התנהלות של חקירה
כאשר מגיעה מישהי להתלונן נגד מישהו בעבירה של מעשה מגונה, זה מדווח מיד לפיקוד.
אחרי גביית העדות ממנה בחקירה שמנסה לגלות אם התלונה אמיתית או יש לה מניעים לא כשרים, היא משוחררת.
"החשוד" מוזמן לחקירה.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מילה על "חשוד" מול "מתלונן".
יש תככנים שכבר למדו את הפטנט ואם יש לו סכסוך עם מישהו, הוא ממהר להתלונן, וכך הוא הופך להיות "מתלונן" והצד השני "חשוד".
מה קורה אם באופן קיצוני המצב התהפך ? לא משנים את הסטאטוס, כל אחד נשאר בסטטוס שלו, כאשר לגבי המתלונן נקבע שזו תלונת שוא, ולגבי החשוד זה נסגר "חוסר אשמה".
ככה עובד החוק, ולמי שיש טענות, שירוץ לכנסת וישנה את החוקים.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
כאשר "חשוד" מוזמן לחקירה בעיקבות תלונה בגין מעשה מגונה, הוא נחקר מתוך הנחה שהתלונה נכונה.
אם מצטברות נגדו "ראיות לכאורה" (הכוונה לחשדות של התנהגות לא סבירה, או ראיות עקיפות), יש מקום לשקול מעצר והבאה לפני שופט.
למשל, אם "החשוד" טוען שלא מכיר את המתלוננת, אבל מעדויות אחרות מסתבר שהם כן מכירים, הרי שהוא לא דובר אמת בחקירה ויש חשד שהוא מסתיר את האמת. כל פרט לרעתו של "החשוד" פועל לטובת חיזוק עדות "המתלונן".
ברור שאם אין ראיות לכאן או לכאן, התיק ייסגר בסופו של דבר.
אז מאיפה כל הבלגן ?
הבעיה מתחילה כאשר מישהו מוכר אם כשחקן או זמר או אישיות אחרת. אז בעצם החוקים (של העיתונאים לא של המשטרה), משתנים.
הם יעשו הכל כדי לנפח את הפרשה ככל האפשר. פעמים רבות אני משתומם לשמוע עיתונאי מנתח אירוע ומעלה אפשרויות, כאשר אין לו שום מידע והוא סתם מנפח, והציבור שלא מבין בזה, חושב שהעיתונאי יודע מה שהוא אומר, ולא שהוא מדבר שטויות בלי סוף.
כל בוקר מקבל מפקד המחוז וכמובן מפקדי היחידות האחרים, את דו"ח הפשעים היומי.
במחוז כמו תל אביב (גוש דן מבת ים ועד רשפון ומהים ועד יהוד) הדו"ח היומי הזה כולל מאות אירועים ומקרים שהתרחשו ב-24 השעות האחרונות, שמובאים לידיעת הפיקוד.
ברוב המקרים, הידיעות הללו לא מגיעות לציבור אפילו כשיש ידיעות על מקרים קשים ואפילו מזעזעים.
השיקול היחידי של העיתונאי אם לפרסם או לא הוא אם זה מענין את העיתונאי ואם זה יתן לו נקודות אצל העורך הראשי.
אבל ברגע שיש ידיעה ואפילו טיפשית ביותר שקשורה לידוען, זה מיד הופך לבלון עצום ומתגלגל למצבים מטורפים לגמרי, אפילו שזה סתם מלא אויר.
אני תיפקדתי משך שנים רבות כחוקר פשעים, כראש צוות ומשך שלוש שנים הייתי ראש הצח"מ (צוות חקירות פשעים מיוחד) של מרחב דן (שליש מחוז תל אביב שהוא גוש-דן).
אני מעולם לא ביצעתי מעצרים שלא היו מחוייבי חקירה ולא ענין אותי שכולם צעקו למה אין עצורים. אבל כאשר עצרתי מישהו והבאתי אותו לבית המשפט להארכת מעצר, תמיד קיבלתי מה שביקשתי, כיוון שהשופטים ידעו שאני חוקר רציני ולא פופוליסטי.
מעולם לא הסכמתי לעד מדינה. אם אין לי מספיק ראיות, מוטב שאשחרר את החשוד ולא אסתמך על עבריין שיספר לי סיפורים ואחר כך יעשה ממני צחוק.
ככה עובדת הדמוקרטיה.
