איך הילדים שלנו מושפעים מהטיפולים?

[רוצה עוד 1]

איך הילדים שלנו מושפעים מהטיפולים?

איך הילדים שלנו מושפעים מהטיפולים?
אני יודעת בוודאות שהילדים שלי סובלים מהם. אני מודה, שגם בימים שכתיקונם, אני לא האדם הכי סבלני עלי אדמות. אבל כאמא (מזה כמעט 7 שנים) הצלחתי לסגל לי אורך רוח די מתקבל על הדעת, לפחות בשעות שאני מבלה על ילדי. באופן כללי אני אמא בכלל לא רעה. כלומר, רוב הזמן. מתי לא? זה משתנה. למשל, בפעם האחרונה (בחיים!!!!)כשלקחתי איקקלומין, נהייתי מפלצת תלת-ראשית איומה ובכיינית. גם היום-יומיים אחרי הכוריגון לא ממש משפיעים לטובה על רמות הסבלנות שלי. אבל הכי נוראים הם הימים שלפני הבטא. אותם יומיים-שלושה אחרונים של ה- 2WW שהם הtwo week wait בהם אני שבר כלי רגשי מוחלט, וכדאי מאוד לשמור מרחק ממני. ואני בכלל לא מדברת על היום של השלילי ולמחרתו. אלא שיש שני יצורים צעירים שאין להם את האופציה הזו להתרחק ממני. הם "תקועים" איתי בכל יום מספר שעות די נכבד. אפשר להניח שהם לא ממש יכולים להישאר אדישים ולא מושפעים ממצבי הרוח של אמא שלהם. וזה נהיה עוד יותר רע בימים כמו אלה, כשאבא שלהם בחו"ל ואין לי עם מי להתחלק ברגעים הקשים (הן בעומס הרגשי והן בטיפול בילדים). וזה לא הוגן. למה הם צריכים לסבול מזה שההורים שלהם חושבים ששני ילדים זה לא מספיק? ושהשלישי לא מגיע בקלות? הם לא אמורים לסבול מזה, אבל זה למעשה בלתי נמנע. אני יודעת שאני רק בן אדם ויש לי את החולשות והמגבלות שלי. אני גם יודעת, שאחרי כל פעם שאני מאבדת שליטה ומתפרצת על אחד הילדים אני גם מתנצלת ומחבקת ומנסה להסביר שלאמא קשה. לא שזה מוחק את הנזק, אבל זה עדיף על לא כלום. וכשאני מנסה לאמר לעצמי שאנחנו עושים את זה כדי שלהם יהיה אח/ות, אני צריכה להזכיר לעצמי שזה מדוייק רק בחלקו. אנחנו קודם כל רוצים עוד ילד בשבילנו...

 

[סיגל של שגיא]

הורות היא נושא סופר אגואיסטי

איך הילדים שלנו מושפעים מהטיפולים?
אני יודעת בוודאות שהילדים שלי סובלים מהם. אני מודה, שגם בימים שכתיקונם, אני לא האדם הכי סבלני עלי אדמות. אבל כאמא (מזה כמעט 7 שנים) הצלחתי לסגל לי אורך רוח די מתקבל על הדעת, לפחות בשעות שאני מבלה על ילדי. באופן כללי אני אמא בכלל לא רעה. כלומר, רוב הזמן. מתי לא? זה משתנה. למשל, בפעם האחרונה (בחיים!!!!)כשלקחתי איקקלומין, נהייתי מפלצת תלת-ראשית איומה ובכיינית. גם היום-יומיים אחרי הכוריגון לא ממש משפיעים לטובה על רמות הסבלנות שלי. אבל הכי נוראים הם הימים שלפני הבטא. אותם יומיים-שלושה אחרונים של ה- 2WW שהם הtwo week wait בהם אני שבר כלי רגשי מוחלט, וכדאי מאוד לשמור מרחק ממני. ואני בכלל לא מדברת על היום של השלילי ולמחרתו. אלא שיש שני יצורים צעירים שאין להם את האופציה הזו להתרחק ממני. הם "תקועים" איתי בכל יום מספר שעות די נכבד. אפשר להניח שהם לא ממש יכולים להישאר אדישים ולא מושפעים ממצבי הרוח של אמא שלהם. וזה נהיה עוד יותר רע בימים כמו אלה, כשאבא שלהם בחו"ל ואין לי עם מי להתחלק ברגעים הקשים (הן בעומס הרגשי והן בטיפול בילדים). וזה לא הוגן. למה הם צריכים לסבול מזה שההורים שלהם חושבים ששני ילדים זה לא מספיק? ושהשלישי לא מגיע בקלות? הם לא אמורים לסבול מזה, אבל זה למעשה בלתי נמנע. אני יודעת שאני רק בן אדם ויש לי את החולשות והמגבלות שלי. אני גם יודעת, שאחרי כל פעם שאני מאבדת שליטה ומתפרצת על אחד הילדים אני גם מתנצלת ומחבקת ומנסה להסביר שלאמא קשה. לא שזה מוחק את הנזק, אבל זה עדיף על לא כלום. וכשאני מנסה לאמר לעצמי שאנחנו עושים את זה כדי שלהם יהיה אח/ות, אני צריכה להזכיר לעצמי שזה מדוייק רק בחלקו. אנחנו קודם כל רוצים עוד ילד בשבילנו...

