איווט ביקשה ממני לבוא עימה ל"סלון". שם היא ביקשה שאעמוד מול תמונת "הילד הבוכה" ולספר סיפור ברגש ,שיעורר רגש גם באחרים. לדבר במילים פשוטות ולהרגיש,
להרגיש איך הסיפור סוחף אותי לתוכו וגורם לי להיות חלק ממנו. להרגיש את הדמויות בתוכי. להזדהות.
הבנתי היטב את כוונתה. ספרים וגם סרטים גרמו לי לכך. גרמו לי לשקוע בתוכם ולהיות מנותקת - לרגע מהמושגים: זמן, מקום, משמעות וזהות. להיות אחרת. להיות בו זמנית הצופה
והדמות עימה הזדהיתי.
עמדתי מול הציור ,התרכזתי; וזה מה שעלה בתוכי:
"ראיתי ציור במסגרת בתחנה המרכזית הישנה. ציור של ילד ועל לחיו דמעה.
גבר עבר לידה, עצר, התבונן, שהה, הוציא מכיסו מטפחת לבנה, לצד הציור עמדה תמונה מצולמת בשחור לבן; תמונה של תינוק חייכן .
עמדתי שם וחייכתי בעוד דמעה חרישית זולגת על לחיי-
דמעה קטנה נולדה והיא כמו התמונה – שווה יותר מאלף מילים."
איווט היתה מרוצה. היא עודדה אותי להתייחס כך לכל קלף; לספר סיפור מלא רגשות. היא עודדה אותי למצוא בתוכי נקודות חיבור לקלפים
מאקטואליה עכשווית, מסיפורי העבר, מהתנ"כ, מספרים, מחיי הפרטיים , מחשיפתי לסיפורי אחרים ו/או מיד דמיוני הטובה.
חשבתי שזה ילדותי לדבר ברגש, לבטא רגש בהתרגשות. אך היה בזה משהו מרתק. משהו אינטימי. משהו שלי. היא גרמה לי להשתמש בדמיוני באופן מלהיב, מקורי ומרתק.
לפתח את נקודת המבט שלי וממנה להתקדם.
איווט גרמה לי לשוב אל עצמי! היא מעולם לא שפטה את דבריי או העירה הערות. היא קבלה אותי כמו שאני.
כיבדה את דבריי, העריכה את דרכי.
ככה היא הצליחה להשאיר אותי מרותקת לקלפים שעות תמימות ולהתחבר!!!
מה שסיקרן אותי מאוד במהלך המפגשים היה התוכן של המחברות שלה. הסקרנות שלי רק גברה כשראיתי את הכותרת שבאחת מהן.
"מה בין כינים להגדת עתידות?". התשובה לא אחרה להגיע...
על כך בפרק הבא
שבת שקטה.
מחזקת את ידי תושבי ישראל בכלל ואזור הדרום בפרט בצל הארועים האחרונים.
רחל
כל הזכויות לספר "הסודות של איווט " שייכות לי.
רחל
להרגיש איך הסיפור סוחף אותי לתוכו וגורם לי להיות חלק ממנו. להרגיש את הדמויות בתוכי. להזדהות.
הבנתי היטב את כוונתה. ספרים וגם סרטים גרמו לי לכך. גרמו לי לשקוע בתוכם ולהיות מנותקת - לרגע מהמושגים: זמן, מקום, משמעות וזהות. להיות אחרת. להיות בו זמנית הצופה
והדמות עימה הזדהיתי.
עמדתי מול הציור ,התרכזתי; וזה מה שעלה בתוכי:
"ראיתי ציור במסגרת בתחנה המרכזית הישנה. ציור של ילד ועל לחיו דמעה.
גבר עבר לידה, עצר, התבונן, שהה, הוציא מכיסו מטפחת לבנה, לצד הציור עמדה תמונה מצולמת בשחור לבן; תמונה של תינוק חייכן .
עמדתי שם וחייכתי בעוד דמעה חרישית זולגת על לחיי-
דמעה קטנה נולדה והיא כמו התמונה – שווה יותר מאלף מילים."
איווט היתה מרוצה. היא עודדה אותי להתייחס כך לכל קלף; לספר סיפור מלא רגשות. היא עודדה אותי למצוא בתוכי נקודות חיבור לקלפים
מאקטואליה עכשווית, מסיפורי העבר, מהתנ"כ, מספרים, מחיי הפרטיים , מחשיפתי לסיפורי אחרים ו/או מיד דמיוני הטובה.
חשבתי שזה ילדותי לדבר ברגש, לבטא רגש בהתרגשות. אך היה בזה משהו מרתק. משהו אינטימי. משהו שלי. היא גרמה לי להשתמש בדמיוני באופן מלהיב, מקורי ומרתק.
לפתח את נקודת המבט שלי וממנה להתקדם.
איווט גרמה לי לשוב אל עצמי! היא מעולם לא שפטה את דבריי או העירה הערות. היא קבלה אותי כמו שאני.
כיבדה את דבריי, העריכה את דרכי.
ככה היא הצליחה להשאיר אותי מרותקת לקלפים שעות תמימות ולהתחבר!!!
מה שסיקרן אותי מאוד במהלך המפגשים היה התוכן של המחברות שלה. הסקרנות שלי רק גברה כשראיתי את הכותרת שבאחת מהן.
"מה בין כינים להגדת עתידות?". התשובה לא אחרה להגיע...
על כך בפרק הבא
שבת שקטה.
מחזקת את ידי תושבי ישראל בכלל ואזור הדרום בפרט בצל הארועים האחרונים.
רחל
כל הזכויות לספר "הסודות של איווט " שייכות לי.
רחל