my true colors
New member
איך הקיפודה לשעבר?
הגוונים עוטפים אותי.. אחד אחרי השני הם מסתדרים בשורה, או עיגול או ריבוע, מנסים להיכנס לתוכי ולראות את הבסיס. כל צבע משתלב עם השני, יוצר לי מוסיקה, מנגינה מיוחדת רק לי. צלילי הים, והצדפים שמוחבאים בו. צלילי האהבה, והרגשות המוחבאים בה. אך יש התחלה ומקור, כמה צבעים בסיסיים שתמיד יהיו איתי, תמיד יהיו שלי. הגוונים הם רק הבגדים. הצבעים האמיתיים. היסודיים, אלה שאיתם צבעתי ועירבבתי עד שנגלו לפניי כל האחרים. אלה הם אני. אני אדומה, כי החוט בו השחלתי את חרוזי הדממה, הוא ארוך, ולוקח אותי לכל הכיוונים. בלי לדאוג לצדדים. אני אדומה, כי אני מתחילה את יומי כמעט יחד עם הזריחה, כאשר הצבע האדום משתלט על השמיים, ומקיף עננים, והרים ואוקיינוסים. אני אדומה, כי גם בשקיעה, כשהיום נגמר, וכל מה שעבר עליי במשך היום מתכונן גם הוא קצת לנוח ולהיכנס לחלומותיי, גם אז הכל נהפך לאדום עם סגול כזה, מרהיב כזה, מבריק, ואפשר, דרך המטוס שעובר ומשנה צבעיו יחד עם השמיים, לחשוב על היום הבא. על המחר. אני גם צהובה, כי כמו קרני האור שמגיעים לכל עבר, לכל פינה, גם מחשבותיי משנות כיוון לעצב, לשימחה, להבנה, לעצמי. כי כמו החמניה, שגדלה וגדלה, גם אני בתהליך מתמשך אשר בסופו של דבר יניב גרעינים קטנים, אותם אפזר בכל סיבוב בחיי, בכל דרך ארוכה, ואולי גם מעייפת שאותה אעבור. פעם היה נדמה לי, או שאולי קראתי איפשהו ולא זוכרת, שהחמניה היא צהובה כי היא התקרבה לשמש יותר מדי, אך כמובן שלא הגיעה, והשמש שראתה את החמניה עצובה, נתנה לה קצת מאורה, בכדי שתזכור שעליה היא תמיד תשמור. ואני מסתכלת למעלה למעלה. ככה בבוקר, בצד אחד השמש, עם קרניים ארוכות שמסנוורות ובצד שני שארית ירח, שאולי הוא לא גבינה, אבל בהחלט נותן לי אפשרות לדמיין. וגם הכחול, בא אליי, מזכיר לי שמיים שרבים עם הגשם, כי הם שואפים להיות תכלת, לשלוט על כולם בעזרת עננים שבשכיבה על דשא, יום אחד בקיבוץ, חשבתי שראיתי שם שורת פילים. ואני מנסה להתמודד עם הפחד שלי, או שנאמר הפחדים?והרי כמו שבסופו של דבר הגשם בא, הגשם הולך. גם כל פחד. כל גוון. הים העמוק.. מהו בפנים? כחול, שחור? עדיין לא ידעתי, לא גיליתי, אולי כי סירבתי? ומה איתי? מי מסתתרת שם בין כל הצבעים והעטים והדפים שכתובים כולם בכתב מסורבל? אני. די ברור לי. תמיד היה. ואולי אני בעצם מחכה לקיץ הבא? ותמיד מערבבים.. לירוק, שמראה על חברות בשבילי, כמו בגינה ששם צומחים החברויות. בין הפרחים. בין השיחים. בין אנשים. לסגול, לוורוד, לחום.. הגוונים שמבטאים את המסגרת. הגוונים שגם הם, הם בסהכ אני. והם מביטים בצבעים הבסיסיים והבסיסיים מסתכלים בהם. ובגלל שאלה יצרו את אלה, אז בסהכ אנחנו די משלימים. ובעצם כל אלו הם פשוט חיים. שלכם, שני, קיפודת ים לשעבר. <שמרגישה, לאחר 3 שעות של כתיבה בלי הפסקות של סיפורים, ממש ממש טוב>