הורות היא נושא סופר אגואיסטי
יכול להיות שאני מזמינה לעצמי הפצצות מהפצצות שונות, אבל כך אני חושבת. הרי עבור מי אנחנו מביאים את הילדים לעולם אם לא עבור עצמנו? הם הרי לא ביקשו להוולד? זה לא שהביציות שלנו צעקו לנו מבפנים: "קדימה, תזדווגי כבר

אנחנו רוצות להפוך לבן-אדם...". יש הרבה פעמים במשך היום/השבוע/החודש שאנחנו עצבניות (בגלל המכונית/הבוס/האמא ועוד מליון ואחת סיבות) ואנחנו גם מרגישות נורא. אני מוצאת שאם הילד גדול מספיק להבין, אולי כדאי להסביר לו. לילד בן שנה אין כ"כ מה להסביר, אבל אם הוא כבר בן 4 או 5, למה לא לומר? אני לא חושבת שאנחנו גורמות להן עוול, לא עד כדי כך, אבל הם נמצאים בסיצואציה מיוחד שמגיע להם הסבר.

 

[מאיו]

הילדים שלנו מושפעים מהרבה דברים

איך הילדים שלנו מושפעים מהטיפולים?
אני יודעת בוודאות שהילדים שלי סובלים מהם. אני מודה, שגם בימים שכתיקונם, אני לא האדם הכי סבלני עלי אדמות. אבל כאמא (מזה כמעט 7 שנים) הצלחתי לסגל לי אורך רוח די מתקבל על הדעת, לפחות בשעות שאני מבלה על ילדי. באופן כללי אני אמא בכלל לא רעה. כלומר, רוב הזמן. מתי לא? זה משתנה. למשל, בפעם האחרונה (בחיים!!!!)כשלקחתי איקקלומין, נהייתי מפלצת תלת-ראשית איומה ובכיינית. גם היום-יומיים אחרי הכוריגון לא ממש משפיעים לטובה על רמות הסבלנות שלי. אבל הכי נוראים הם הימים שלפני הבטא. אותם יומיים-שלושה אחרונים של ה- 2WW שהם הtwo week wait בהם אני שבר כלי רגשי מוחלט, וכדאי מאוד לשמור מרחק ממני. ואני בכלל לא מדברת על היום של השלילי ולמחרתו. אלא שיש שני יצורים צעירים שאין להם את האופציה הזו להתרחק ממני. הם "תקועים" איתי בכל יום מספר שעות די נכבד. אפשר להניח שהם לא ממש יכולים להישאר אדישים ולא מושפעים ממצבי הרוח של אמא שלהם. וזה נהיה עוד יותר רע בימים כמו אלה, כשאבא שלהם בחו"ל ואין לי עם מי להתחלק ברגעים הקשים (הן בעומס הרגשי והן בטיפול בילדים). וזה לא הוגן. למה הם צריכים לסבול מזה שההורים שלהם חושבים ששני ילדים זה לא מספיק? ושהשלישי לא מגיע בקלות? הם לא אמורים לסבול מזה, אבל זה למעשה בלתי נמנע. אני יודעת שאני רק בן אדם ויש לי את החולשות והמגבלות שלי. אני גם יודעת, שאחרי כל פעם שאני מאבדת שליטה ומתפרצת על אחד הילדים אני גם מתנצלת ומחבקת ומנסה להסביר שלאמא קשה. לא שזה מוחק את הנזק, אבל זה עדיף על לא כלום. וכשאני מנסה לאמר לעצמי שאנחנו עושים את זה כדי שלהם יהיה אח/ות, אני צריכה להזכיר לעצמי שזה מדוייק רק בחלקו. אנחנו קודם כל רוצים עוד ילד בשבילנו...

הילדים שלנו מושפעים מהרבה דברים
יום קשה בעבודה, ריב עם בן הזוג, או להיפך - כאשר יש לנו יום נישואין או סתם מצב רוח נהדר. טיפולי הפוריות משפיעים על כל הקורה בבית וכן על הילדים. אצלנו, כ´הכנה´ לטיפולים, הפסקתי להרים את אור על הידיים. אמנם אין הוכחה שהרמת ילדים משפיעה על ההשרשה, ובכל זאת זה תהליך שהיינו צריכים לעבור. בין אם לפני הטיפולים או בזמן ההריון כדי למנוע כאבי גב. פשוט הסברנו לאור שהרופא אמר שאסור לי להרים אותו ושאסור לקפוץ לי על הבטן. הדגשתצי ואמרתי שמותר לי לחבק אותו ולנשק, ובכל פעם שירצה חיבוק, אנחנו נתיישב או נעמוד ונתחבק. היה לנו יום קשה אחד עד שאור הפנים את ´המצב´ החדש. ומאז - ידיים זה רק אצל אבא. (שהוא ישבור את הגב

)

 

[אמאשל נתנאל]

