אוכלים?
חחחחחחחח הצחקת אותי הילדים שלי גדלים מאוויר... או אולי מהאהבה הרבה שאני מעניקה להם? אומרים שמאהבה משמינים , אז אולי הם מקבלים את הנפח מאהבתנו. אבל לענייננו. הילדים שלי גדלים בקיבוץ. בקיבוץ התנאים אחרים ודרך החינוך שונה מהעיר. יש לנו חדר אוכל ולכן בשבילם לאכול ליד הרבה אנשים זה דבר רגיל. כשהקטן היה בן 10 חודשים היינו איתו באורלנדו. נכנסנו לפיצריה והמלצר שם היה בהלם שהתינוק לא מתפרע ומחכה בשקט למנתו. מאז היותם בני 8 חודשים (ברגע שלמדו להתיישב) , הבנים שלי אוכלים לבד לגמרי. הושבתי אותם על כיסא תינוקות , שמתי אוכל מוצק על המגש או על השולחן והם התרפקו עליו עד היסוד. זה מחזה מרהיב. לראות את הפנים של הילדים אחרי מקרוני ברוטב עגבניות... כמו הזקן של סימפסון. לראות את הילד לוקח באצבעותיו הקטנות אפונה או תירס.... אאאאחחחחחחחח או לוקח את הכוס "נחום תקום" הכבדה ולנסות לשתות.... ואחרי כל האוכל שאכל החליט די לו. זורק את הצלחת לרצפה בהפגנתיות של "יאללה , סיימתי. אני מפנה שולחן". כמובן שנשברו כאן צלחות על ימין ועל שמאל. היום , תראי את הילדים. עצמאיים לגמרי. הולכים לבד לחדר אוכל כבר מזה כמה שנים. כבר מגיל 6. מה שחשוב הוא שבחיים לא ניסיתי "לדחוף" לילדים שלי אוכל לפה. רצו - אכלו. לא רצו לאכול - שלא יאכלו. לא סובלת את זה שמכריחים ילד לאכול. ילדים כאלה מקבלים את עניין האוכל כעונש להורים ומשתמשים בזה אח"כ. אצלי , הילדים יודעים שאוכל זה לא תירוץ אלא צורך. הם ידעו ויודעים עד היום שאין לאכול שטויות אח"כ אם לא אכלת כלום בארוחות. ומי שאוכל טוב מקבל גם קינוח.