איך הכרתי את מחלת האלצהיימר
רות מאד רצתה לעלות לארץ, למרות שהיא כבר היתה בת למעלה מ-70 ובעלה היה בן למעלה מ-80. אבל אמה היתה עדיין בחיים והיא לא יכלה לעזוב אותה. כשהיא נפטרה, בבריאות טובה ובדעה צלולה, בגיל 101, רות לקחת את בעלה, חולה האלצהיימר, ועלתה לארץ. בארה"ב נשארו שלושת ילדיה עם הנכדים. (לימים סיפרה לי, שהיא היתה מאד לחוצה לעלות לארץ כי היא לא רצתה שכל האנשים שהכירו את בעלה, שהיה עורך דין מצליח וראש לשכת עורכי הדין בעירו במשך כמה שנים, כפי שהוא היה במחלתו. היא העדיפה שהם יזכרו אותו אחרת.) אבל בעלה היה, בבסיסו, איש טוב. הוא לא זיהה את אשתו ולכן הוא שאל אותה, בנועם ובחן, מי היא, כמה וכמה פעמים ביום. היא היתה צוחקת ואומרת לו "אני אשתך, טפשוני מתוק" ובכלל לא כעסה. היא שכרה פיליפיני שטיפל בצרכים הפיסיים שלו, החליף לו חיתולים ועד 3 ימים לפני מותו, בגיל 94, האיש לבש חליפת 3 חלקים, עם עניבה תואמת, חולצה מגוהצת ופנים מגולחות למשעי. כשהוא ישב לאכול הוא אמר כמה וכמה פעמים, בהפרש של כמה דקות, שלא נעים לו לאכול לבד כי הגברות (אני ואשתו) לא אוכלות והוא חזר לארוחה רק לאחר שהבטחנו לו שכבר אכלנו. הוא דיבר עם אשתו בעברית, למרות שהשפה בה דיברו במשך למעלה מ-60 שנות נישואין היתה אנגלית. נכון, הוא הסתובב בחדר המדרגות ובלובי בתחתונים ומסר את כתובתו בארה"ב. נכון, שבתחילה הוא קרא את העיתון מא' עד ת' שוב ושוב, נכון שהוא היה כמו ילד מתוק וחביב שלא ידע כלום על העולם שמסביב. אבל הכל הלך ברוגע ובנועם, מרגע שהוא התעורר בבוקר ועד לרגע בו אשתו קראה איתו קריאת שמע בלילה ונישקה אותו לילה טוב, כמו ילד קטן וחמוד ששקל כ-80 קילו. בגיל 94, לאחר 10 שנות מחלה, האיש חלה בדלקת ריאות ומת במיטתו, כשאשתו ורוב ילדיו מחזיקים בידיו ומנשקים אותו לשלום. כשאבא שלי חלה, משהו בי ציפה שהוא יהפוך להיות כמו הבעל של רות, איש חביב, לא מזיק, מעין ילד מגודל וממושמע, אדיב ונקי. והנה, אבא שלי הפך לסיוט. הוא מקלל, מרביץ, לקח לנו שנים לשכנע אותו לשים חיתולים ועד אז, היו פעמים רבות שנאלצתי לנקות ממנו צואה ותמיד הוא היה רטוב. הוא אדיש לאנשים אחרים, לגמרי, רק לאמא שלי הוא שם לב, בעיקר צוחק עליה. בעבר, הוא בעיקר קילל אותה, קללות נוראיות עם מילים שאפילו לא האמנתי שהוא מכיר אותם. (היום העובד המסכן שלו זוכה לקללות האלה, אם כי הקללות הן לרוב בערבית וביידיש, אני מניחה שהוא לא מבין את המשמעות, אבל בהחלט מבין את הכוונה) וזה שובר. לראות את האבא שלי ככה. לקח לי המון זמן להבין שכל חולה נהיה מי שהוא באמת, משיר את המסכות שלו ופשוט חושף את האני הפנימי שלו. האלצהיימר הוא, בעיקר, מוריד מסכות. אין יותר קטעים של "לא נעים לי", יש את מי שאתה באמת. כשאתם מספרים כאן על הורים שאתם אוהבים ומאד מסורים אליהם, כי הם נשארו מתוקים ואוהבים, אני יכולה להבין את זה. אני גיליתי שלאבא שלי לא ממש איכפת מהמשפחה שלו, שנקיון זה לא ערך בשבילו, (אגב, הרמזים היו כל השנים בשטח, רק שאז היה ממש נוח וקל להתעלם מהם) שהוא לא מכבד את עצמו, את אשתו והזולת, שאין לו שום תחביבים, שום חברים. שהוא בחר להיות זאב בודד ואנו משלמים את המחיר. זה לא משנה את העובדה שאני אמשיך לעשות בשבילו ככל יכולתי, גם כי זאת חובתי כאדם מוסרי, כבת להורים, גם כי זוהי חובתי כאדם המחוייב בכיבוד הורים אבל בעיקר, כי אני רואה ולומדת. לומדת לשנות את עצמי, להיות במקום שגם אם יפלו המסכות שלי, שלא אתבייש בעצמי, או, יותר מכך, שלא אגרום לילדים והנכדים שלי להתבייש בי. יש גם תועלת בלטפל בהורים החולים שלנו, בהחלט. איך אני תמיד אומרת לילדים שלי? הנסיון הוא אמנם המורה הכי יקר, אבל גם הכי טוב.