אז ככה

הילדים שלנו מושפעים מהרבה דברים
יום קשה בעבודה, ריב עם בן הזוג, או להיפך - כאשר יש לנו יום נישואין או סתם מצב רוח נהדר. טיפולי הפוריות משפיעים על כל הקורה בבית וכן על הילדים. אצלנו, כ´הכנה´ לטיפולים, הפסקתי להרים את אור על הידיים. אמנם אין הוכחה שהרמת ילדים משפיעה על ההשרשה, ובכל זאת זה תהליך שהיינו צריכים לעבור. בין אם לפני הטיפולים או בזמן ההריון כדי למנוע כאבי גב. פשוט הסברנו לאור שהרופא אמר שאסור לי להרים אותו ושאסור לקפוץ לי על הבטן. הדגשתצי ואמרתי שמותר לי לחבק אותו ולנשק, ובכל פעם שירצה חיבוק, אנחנו נתיישב או נעמוד ונתחבק. היה לנו יום קשה אחד עד שאור הפנים את ´המצב´ החדש. ומאז - ידיים זה רק אצל אבא. (שהוא ישבור את הגב

)

אז ככה
כשהתחלתי את הטיפול שמעתי דעות לכאן ולכאן חלק אמרו לא להרים וחלק אמרו אין בעיה להרים קראתי הפנמתי ומה שקרה זה שלאחר השאיבה לא הרמתי כי כאב לי אולם יומיים אחרי ההחזרה כבר הרמתי את נתנאל ועשיתי הכל אם נגזר על הטיפול הזה להצליח (נדע שבוע הבא) אז זה יצליח בלי שום קשר לזה שהרמתי או לא הרמתי את נתנאל דרך אגב אמא של נתנאל זו כלנית כהן

 

[סיגל של שגיא]

בטיפול של שגיא, אני ניקתי את הבית

אז ככה
כשהתחלתי את הטיפול שמעתי דעות לכאן ולכאן חלק אמרו לא להרים וחלק אמרו אין בעיה להרים קראתי הפנמתי ומה שקרה זה שלאחר השאיבה לא הרמתי כי כאב לי אולם יומיים אחרי ההחזרה כבר הרמתי את נתנאל ועשיתי הכל אם נגזר על הטיפול הזה להצליח (נדע שבוע הבא) אז זה יצליח בלי שום קשר לזה שהרמתי או לא הרמתי את נתנאל דרך אגב אמא של נתנאל זו כלנית כהן

בטיפול של שגיא, אני ניקתי את הבית
כמו משוגעת: הזזתי ספות, טיפסתי-בקיצור "קרעתי" את עצמי. והנה - זה נקלט, ויש לי נינג´ה בבית

.

 

[לימי5]

היי כלנית

אז ככה
כשהתחלתי את הטיפול שמעתי דעות לכאן ולכאן חלק אמרו לא להרים וחלק אמרו אין בעיה להרים קראתי הפנמתי ומה שקרה זה שלאחר השאיבה לא הרמתי כי כאב לי אולם יומיים אחרי ההחזרה כבר הרמתי את נתנאל ועשיתי הכל אם נגזר על הטיפול הזה להצליח (נדע שבוע הבא) אז זה יצליח בלי שום קשר לזה שהרמתי או לא הרמתי את נתנאל דרך אגב אמא של נתנאל זו כלנית כהן

היי כלנית
כמ השפחדתי לפני שבוע וחצי אז כמוך הרשתי לעצמי השבוע לומר שאם זה צריך להצליח זה יקרה אם אני ארים את שירי והיא לא צריכה לסבול וחזרתי לחיי שיגרה מלאים . אני עושה הכל חוץ מנקיון. ביום שישי הבטא.

 

[קייצית]

חד משמעית כן

איך הילדים שלנו מושפעים מהטיפולים?
אני יודעת בוודאות שהילדים שלי סובלים מהם. אני מודה, שגם בימים שכתיקונם, אני לא האדם הכי סבלני עלי אדמות. אבל כאמא (מזה כמעט 7 שנים) הצלחתי לסגל לי אורך רוח די מתקבל על הדעת, לפחות בשעות שאני מבלה על ילדי. באופן כללי אני אמא בכלל לא רעה. כלומר, רוב הזמן. מתי לא? זה משתנה. למשל, בפעם האחרונה (בחיים!!!!)כשלקחתי איקקלומין, נהייתי מפלצת תלת-ראשית איומה ובכיינית. גם היום-יומיים אחרי הכוריגון לא ממש משפיעים לטובה על רמות הסבלנות שלי. אבל הכי נוראים הם הימים שלפני הבטא. אותם יומיים-שלושה אחרונים של ה- 2WW שהם הtwo week wait בהם אני שבר כלי רגשי מוחלט, וכדאי מאוד לשמור מרחק ממני. ואני בכלל לא מדברת על היום של השלילי ולמחרתו. אלא שיש שני יצורים צעירים שאין להם את האופציה הזו להתרחק ממני. הם "תקועים" איתי בכל יום מספר שעות די נכבד. אפשר להניח שהם לא ממש יכולים להישאר אדישים ולא מושפעים ממצבי הרוח של אמא שלהם. וזה נהיה עוד יותר רע בימים כמו אלה, כשאבא שלהם בחו"ל ואין לי עם מי להתחלק ברגעים הקשים (הן בעומס הרגשי והן בטיפול בילדים). וזה לא הוגן. למה הם צריכים לסבול מזה שההורים שלהם חושבים ששני ילדים זה לא מספיק? ושהשלישי לא מגיע בקלות? הם לא אמורים לסבול מזה, אבל זה למעשה בלתי נמנע. אני יודעת שאני רק בן אדם ויש לי את החולשות והמגבלות שלי. אני גם יודעת, שאחרי כל פעם שאני מאבדת שליטה ומתפרצת על אחד הילדים אני גם מתנצלת ומחבקת ומנסה להסביר שלאמא קשה. לא שזה מוחק את הנזק, אבל זה עדיף על לא כלום. וכשאני מנסה לאמר לעצמי שאנחנו עושים את זה כדי שלהם יהיה אח/ות, אני צריכה להזכיר לעצמי שזה מדוייק רק בחלקו. אנחנו קודם כל רוצים עוד ילד בשבילנו...

