זה הסיפור
יום רביעי, השעה 11.34 ואני יושב משועמם מול הקאזה וכותב שם של להקה שתמיד, כך נראה, הכרתי את שמם. אני לוחץ אנטר ומולי תוצאות החיפוש. אני רואה "the wall-full album" ומחליט להוריד, למרות שזה ייקח המון זמן. אני הולך לישון. יום לאחר מכן שמעתי פעם ראשונה את הדיסק הראשון. לאחר מכן הורדתי את הדיסק השני ושומע גם אותו. אני מוריד גם את הליריקס. זהו. רגע של התגלות. זה הדבר הכי טוב ששמעתי בחיים שלי. אחרי זה הגיע הרוק המתקדם והפסיכדליה, אבל פינק פלויד תמיד תישאר להקת הבית שלי. אתמול קראתי הודעה, פה בפורום, של אדם בשם "בלו סקיי" ופתאום, ברגע מדהים של צמרמורת והתרגשות, נזכרתי בשיר "גודביי בלו סקיי". שמעתי את הדיסק "החומה" אחרי זמן רב. אני אנסה לתאר את ההרגשה? עזבו, זה היה יותר מידי. מדהים איך משהו כמו מוזיקה, סידרה מאורגנת של מיני רעשים בסולמות שונים וטקסט שנאמר ע"י אדם בתצורה אחרה מדיבור, יכולה להעביר אליך תחושות כל כך מדהימות.