רות מאד רצתה לעלות לארץ, למרות שהיא כבר היתה בת למעלה מ-70 ובעלה היה בן למעלה מ-80. אבל אמה היתה עדיין בחיים והיא לא יכלה לעזוב אותה. כשהיא נפטרה, בבריאות טובה ובדעה צלולה, בגיל 101, רות לקחת את בעלה, חולה האלצהיימר, ועלתה לארץ. בארה"ב נשארו שלושת ילדיה עם הנכדים. (לימים סיפרה לי, שהיא היתה מאד לחוצה לעלות לארץ כי היא לא רצתה שכל האנשים שהכירו את בעלה, שהיה עורך דין מצליח וראש לשכת עורכי הדין בעירו במשך כמה שנים, כפי שהוא היה במחלתו. היא העדיפה שהם יזכרו אותו אחרת.) אבל בעלה היה, בבסיסו, איש טוב. הוא לא זיהה את אשתו ולכן הוא שאל אותה, בנועם ובחן, מי היא, כמה וכמה פעמים ביום. היא היתה צוחקת ואומרת לו "אני אשתך, טפשוני מתוק" ובכלל לא כעסה. היא שכרה פיליפיני שטיפל בצרכים הפיסיים שלו, החליף לו חיתולים ועד 3 ימים לפני מותו, בגיל 94, האיש לבש חליפת 3 חלקים, עם עניבה תואמת, חולצה מגוהצת ופנים מגולחות למשעי. כשהוא ישב לאכול הוא אמר כמה וכמה פעמים, בהפרש של כמה דקות, שלא נעים לו לאכול לבד כי הגברות (אני ואשתו) לא אוכלות והוא חזר לארוחה רק לאחר שהבטחנו לו שכבר אכלנו. הוא דיבר עם אשתו בעברית, למרות שהשפה בה דיברו במשך למעלה מ-60 שנות נישואין היתה אנגלית. נכון, הוא הסתובב בחדר המדרגות ובלובי בתחתונים ומסר את כתובתו בארה"ב. נכון, שבתחילה הוא קרא את העיתון מא' עד ת' שוב ושוב, נכון שהוא היה כמו ילד מתוק וחביב שלא ידע כלום על העולם שמסביב. אבל הכל הלך ברוגע ובנועם, מרגע שהוא התעורר בבוקר ועד לרגע בו אשתו קראה איתו קריאת שמע בלילה ונישקה אותו לילה טוב, כמו ילד קטן וחמוד ששקל כ-80 קילו. בגיל 94, לאחר 10 שנות מחלה, האיש חלה בדלקת ריאות ומת במיטתו, כשאשתו ורוב ילדיו מחזיקים בידיו ומנשקים אותו לשלום. כשאבא שלי חלה, משהו בי ציפה שהוא יהפוך להיות כמו הבעל של רות, איש חביב, לא מזיק, מעין ילד מגודל וממושמע, אדיב ונקי. והנה, אבא שלי הפך לסיוט. הוא מקלל, מרביץ, לקח לנו שנים לשכנע אותו לשים חיתולים ועד אז, היו פעמים רבות שנאלצתי לנקות ממנו צואה ותמיד הוא היה רטוב. הוא אדיש לאנשים אחרים, לגמרי, רק לאמא שלי הוא שם לב, בעיקר צוחק עליה. בעבר, הוא בעיקר קילל אותה, קללות נוראיות עם מילים שאפילו לא האמנתי שהוא מכיר אותם. (היום העובד המסכן שלו זוכה לקללות האלה, אם כי הקללות הן לרוב בערבית וביידיש, אני מניחה שהוא לא מבין את המשמעות, אבל בהחלט מבין את הכוונה) וזה שובר. לראות את האבא שלי ככה. לקח לי המון זמן להבין שכל חולה נהיה מי שהוא באמת, משיר את המסכות שלו ופשוט חושף את האני הפנימי שלו. האלצהיימר הוא, בעיקר, מוריד מסכות. אין יותר קטעים של "לא נעים לי", יש את מי שאתה באמת. כשאתם מספרים כאן על הורים שאתם אוהבים ומאד מסורים אליהם, כי הם נשארו מתוקים ואוהבים, אני יכולה להבין את זה. אני גיליתי שלאבא שלי לא ממש איכפת מהמשפחה שלו, שנקיון זה לא ערך בשבילו, (אגב, הרמזים היו כל השנים בשטח, רק שאז היה ממש נוח וקל להתעלם מהם) שהוא לא מכבד את עצמו, את אשתו והזולת, שאין לו שום תחביבים, שום חברים. שהוא בחר להיות זאב בודד ואנו משלמים את המחיר. זה לא משנה את העובדה שאני אמשיך לעשות בשבילו ככל יכולתי, גם כי זאת חובתי כאדם מוסרי, כבת להורים, גם כי זוהי חובתי כאדם המחוייב בכיבוד הורים אבל בעיקר, כי אני רואה ולומדת. לומדת לשנות את עצמי, להיות במקום שגם אם יפלו המסכות שלי, שלא אתבייש בעצמי, או, יותר מכך, שלא אגרום לילדים והנכדים שלי להתבייש בי. יש גם תועלת בלטפל בהורים החולים שלנו, בהחלט. איך אני תמיד אומרת לילדים שלי? הנסיון הוא אמנם המורה הכי יקר, אבל גם הכי טוב.