איך לגרום לבן להפסיק ללעוס את הצוארון ?

[טל249]

איך לגרום לבן להפסיק ללעוס את הצוארון ?

יש לנו בן 4 שמתעלל בחולצות שלו.. בחורף הוא חוזר עם שרוולים רטובים ולעוסים ועכשיו כשעברנו לחולצות קצרות הוא מושך את הצווארון לפה ולועס אותו. בבית הוא לא עושה את זה כי אנחנו מבקשים ממנו להפסיק, אבל בגן אין שום שליטה על מה שקורה.. (יש לו גננת שמתחילת השנה לא מצליחה להעמיד גבולות לילדים). ייתכן שזה קשור לכך שעומד להגיע לו בקרוב אח קטן, למרות שהוא מאוד מתרגש ומצפה ללידה. האם יש דרך לגרום לו להפסיק? חשבתי למרוח "מרה" על הצווארון אבל זה נראה לי קצת אכזרי.. אשמח לעצתך.

 

[מיציפיצי1]

להתגבר על הדחף להעיר כל הזמן ולנסות להתעלם

אני מוצאת שילד עסוק עושה פחות את הדברים ה"מעצבים" הללו מאשר ילד משועמם (אצלנו היה מדובר על "טיקים" קצת שונים כמו נשיכת שפתיים ומשיכה באף גם כשאין נזלת...), אז באמת אין שליטה בגן, אבל בבית הייתי מציעה לך שבכל פעם שאת רואה אותו לועס את הצווארון, במקום להעיר לו על כך תציעי לו פעילות : לעזור לך בעבודת בית (לקפל כביסה, להדיח כלים וכו'), להרכיב פאזל, להקים גן חיות... מה שבא לך אבל הכי חשוב שזה יהיה על ידך ובתקשורת איתך.

 

[טל249]

בבית הוא לא עושה את זה - רק בגן.

הוא פשוט חוזר מהגן עם החולצות הרוסות.

 

[עינת גבע]

ואיך אתם מגיבים?

ואיך אתם מגיבים? עינת גבע, מכון אדלר.

 

[טל249]

אם החולצה רטובה - מחליפים אותה

אם אני "תופסת אותו" בשעת מעשה אני אומרת לו שהוא הורס את החולצה וחבל, ומבקשת ממנו להפסיק. כששאלתי אותו בעבר כשחזר מהגן, למה החולצה שלו רטובה הוא ממילא לא "הודה" אז לא ניסיתי שוב.. עוד השערה - יכול להיות שזו הרחבה של תופעת אכילת הציפורניים שהוא התחיל בספטמבר, עם תחילת הגן ומאז לא מפסיק (למרות שבבית כמעט ולא כוסס ציפורנים), אבל באופן כללי מאוד אוהב להכניס דברים לפה

 

[בי3ת קינדר]

מה קורה בגן? אולי שווה לברר?

 

[עינת גבע]

ילדים נדרשים להתמודד עם סיטואציות מורכבות

שלום רב, ההתכתובת אינה עקבית. קשה להבין אם הוא עושה זאת רק בגן או גם בבית. עכשיו את כותבת אם אני "תופסת אותו".... בנך מצא כנראה דרך לשחרר מתח, לחץ ... ילדים חווים במהלך היום חוויות רבות. בטעות סבורים המבוגרים שהם חיים חיי בועה נטולי דאגות. הם נדרשים להתמודד עם סיטואציות מורכבות ועם רגשות כמו: תסכול, אכזבה, כישלון, דחיה ועוד. כל ילד וכל אדם מגיבים אחרת למצבי דחק. מה עושים? אתחיל עם מה לא? לא מתחקרים, לא מנסים לדלות מידע, לא מבקרים. מה כן? מניחים. מעצימים. מעודדים. משתפים את הילד בחוויות היום של ההורה (במטרה לקרב אותו, לשמש מודלינג, להראות לו שהוא חשוב לנו ואנו בוחרים בו לשתף אותו בחיינו) מתייעצים איתו, מאפשרים לו להיות תורם ומועיל, מזמנים לו אתגרים מוצלחים, מעריכים את ההשגים, ההתקדמות והעשייה שלו. מספקים לו פלטפורמה מדושנת של תחושת ערך עצמי ומועילות. מספרים לו על חוויות ילדות שלנו, על קשיים. על רגשות. משיימים את הרגשות. מלמדים לחוות את קשת הרגשות, לזהות אותם, להכיר אותם, ולהתנהל איתם באופן מקדם, מקווים שהוא ישתף אותנו בחוויותיו, מחשבותיו ורגשותיו. כך נוכל להכיר את עולמו הפנימי ולעזור לו לנווט במשעולי החיים. מדוע? אכילת צוורונים וכסיסת ציפורניים הם סימפטומים בלבד. מחד, אין להתיחס אליהם ישירות ומאידך יש לעשות עבודת שורש של הבנה ומתן אמפטיה. ניסיון להכחיד סימפטום אפשרי. אך אם הבעיה לא תטופל יופיע סימפטום אחר. לפעמים קשה מהראשון. אני מציעה בשלב ראשון לעשות כל שביכולתך להעצים את הילד, לעלות את בטחונו בעצמו ובקשר ומכאן השמיים לא יהיו הגבול. האם אני מובנת? עינת גבע, יועצת משפחתית, מכון אדלר.