חד משמעית כן
הבן שלי בהחלט סבל מהטיפולים, מהסיבה הפשוטה שכמו שרובכם ודאי יודע (שיתפתי בהרחבה בפורום פוריות) הזוגיות שלנו סובלת מהטיפולים. לא יודעת להסביר למה זה קורה לנו, אבל זה כל פעם קורה ובעיקר בפעם האחרונה. האסימון ירד לי חזק במריבה אחת קשה במיוחד, כמצאתי את בני באמצע הסלון ממלמל לעצמו "אבל הם אוהבים אחד את השני לא ?" וזה כל כך כאב לי. כפי שפעם רומי007 כתבה הטיפולים בנוסף למתחים העצומים משנים את סדר המטלות בבית, מי עושה מה על מי נופל הנטל העיקרי ומה זה עושה לו. הקיצר אצלנו כל המשפחה מושפעת, לא יודעת להסביר לעצמי מה בדיוק קורה, אבל עובדה שבימים כתיקונם נטולי זריקות, הורמונים שאיבות וכאבים יש הרבה יופי והרמוניה ביחסינו. קייצית

 

[א י נ ס]

קייצית, נורא כואב מה שאמר הבן שלך

חד משמעית כן
הבן שלי בהחלט סבל מהטיפולים, מהסיבה הפשוטה שכמו שרובכם ודאי יודע (שיתפתי בהרחבה בפורום פוריות) הזוגיות שלנו סובלת מהטיפולים. לא יודעת להסביר למה זה קורה לנו, אבל זה כל פעם קורה ובעיקר בפעם האחרונה. האסימון ירד לי חזק במריבה אחת קשה במיוחד, כמצאתי את בני באמצע הסלון ממלמל לעצמו "אבל הם אוהבים אחד את השני לא ?" וזה כל כך כאב לי. כפי שפעם רומי007 כתבה הטיפולים בנוסף למתחים העצומים משנים את סדר המטלות בבית, מי עושה מה על מי נופל הנטל העיקרי ומה זה עושה לו. הקיצר אצלנו כל המשפחה מושפעת, לא יודעת להסביר לעצמי מה בדיוק קורה, אבל עובדה שבימים כתיקונם נטולי זריקות, הורמונים שאיבות וכאבים יש הרבה יופי והרמוניה ביחסינו. קייצית

קייצית, נורא כואב מה שאמר הבן שלך
נורא שהטיפולים משפיעים ככה. מצד שני לא עברתי עוד אף IVF בחיי, אז אני חכמה בלילה... אני פקעת עצבים לפני מחזור ותמיד עם חזה כואב למגע הכי רופף. ואם עוד עברתי טיפול באותו חודש, ויש לי על הראש את 3 הימים הנוראים של כן בהריון לא בהריון, אז אני הופכת למסוכנת לכל הסובב אותי. כשאני מעיפה ריקושטים באויר, ואח"כ מתה מרגשי האשמה, שום חיבוק שבעולם שאני נותנת או מקבלת לא מרגיע לי את תחושת האגואיזם הזאת. יעני "הבת שלי צריכה עוד אח/ות" בולשיט. אני עושה את זה בשביל עצמי, קודם כל ולפני הכל. כל דבר אצלנו שקשור בטיפולים נדון רק כשהילדה לא בבית. אני שמחה שהצלחנו להתעלות מעל עצמנו, וגם בעת מריבה אנחנו לא מטיחים את ענין הטיפולים אחד בשני. אוהו, וכמה אנחנו לא מסכימים ביננו בענין הזה.

 

[אמאשל נתנאל]

עודמשהו

קייצית, נורא כואב מה שאמר הבן שלך
נורא שהטיפולים משפיעים ככה. מצד שני לא עברתי עוד אף IVF בחיי, אז אני חכמה בלילה... אני פקעת עצבים לפני מחזור ותמיד עם חזה כואב למגע הכי רופף. ואם עוד עברתי טיפול באותו חודש, ויש לי על הראש את 3 הימים הנוראים של כן בהריון לא בהריון, אז אני הופכת למסוכנת לכל הסובב אותי. כשאני מעיפה ריקושטים באויר, ואח"כ מתה מרגשי האשמה, שום חיבוק שבעולם שאני נותנת או מקבלת לא מרגיע לי את תחושת האגואיזם הזאת. יעני "הבת שלי צריכה עוד אח/ות" בולשיט. אני עושה את זה בשביל עצמי, קודם כל ולפני הכל. כל דבר אצלנו שקשור בטיפולים נדון רק כשהילדה לא בבית. אני שמחה שהצלחנו להתעלות מעל עצמנו, וגם בעת מריבה אנחנו לא מטיחים את ענין הטיפולים אחד בשני. אוהו, וכמה אנחנו לא מסכימים ביננו בענין הזה.

