איך יבוא הערפול אחרי הבהירות

[שירה כמים 1959]

ערפול, אני קוראת לך לשוב
ערפול, אתה גבר-גבר
ערפול, אני מתחייבת לך לעצור
רגע לפני הסערה המאוחרת מדי

ערפול, אני קוראת לך חומדת לצון
אני שוברת את כל פיות בקבוקי הזכוכית שהנרקומנים כרתו
אני זוכרת אלפי אצבעות כרותות ונעליים ללא רגליים
אני זוכרת רגל מעץ ואיש עם ריחות של אפטר שייב

ערפול, אני קוראת לך לשוב
ערפול, אתה נשי למראה, אבל אני אוהבת את זה
ערפול, צבע את עיניך בכחל,
ערפול, אתה שמן ורך ונוזל אלי ומתמסר

עד השקר
עד המי את
עד הגרעין הנאלח
הנאבד
הלח

 

[שירה כמים 1959]

את חייבת לסלוח אמרה אורית
ואני עם הגשם היורד
ידעתי שהיא אומרת מנסיונה ומחוקיה ומכלליה שלה
לכל אחד יש חבילה, אמרה אורית שהייתה כמו עמליה
לכל אחד יש חבילה, אמרה אורית שהייתה כמו גרב מחממת כשהגשם שיורד
עושה קר
קר
את חייבת לסלוח, אמרה אורית
את חייבת לחיות בשקט.

אני חייבת להגיד את הכאבים יותר בשקט, אני אומרת בקול,
אני חייבת ללחוש אותם על פני המים שיעופו למרחבי השאול
אני חייבת להיות זרה ומנוכרת לעולם כמו נוגט כמו איש ארם
קדום ומוצק שירכיו פלדה ותלתליו עופרת
שכך יצקתו אימו מן ההתחלה הלא מוכרת המודרת הלא מוארת
את תלתלי הפלדה שלך ארוז ונצור
את תחתוני המתכת קפל היטב ולמגירה
ושן בני, שן, אל תחרחר מלחמה
אם הגשם שלך יבוא בעוד רגע בעוד דקה
ואפילו אם ישלוט על ממטרים
ואפילו אם
ואפילו אם
החורש הירוק קורא לך בקול רק עם הריח העמוק

 

[שירה כמים 1959]

זה הסימן לכך
שאורחים הם רק אורחים
הם לא מורשים לעלות על הספות
בטח שלא עם נעליים
ג'יפאיות

 

[שירה כמים 1959]

הגשם הגשם
בעולם שמתחמם
הגשם הגשם
אוי קוביד 19
אל תבוא עם הגשם
מסיכת תרמית שכמותך
טאי צ'י מתרומם באויר ונוחת על בהונות
הבל פה זרמומי

 

[שירה כמים 1959]

את סוערת מדיי.
תירגעי.
תירגעי.
תנשמי.
תנשמי.
את מתרגשת מדי.
תנשמי, אמרתי, תנשמי.
אל תעופי מעל ענן, הנפילות מעננים כל כך מכאיבות לשרירים,
משאירות סימנים אדומים וכחולים וירוקים
כמו בילדותך, זוכרת כמה היית מרבה ליפול
ולא הייתה נשיקה?

 

[שירה כמים 1959]

הייתי לכודה
לא יכולתי לצאת
לא הייתי חתול, לא יכולתי לשעשע את עצמי
במרדפים דמיוניים אחרי עכבר לכוד,
הרי הייתי העכבר בעצמי.
מדי פעם שלפתי ציפורניים
על הצל שעשה גופי
על הקיר.
ממרחקים שמעתי לפעמים
קולות
צלילים
שטיח נחבט במחבט פלסטיק
אישה צועקת וחברתה עונה בצעקה
הייתי משיבה את כל אשר ניתן לי - קירות בצבע בז' וקופסת סוכריות צבעוניות -
אפילו להיות השטיח
לא האישה
לא חברתה
רק השטיח.

לפעמים ירד גשם על המרצפות.
עדיין לא ידעתי להגיד "רומיתי".
שבויה הייתי בערפילים.
אורך הרצועה הספיק כדי להלך בבית מצד לצד.
יכולתי להכיר תודה על כך.
לא הכרתי.

גם את עצמי - שום קול
מלבד זעקת הילדה הטובעת.