 

[טל249]

מסכימים איתך לגמרי

וניסינו יותר מפעם אחת לגרום לו לשתף, הן בדרך ישירה (איך היה לך בגן וכו') והן בדרך עקיפה (היום בעבודה היה לי X ועשיתי Y, איך עבר עליך היום). הבעיה היא שהוא לא משתף. אם הוא כבר מספר מה היה בגן, זה מתחיל ב: "שיחקתי עם ילד בארגז החול" וממשיך ב "ואז באה חללית גדולה ועפה למרומים במהירות עצומה". עקרונית נכון להיום אנחנו לא עושים עניין מהדברים. הוא מדי פעם מכניס את החולצה לפה (או כל דבר קרוב אחר) ממש כמו שהיה שהוא היה תינוק - וזה קורה בייחוד כשהוא מול המחשב / הטלוויזיה (מה שלא קורה הרבה..). ההנחה שהוא עושה זו יותר בגן היא בגלל שהוא חוזר עם החולצה ממש סחוטה מרוק. בבית, אם הוא מכניס את החולצה לפה אנחנו מסבירים לו שזה לא אוכל ושזה לא יהיה לו נעים אם החולצה תהיה לו רטובה. הסיבה להסכמה בנוגע לסיטואציה המורכבת בה הוא נמצא אנו רואים באלימות המילולית שהוא "ייבא" אלינו הביתה מהגן. "אני אתן לך זבנגה בראש", "אני אהרוג אותך", ואפילו "הלוואי שתמות". אם הוא מתחצף, או אומר דברים שכאלה, אנחנו שולחים אותו לחדר לחשוב על מה שהוא אמר וכשהוא יוצא משם הוא בד"כ מתנצל מיוזמתו על העניין. ניסיונות לדובב אותו לגבי המקור של זה, למה אמר את זה וכו' - נתקל בחשאיות של סוכן מוסד. באופן כללי אנחנו דוגלים בחיזוקים חיוביים ולאחרונה הוא מקבל אותם הרבה בעיקר כשמתלבש לבד או עוזר בבית ובאופן כללי כשמתנהג יפה. נשמח לרעיונות נוספים להעצמה, מעבר לחיזוקים חיוביים מילולים ("כל הכבוד על.." "זה היה מאוד חכם" "אני מאוד גאה בך על...") יש אולי דרכים נוספות שלא חשבנו עליהן? תודה, ולילה טוב אנחנו..

 

[עינת גבע]

ועוד מחשבות וזוויות הסתכלות...

שלום טלי, יש קשת רחבה של דרכים נוספות לחזק בטחון וקשר. דרכים אלה נלמדות בהרחבה בבית ספר להורים. ממליצה לכם בחום להצטרף עם ראש פתוח לקבוצת הורים לומדת ולרכוש מיומנויות הוריות נוספות. ו... לפעמים הדרכים הם לא נוספות אלא חידוד הדרכים המוכרות. מתוך קריאת דברייך עולה שימוש נבון בדרכים קיימות מול שימוש לא יעיל בדרכים שאולי "שופכות את התינוק עם הקערה " כמו: " וניסינו יותר מפעם אחת לגרום לו לשתף"... המטרה כפי שציינתי אינה לגרום לו לשתף. נסיונות לשאול שאלוות כמו "איך היה לך בגן וכו'" נחוות על ידי הילד לפעמים כהתערבות, כתחקיר מה גם שבעבר השתמשתם בביקורת ובהטפת מוסר גישות בולמות, סוגרות. את מתקפת את דבריי:"ניסיונות לדובב אותו לגבי המקור של זה, למה אמר את זה וכו' - נתקל בחשאיות של סוכן מוסד." את מספרת שאתם שולחים אותו לחדר לחשוב: האם אתם שולחים אותו בכעס? או בידידות? אני מניחה שלפעמים אתם מגיבים גם בכעס. בנכם זקוק להרבה רוך ואמפטיה לשלוח ילד לחדר נחווה בעיניו בדרך כלל כענש, כדחייה. נסי לחשוב על ענש שקיבלת בילדותך? איך הרגשת ? האם זה תרם ליחסים? מה חשבת? האם ההתנצלות של ילד היא התנצלות אמיתית ? האם ה"לשלוח לחדר" פותר את הבעיה והילד לא חוזר על מעשיו? אנחנו ציבור ההורים נדרשים למצוא דרכים מעודכנות לחנך ילדים בעידן דמוקראטי. אני מאמינה שילדים לומדים כאשר הם חווים יחס של שווים, חשובים, כשמכבדים אותם ומדברים איתם בגובה העיניים. ואת בוודאי שואלת. וגבולות? מה עם גבולות? ילדים זקוקים לגבולות למען התפתחותם הנפשית הבריאה. נשאלות השאלות: איך מציגים גבולות? מתי מציגים גבולות? ויותר עמוק: איך מעבירים ערכים לילד בדרך שהילד ירצה לחקות ויפנים את הערכים שלנו ולא ידחה אותם? אז, כמו שאת מבינה יש לכולנו עוד מה ללמוד על התפתחות הילד. על צרכיו. ועל דרכים בונות תחושת שייכות, ערך, משמעות מועילות וקשר בטוח וחם. מקווה שעזרתי קצת, עינת גבע, יועצת משפחתית, מכון אדלר.