עודמשהו
לפני נתנאל הייתי בהריון טבעי אחד שלא התפתח תקין ועבדתי עבודה פיזית בשעתו ואין שום קשר בין התפתחות לא תקינה של עובר לעבודה פיזית אח"כ שני הריונות ממבחנה שנספגו לאחר כמה שבועות ונחתי ולא עשיתי כלום ונזהרתי וזה לא עזר להריון הריון רביעי של נתנאל הריון טבעי שעליתי על זה שאני בהריון בסוף שבוע 8 עבדתי רגיל ועובדה ההריון נקלט התפתח והיום יש לי אוצר

 

[קייצית]

זה כל כך נכון אינס

קייצית, נורא כואב מה שאמר הבן שלך
נורא שהטיפולים משפיעים ככה. מצד שני לא עברתי עוד אף IVF בחיי, אז אני חכמה בלילה... אני פקעת עצבים לפני מחזור ותמיד עם חזה כואב למגע הכי רופף. ואם עוד עברתי טיפול באותו חודש, ויש לי על הראש את 3 הימים הנוראים של כן בהריון לא בהריון, אז אני הופכת למסוכנת לכל הסובב אותי. כשאני מעיפה ריקושטים באויר, ואח"כ מתה מרגשי האשמה, שום חיבוק שבעולם שאני נותנת או מקבלת לא מרגיע לי את תחושת האגואיזם הזאת. יעני "הבת שלי צריכה עוד אח/ות" בולשיט. אני עושה את זה בשביל עצמי, קודם כל ולפני הכל. כל דבר אצלנו שקשור בטיפולים נדון רק כשהילדה לא בבית. אני שמחה שהצלחנו להתעלות מעל עצמנו, וגם בעת מריבה אנחנו לא מטיחים את ענין הטיפולים אחד בשני. אוהו, וכמה אנחנו לא מסכימים ביננו בענין הזה.

זה כל כך נכון אינס
אנחנו עושים את זה בשביל עצמנו, אני חושבת שכל הכביכול אומללות של להיות בן יחיד נובעת בראש ובראשונה ממה שההורים משדרים. בארצנו הקטנטונת הלחוצה עד מאוד על משפחתיות וילדים ילד אחד במשפחה זאת סטייה קשה לעיכול. כל הכבוד לכם שאתם לא מעלים את הנושא לפני הילדה. לצערי בני נחשף בעיקר למצבי הרוח שלי ולמריבות שלנו. אבל גם לצערי לחלקים אחרים של הטיפול.

 

[א י נ ס]

"סטייה קשה לעיכול"?

זה כל כך נכון אינס
אנחנו עושים את זה בשביל עצמנו, אני חושבת שכל הכביכול אומללות של להיות בן יחיד נובעת בראש ובראשונה ממה שההורים משדרים. בארצנו הקטנטונת הלחוצה עד מאוד על משפחתיות וילדים ילד אחד במשפחה זאת סטייה קשה לעיכול. כל הכבוד לכם שאתם לא מעלים את הנושא לפני הילדה. לצערי בני נחשף בעיקר למצבי הרוח שלי ולמריבות שלנו. אבל גם לצערי לחלקים אחרים של הטיפול.

"סטייה קשה לעיכול"?
עד כדי כך לדעתך? השאלה היא עד כמה הרצון לעוד ילד זו התנייה חברתית. איך היינו מתייחסים לענין לו חיינו באירופה? כשילדתי את בתי בגיל די מבוגר, בכלל לא חשבתי שאני רוצה עוד אחד (ובזבזתי זמן יקר) היה לי מאוד חשוב להניק אותה, ועשיתי זאת עד גיל שנה, ואז חזרתי לטיפולים וכשלא הלך, עזבתי זאת. זה לא בער כאש בעצמותיי. רק בשנתיים שלוש האחרונות, אני באמת שומעת ממנה על הרצון לתינוק, ואני גם מרגישה איזו חריגות חברתית, בהיותנו משפחה עם ילד אחד. ובעלי עוד זורה לי מלח על הפצעים, ואומר לי: את כזאת עדרית? את לא יודעת לחשוב לבד? החברה קובעת לך את גודל משפחתך? (באמת, חכם גדול - יש לו עוד 2 ילדים מנישואין קודמים).

 

[קייצית]

בארץ הלחץ על לפחות 2 ילדים

"סטייה קשה לעיכול"?
עד כדי כך לדעתך? השאלה היא עד כמה הרצון לעוד ילד זו התנייה חברתית. איך היינו מתייחסים לענין לו חיינו באירופה? כשילדתי את בתי בגיל די מבוגר, בכלל לא חשבתי שאני רוצה עוד אחד (ובזבזתי זמן יקר) היה לי מאוד חשוב להניק אותה, ועשיתי זאת עד גיל שנה, ואז חזרתי לטיפולים וכשלא הלך, עזבתי זאת. זה לא בער כאש בעצמותיי. רק בשנתיים שלוש האחרונות, אני באמת שומעת ממנה על הרצון לתינוק, ואני גם מרגישה איזו חריגות חברתית, בהיותנו משפחה עם ילד אחד. ובעלי עוד זורה לי מלח על הפצעים, ואומר לי: את כזאת עדרית? את לא יודעת לחשוב לבד? החברה קובעת לך את גודל משפחתך? (באמת, חכם גדול - יש לו עוד 2 ילדים מנישואין קודמים).

