון להצלחה והנורות החשמליות שהמציא מאירות את הלילות החשוכים בכל רחבי העולם. מספרים, שלימים פגשו עיתונאי ושאלו: ''אמור לי אדיסון, איך יתכן שאחרי כל כך הרבה כשלונות לא התייאשת?'' חייך אדיסון ואמר : ''הבט נא ידידי הצעיר, הנורות נכשלו אני לא נכשלתי אפילו פעם אחת''… הרב יצחק הוטנר פעם כתב לבחור צעיר שהתייאש ממאמציו לחיות חיים רוחניים לאחר כשלונות חוזרים ונשנים. במכתבו הסביר הרב הוטנר את הפסוק - ''שבע יפול צדיק וקם''. אין הכוונה לכך שהצדיק נעמד מכל נפילה וממשיך הלאה. המשמעות האמיתית של הפסוק היא שהאדם הופך לצדיק הודות לנפילות שלו. היכולת לקום ולהתקדם לאחר כל נפילה מחשלת את שריריו הרוחניים ומפתחת את בנינו הרוחני הנפילות אינם כשלונות. הם סולם ההצלחה.

 

[sharondrory]

אינני איש מקצוע אבל...

הבן שלי היה במצב קשה מבחינת קשב וריכוז. המצב היה כל כך קשה, כל הזמן העבירו אותו מקומות בכיתה, הוא רב עם ילדים, היה משתולל ויוצא מדעתו (התפרצויות זעם) אם היו נוגעים לו בדברים ואפילו בטעות. כל הנוירולוגים וכל המומחים לחצו עלינו, אבל ממש לחצו לתת לו רטלין בצירוף מורה מתקנת בקריאה וטיפול אצל פסיכולוג המומחה לקשב וריכוז. אני מאד התנגדתי, ובצדק, (פעם אני הייתי כמוהו). מתוך יוזמה אישית לקחתי ילד בכיתה ב', שלא יודע לקרוא ככל, (שלא כמו חבריו לכיתה), על שיעורי בית אין בכלל מה לדבר. את הילד רשמתי לחוג לאומניות לחימה. וואלה, ראו איזה נס. פתאם, אחרי כחצי שנה, הילד נכנס לבד למצב של משמעת עצמית. המדהים ביותר, הוא למד לכבד אותנו כהורים והמון. היום הוא נותן את כל כולו בלימודים, הוא בכיתה ה', הוא אוהב מתמטיקה מאד. הוא קורא אנגלית. הציונים שלו עוברים את המאה כי כל הזמן מנסים לאתגר אותו עם שאלות בונוס. יש לו סדר יום יחסית קבוע והוא עצמאי מאד, אפילו בבוקר הוא מעיר את אחותו הקטנה ומכין לשניהם לאכול. בקיצור: בגלל נסיוני בעולם אומנויות הלחימה, אגב מה שהביא אותי - אדם נטול השכלה לחלוטין, למעמדי היום. (לא חשוב מה, אבל זה טוב). ניסיון זה הצליח גם עם בני באופן מרשים. היום הוא כבר לא עוסק באומניות לחימה בגלל שהמורה שלו עזב את המקום. בעתיד הוא ימשיך. כיום הוא נכנס לעולם הטיסנאות והטיסה. אני הצלחתי גם בלי רטלין, בלי פסיכולוגיה, ובלי ללחוץ עליו. הפכתי להיות חבר שלו במקביל לזה שאני אביו. היום אנחנו עושים המון דברים ביחד. (כולל ללכת מכות חחחחח, הוא הורג אותי חחחחחח). אני מציע, אומנויות לחימה. למצוא מסגרת שיש בה יותר מיומיים אימונים בשבוע, והכי חשוב סנסאי (מורה) מנוסה. אומנויות לחימה תמיד הוחכו כמייצבים נפשיים ופיזיים. הן משפרות את הבטחון העצמי של הילד, (היום הוא לא מתבייש לקרוא מול הכיתה). הן משפרות את היכולת המוטורית, (התנועות שלו פחות מגושמות והיציבה שלו מרשימה גם אותי). הן משפרות את היכולות האסטרטגיות של הילד, (פתאם הוא מתכנן את הצעדים המנטאליים שלו כל כך מהר שזה מדהים). והן משפרות את היכולת להתאפק כשמציקים לו, (היום אין לו יותר התפרצויות זעם). אני מאמין בדרך אומנויות הלחימה בכל מעודי. קרטה, טאקוונדו ונינג'יטסו. אצלי זו דרך חיים. בהצלחה. שרון

 

[ענתוצאות]

היי שרון

ממליצה לשניכם, לך ולבן שלך לצפות יחד בסרט "karate kid". סרט אימוני ממדרגה ראשונה. ממליצה לכולם לצפות בו שוב, בעיניים אימוניות. אמנויות הלחימה הם שדה מדהים לאימון אישי. והסרט, מסביר נפלא מדוע. אשראי לבנך שזכה להנות ולהרוויח ממה שאצלך הוא דרך חיים ובהצלחה לשניכם ענת

 

[sharondrory]

ענתוצאות תודה רבה.