הגוונים עוטפים אותי.. אחד אחרי השני הם מסתדרים בשורה, או עיגול או ריבוע, מנסים להיכנס לתוכי ולראות את הבסיס. כל צבע משתלב עם השני, יוצר לי מוסיקה, מנגינה מיוחדת רק לי. צלילי הים, והצדפים שמוחבאים בו. צלילי האהבה, והרגשות המוחבאים בה. אך יש התחלה ומקור, כמה צבעים בסיסיים שתמיד יהיו איתי, תמיד יהיו שלי. הגוונים הם רק הבגדים. הצבעים האמיתיים. היסודיים, אלה שאיתם צבעתי ועירבבתי עד שנגלו לפניי כל האחרים. אלה הם אני. אני אדומה, כי החוט בו השחלתי את חרוזי הדממה, הוא ארוך, ולוקח אותי לכל הכיוונים. בלי לדאוג לצדדים. אני אדומה, כי אני מתחילה את יומי כמעט יחד עם הזריחה, כאשר הצבע האדום משתלט על השמיים, ומקיף עננים, והרים ואוקיינוסים. אני אדומה, כי גם בשקיעה, כשהיום נגמר, וכל מה שעבר עליי במשך היום מתכונן גם הוא קצת לנוח ולהיכנס לחלומותיי, גם אז הכל נהפך לאדום עם סגול כזה, מרהיב כזה, מבריק, ואפשר, דרך המטוס שעובר ומשנה צבעיו יחד עם השמיים, לחשוב על היום הבא. על המחר. אני גם צהובה, כי כמו קרני האור שמגיעים לכל עבר, לכל פינה, גם מחשבותיי משנות כיוון לעצב, לשימחה, להבנה, לעצמי. כי כמו החמניה, שגדלה וגדלה, גם אני בתהליך מתמשך אשר בסופו של דבר יניב גרעינים קטנים, אותם אפזר בכל סיבוב בחיי, בכל דרך ארוכה, ואולי גם מעייפת שאותה אעבור. פעם היה נדמה לי, או שאולי קראתי איפשהו ולא זוכרת, שהחמניה היא צהובה כי היא התקרבה לשמש יותר מדי, אך כמובן שלא הגיעה, והשמש שראתה את החמניה עצובה, נתנה לה קצת מאורה, בכדי שתזכור שעליה היא תמיד תשמור. ואני מסתכלת למעלה למעלה. ככה בבוקר, בצד אחד השמש, עם קרניים ארוכות שמסנוורות ובצד שני שארית ירח, שאולי הוא לא גבינה, אבל בהחלט נותן לי אפשרות לדמיין. וגם הכחול, בא אליי, מזכיר לי שמיים שרבים עם הגשם, כי הם שואפים להיות תכלת, לשלוט על כולם בעזרת עננים שבשכיבה על דשא, יום אחד בקיבוץ, חשבתי שראיתי שם שורת פילים. ואני מנסה להתמודד עם הפחד שלי, או שנאמר הפחדים?והרי כמו שבסופו של דבר הגשם בא, הגשם הולך. גם כל פחד. כל גוון. הים העמוק.. מהו בפנים? כחול, שחור? עדיין לא ידעתי, לא גיליתי, אולי כי סירבתי? ומה איתי? מי מסתתרת שם בין כל הצבעים והעטים והדפים שכתובים כולם בכתב מסורבל? אני. די ברור לי. תמיד היה. ואולי אני בעצם מחכה לקיץ הבא? ותמיד מערבבים.. לירוק, שמראה על חברות בשבילי, כמו בגינה ששם צומחים החברויות. בין הפרחים. בין השיחים. בין אנשים. לסגול, לוורוד, לחום.. הגוונים שמבטאים את המסגרת. הגוונים שגם הם, הם בסהכ אני. והם מביטים בצבעים הבסיסיים והבסיסיים מסתכלים בהם. ובגלל שאלה יצרו את אלה, אז בסהכ אנחנו די משלימים. ובעצם כל אלו הם פשוט חיים. שלכם, שני, קיפודת ים לשעבר. <שמרגישה, לאחר 3 שעות של כתיבה בלי הפסקות של סיפורים, ממש ממש טוב>