בארץ הלחץ על לפחות 2 ילדים
הוא עצום, גם זה פעמים רבות לא מספיק. בכנות אני לא יודעת אם המניעים שלי נקיים לחלוטין מלחץ חברתי או כפי שבעלך ניסח זאת בחדווה עדריות. מצד שני המניעים שלי להסתפק במה שיש הם גם קצת אנטי חברתיים ומתריסים כנגד כולם. לפעמים כשאני מנסה לחשוב מה באמת מניע אותי אני מתקשה למצוא תשובה. בסופו של דבר הגורם הכי חזק הוא שיש לי כל כך הרבה מה לתת, יש לנו כמשפחה - וכאן הבן שלי נכנס חזק לשיקול - כל כך הרבה מה לתת. אני חושבת איזה אח נפלא הוא יהיה, איזו דוגמא הוא ישמש ונצבט לי הלב. אני עדיין חושבת שהלחץ החברתי כאן בארץ הוא קשה בתחום הזה (בכל תחום אני מניחה) זה לא סתם שישראל נמצאת אי שם במקומות הראשונים במספרי טיפולי הפוריות שמתבצעים פר שנה.

 

[לימי5]

נכון שיש לחץ חברתי עצום

בארץ הלחץ על לפחות 2 ילדים
הוא עצום, גם זה פעמים רבות לא מספיק. בכנות אני לא יודעת אם המניעים שלי נקיים לחלוטין מלחץ חברתי או כפי שבעלך ניסח זאת בחדווה עדריות. מצד שני המניעים שלי להסתפק במה שיש הם גם קצת אנטי חברתיים ומתריסים כנגד כולם. לפעמים כשאני מנסה לחשוב מה באמת מניע אותי אני מתקשה למצוא תשובה. בסופו של דבר הגורם הכי חזק הוא שיש לי כל כך הרבה מה לתת, יש לנו כמשפחה - וכאן הבן שלי נכנס חזק לשיקול - כל כך הרבה מה לתת. אני חושבת איזה אח נפלא הוא יהיה, איזו דוגמא הוא ישמש ונצבט לי הלב. אני עדיין חושבת שהלחץ החברתי כאן בארץ הוא קשה בתחום הזה (בכל תחום אני מניחה) זה לא סתם שישראל נמצאת אי שם במקומות הראשונים במספרי טיפולי הפוריות שמתבצעים פר שנה.

נכון שיש לחץ חברתי עצום
אצלנו למשל חמותי כל הזמן לוחצת ולא מפסיקה לרמוז שהיא רוצה יותר. היא לא מבינה עד כמה הטיפולים קשים. עכשיו בסיבוב השני היא מתחילה לקלוט ופחות מדברת הלאה אבל אני בטוחה שזה יבוא גם אחרי הילד השני. כל מה שאני רוצה זה ששירי לא תגדל לבד שיהיה לה אח/אחות על השאר אני חושבת אבל זה לא הכרחי מבחינתי.

 

[רוצה עוד 1]

עם האוכל בא התיאבון......

"סטייה קשה לעיכול"?
עד כדי כך לדעתך? השאלה היא עד כמה הרצון לעוד ילד זו התנייה חברתית. איך היינו מתייחסים לענין לו חיינו באירופה? כשילדתי את בתי בגיל די מבוגר, בכלל לא חשבתי שאני רוצה עוד אחד (ובזבזתי זמן יקר) היה לי מאוד חשוב להניק אותה, ועשיתי זאת עד גיל שנה, ואז חזרתי לטיפולים וכשלא הלך, עזבתי זאת. זה לא בער כאש בעצמותיי. רק בשנתיים שלוש האחרונות, אני באמת שומעת ממנה על הרצון לתינוק, ואני גם מרגישה איזו חריגות חברתית, בהיותנו משפחה עם ילד אחד. ובעלי עוד זורה לי מלח על הפצעים, ואומר לי: את כזאת עדרית? את לא יודעת לחשוב לבד? החברה קובעת לך את גודל משפחתך? (באמת, חכם גדול - יש לו עוד 2 ילדים מנישואין קודמים).

עם האוכל בא התיאבון......
לי מעולם לא היה מובן מאליו שאהיה אמא. הרבה שנים אפילו הייתי בטוחה שלא, מבחירה. זה ממש לא משך אותי. זה קרה אחרי שפגשתי את בן זוגי ולאחר כמה שנים של חיים משותפים שהרגשתי שעכשיו זה נכון עבורי-עבורנו. בגלל זה אני גם לא מבזבזת אנרגיות על הצער שלא התחלתי מוקדם יותר. קודם לא הייתי מוכנה ולא רציתי. רק אחרי שהריתי וילדתי לראשונה נהייתי מן אמא טבעית כזו שרגשות האמהות כאילו היו בי תמיד. אילו הייתי שומעת בקול העדר עכשיו, לא הייתי מתאמצת כל כך למען ילד נוסף, אלא "בגילי" הייתי מסתפקת בשני ילדי הבריאים.