אומנויות הלחימה עזרו לי ולחברי המון בייצוב הנפש. לפני חמש שנים אפילו הלכתי רחוק וייעצתי לחבר שלי מהמילואים. הוא היה מורה לאנגלית בקיבוץ בדרום. אותו מורה לימד בקבוצת גיל של כיתה ד'. הכיתה הייתה רגילה אבל היה לו תלמיד אחד שעשה בלאגן. הוא היה מתפרץ ומשתולל נשכב על הריצפה ומתפרפר ללא כל סיבה. לא, הוא לא חולה אפילפסיה. במילואים חברי סיפר לי את הקרע בתא המשפחתי של הילד. (את יודעת איך זה במילואים, כולם באים לפרוק עול). הבנתי שהילד מחפש המון תשומת לב. אמרתי לחברי "באומניות לחימה מלמדים שהדרך הכי טובה לנצח בקרב זה פשוט לא להיות שם". אם אתה רוצה שהוא יפסיק בדרכו לדרוש תשומת לב, אל תלחם בו, פשוט תשתגע עם הילדים. (אתה לא דג סלומון, אל תשחה נגד הזרם אלא איתו, ממש כמו באייקידו). אמרתי לו "בפעם הבאה שהילד נשכב על הרצפה, וכמה שזה נראה לך מגוחך, תשכב אתה עם כל הילדים על הרצפה ותעשו כמוהו" לא, לא פחדתי מתוצאה הפוכה כי אני מבין ילדים טוב מאד. לא יאומן אבל ככה הוא עשה... אחרי חודשיים הוא התקשר אלי ואמר לי תודה. לא זכרתי על מה ושאלתי אותו. הוא סיפר לי שכל מה שהילד הזה עשה, כל הכיתה כולל המורה עשו אתו. בכל מובן המילה, אם זה צעקות, ריצה מטורפת בכיתה, התפרפרות וכו' תראי את המצב שנוצר: 1) הילדים נהנו מאד והתחברו למורה שלהם מאד. 2) הילד המיוחד קיבל עודף תשומת לב, מהעלבון הוא פשוט הפסיק. 3) כשהוא נרגע, אחרי כמה שבועות נוצרו לו המון חברים. זה רק הסיפור על קצה המזלג. היום אותו ילד התגלה כצייר מחונן, הוא תלמיד סביר +. אמו נפרדה מבעלה והיא מקבלת סיוע ייעוצי מהקיבוץ וחיה טוב. הילד גודל היום כאצמעי בקיבוץ, עובד, לומד וגר בבית משלו. שורה תחתונה. לפעמים בשביל להבין ילד, פשוט צריך לחזור אחורה בזמן ולהיות ילדים. הם עולם אכזר אבל בהחלט מבין את רזי גילו. נ,ב., ילדים צריכים גירויים מיוחדים שיפעילו אותם. כמובן שכל ילד הוא אינדיבידואל, לכן יש לחקור וללמוד את הילד בצורה חכמה וכייפית. בברכה שרון

 

[אבי בכר 2005]

יישר כח

היי שרון, כל כך מעודד וחשוב לשמוע על הצלחות כאלה, ובפרט מתכון שעובד פעם שניה. אני מכיר ורואה את ההשפעה הגדולה שיש לאומניות לחימה אצל חבר קרוב (מתאמן באייקידו ונספחיו כגון יידו) ולאחרונה הכניס לעניין את הבן שלו בן ה 5. בהחלט נותן תקווה והשראה, ואני קורא לכל מי שנמצא במצב דומה, שיש לו ילד עם הפרעת קשב או הוא עצמו בעל הפרעה כזו, יש דרך אחרת, יש מציאות אחרת. יישר כח

 

[sharondrory]

אבי שלום ותודה, תקרא מה שכתבתי

לענתוצאות, אולי תאהב את זה גם. אגב, הכל אמיתי.