 

[א י נ ס]

רוצה, מזל טוב על מעבר פאזה

איך הילדים שלנו מושפעים מהטיפולים?
אני יודעת בוודאות שהילדים שלי סובלים מהם. אני מודה, שגם בימים שכתיקונם, אני לא האדם הכי סבלני עלי אדמות. אבל כאמא (מזה כמעט 7 שנים) הצלחתי לסגל לי אורך רוח די מתקבל על הדעת, לפחות בשעות שאני מבלה על ילדי. באופן כללי אני אמא בכלל לא רעה. כלומר, רוב הזמן. מתי לא? זה משתנה. למשל, בפעם האחרונה (בחיים!!!!)כשלקחתי איקקלומין, נהייתי מפלצת תלת-ראשית איומה ובכיינית. גם היום-יומיים אחרי הכוריגון לא ממש משפיעים לטובה על רמות הסבלנות שלי. אבל הכי נוראים הם הימים שלפני הבטא. אותם יומיים-שלושה אחרונים של ה- 2WW שהם הtwo week wait בהם אני שבר כלי רגשי מוחלט, וכדאי מאוד לשמור מרחק ממני. ואני בכלל לא מדברת על היום של השלילי ולמחרתו. אלא שיש שני יצורים צעירים שאין להם את האופציה הזו להתרחק ממני. הם "תקועים" איתי בכל יום מספר שעות די נכבד. אפשר להניח שהם לא ממש יכולים להישאר אדישים ולא מושפעים ממצבי הרוח של אמא שלהם. וזה נהיה עוד יותר רע בימים כמו אלה, כשאבא שלהם בחו"ל ואין לי עם מי להתחלק ברגעים הקשים (הן בעומס הרגשי והן בטיפול בילדים). וזה לא הוגן. למה הם צריכים לסבול מזה שההורים שלהם חושבים ששני ילדים זה לא מספיק? ושהשלישי לא מגיע בקלות? הם לא אמורים לסבול מזה, אבל זה למעשה בלתי נמנע. אני יודעת שאני רק בן אדם ויש לי את החולשות והמגבלות שלי. אני גם יודעת, שאחרי כל פעם שאני מאבדת שליטה ומתפרצת על אחד הילדים אני גם מתנצלת ומחבקת ומנסה להסביר שלאמא קשה. לא שזה מוחק את הנזק, אבל זה עדיף על לא כלום. וכשאני מנסה לאמר לעצמי שאנחנו עושים את זה כדי שלהם יהיה אח/ות, אני צריכה להזכיר לעצמי שזה מדוייק רק בחלקו. אנחנו קודם כל רוצים עוד ילד בשבילנו...

רוצה, מזל טוב על מעבר פאזה
ל-IVF. הכל יהיה בסדר. אתם תצליחו פה, ובגדול.

 

[נורה אדומה]

ההשפעה על הילדים.

איך הילדים שלנו מושפעים מהטיפולים?
אני יודעת בוודאות שהילדים שלי סובלים מהם. אני מודה, שגם בימים שכתיקונם, אני לא האדם הכי סבלני עלי אדמות. אבל כאמא (מזה כמעט 7 שנים) הצלחתי לסגל לי אורך רוח די מתקבל על הדעת, לפחות בשעות שאני מבלה על ילדי. באופן כללי אני אמא בכלל לא רעה. כלומר, רוב הזמן. מתי לא? זה משתנה. למשל, בפעם האחרונה (בחיים!!!!)כשלקחתי איקקלומין, נהייתי מפלצת תלת-ראשית איומה ובכיינית. גם היום-יומיים אחרי הכוריגון לא ממש משפיעים לטובה על רמות הסבלנות שלי. אבל הכי נוראים הם הימים שלפני הבטא. אותם יומיים-שלושה אחרונים של ה- 2WW שהם הtwo week wait בהם אני שבר כלי רגשי מוחלט, וכדאי מאוד לשמור מרחק ממני. ואני בכלל לא מדברת על היום של השלילי ולמחרתו. אלא שיש שני יצורים צעירים שאין להם את האופציה הזו להתרחק ממני. הם "תקועים" איתי בכל יום מספר שעות די נכבד. אפשר להניח שהם לא ממש יכולים להישאר אדישים ולא מושפעים ממצבי הרוח של אמא שלהם. וזה נהיה עוד יותר רע בימים כמו אלה, כשאבא שלהם בחו"ל ואין לי עם מי להתחלק ברגעים הקשים (הן בעומס הרגשי והן בטיפול בילדים). וזה לא הוגן. למה הם צריכים לסבול מזה שההורים שלהם חושבים ששני ילדים זה לא מספיק? ושהשלישי לא מגיע בקלות? הם לא אמורים לסבול מזה, אבל זה למעשה בלתי נמנע. אני יודעת שאני רק בן אדם ויש לי את החולשות והמגבלות שלי. אני גם יודעת, שאחרי כל פעם שאני מאבדת שליטה ומתפרצת על אחד הילדים אני גם מתנצלת ומחבקת ומנסה להסביר שלאמא קשה. לא שזה מוחק את הנזק, אבל זה עדיף על לא כלום. וכשאני מנסה לאמר לעצמי שאנחנו עושים את זה כדי שלהם יהיה אח/ות, אני צריכה להזכיר לעצמי שזה מדוייק רק בחלקו. אנחנו קודם כל רוצים עוד ילד בשבילנו...

ההשפעה על הילדים.
לנו יש, למזלנו הענק, ילדים גדולים בבית-ספר יסודי. לא היתה שום אפשרות להחביא מהם את הענין כי הטיפולים גורמים לי להעדרויות רבות מהבית,וגם טלפונים רבים מגיעים מבי"ח עם הוראות הזרקה וכו´.... כך שהידיעה שלהם היא מצב נתון מבחינתנו. מה שכן,יש התלבטויות לגבי עד כמה לשתף אותם. באילו פרטים כן ובאילו לא. קודם כל החלטתי שעל כל שאלה שתצוץ מהם,הם יזכו לתשובה ולהרגשה שזה בסדר לשאול . זה מאוד חשוב לנו שזו תהיה הרגשתם. יחד עם זאת הסברתי להם שמדובר בנושא אישי ואני מבקשת לא לעדכן את כל ביה"ס. בלי שום קשר ספציפי לטיפולים אני חושבת שגם ילדים צריכים לדעת שיש כזה דבר אינטימיות וגם להם הרי יש דברים שהם לא רוצים שאנחנו נספר ואנחנו מכבדים זאת כהורים. ואני לא משלה את עצמי,מאוד יכול להיות שהם מספרים לחברים. וזה לא נורא מבחינתי כי חשוב שיהיה להם מישהו להתחלק ברגשות איתו. וזו לא תמיד יכולה להיות אני, כי אני מודעת לזה שהם לעיתים חוששים לצער אותי כי הם מספיק בוגרים כדי להבין שזה נושא כאוב. ובכלל-יותר קל להם לפעמים לדבר עם בני גילם ועם מישהו שמחוץ למשפחה. עד היום השאלות שהועלו היו מאוד כלליות כך שהתשובות עבורי היו קלות.הם לא נכנסים לפרטים טכנים והכי חשוב להם זה שלאמא לא יכאב פיזית. אני חושבת שיש בכל הענין הזה עבורם קושי כי זה לא קל לראות את ההורים שלך מנסים משהו שנים ולא מצליחים. אני בגילם חשבתי עוד שהורי הם כל יכולים. יחד עם זאת זה בדיוק גם בעיני מה שחשוב. הם רואים אותנו כבני אדם. בני אדם שחווים קשיים, שמנסים בכל כוחם להתמודד, לא מוותרים ולא נכנעים. בני אדם שחווים אכזבות וכשלונות וממשיכים הלאה בחיים הרגילים למרות הקשיים. וגם בני אדם שלפעמים עצובים,לפעמים בוכים. בקיצור, ברור לכולנו פה שהייתי מעדיפה בכלל לא להיות במצב הזה ,אבל מרגע שהוא נפל עלינו אני בהחלט חושבת שחוץ מהקשיים שהוא יוצר עבור הילדים, יש פה הזדמנות עבורם גם לשעור חשוב ב-"חיים". אני מאמינה שזה דוקא יכול ללמד אותם על הדרך הלא תמיד קלה למימוש רצון עז. עד פה להפעם ושתהיה לכולם שנה טובה ופ ו ר י ה!!!!

 

[נורה אדומה]

איך הילדים....

איך הילדים שלנו מושפעים מהטיפולים?
אני יודעת בוודאות שהילדים שלי סובלים מהם. אני מודה, שגם בימים שכתיקונם, אני לא האדם הכי סבלני עלי אדמות. אבל כאמא (מזה כמעט 7 שנים) הצלחתי לסגל לי אורך רוח די מתקבל על הדעת, לפחות בשעות שאני מבלה על ילדי. באופן כללי אני אמא בכלל לא רעה. כלומר, רוב הזמן. מתי לא? זה משתנה. למשל, בפעם האחרונה (בחיים!!!!)כשלקחתי איקקלומין, נהייתי מפלצת תלת-ראשית איומה ובכיינית. גם היום-יומיים אחרי הכוריגון לא ממש משפיעים לטובה על רמות הסבלנות שלי. אבל הכי נוראים הם הימים שלפני הבטא. אותם יומיים-שלושה אחרונים של ה- 2WW שהם הtwo week wait בהם אני שבר כלי רגשי מוחלט, וכדאי מאוד לשמור מרחק ממני. ואני בכלל לא מדברת על היום של השלילי ולמחרתו. אלא שיש שני יצורים צעירים שאין להם את האופציה הזו להתרחק ממני. הם "תקועים" איתי בכל יום מספר שעות די נכבד. אפשר להניח שהם לא ממש יכולים להישאר אדישים ולא מושפעים ממצבי הרוח של אמא שלהם. וזה נהיה עוד יותר רע בימים כמו אלה, כשאבא שלהם בחו"ל ואין לי עם מי להתחלק ברגעים הקשים (הן בעומס הרגשי והן בטיפול בילדים). וזה לא הוגן. למה הם צריכים לסבול מזה שההורים שלהם חושבים ששני ילדים זה לא מספיק? ושהשלישי לא מגיע בקלות? הם לא אמורים לסבול מזה, אבל זה למעשה בלתי נמנע. אני יודעת שאני רק בן אדם ויש לי את החולשות והמגבלות שלי. אני גם יודעת, שאחרי כל פעם שאני מאבדת שליטה ומתפרצת על אחד הילדים אני גם מתנצלת ומחבקת ומנסה להסביר שלאמא קשה. לא שזה מוחק את הנזק, אבל זה עדיף על לא כלום. וכשאני מנסה לאמר לעצמי שאנחנו עושים את זה כדי שלהם יהיה אח/ות, אני צריכה להזכיר לעצמי שזה מדוייק רק בחלקו. אנחנו קודם כל רוצים עוד ילד בשבילנו...

איך הילדים....
מקפיצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצה