אלמונית גלויה
New member
איך להסביר לאמא את הרגישות שלי כלפי המצב?
היי כולם,
כתבתי כאן בעבר ומדי פעם אני מגיעה לגיחות קצרות. אני בחורה מאומצת בת 23, אמא שלי היא חד הורית ואנחנו גרות לבד בבית(כלומר רק היא ואני). ככה זה היה כל השנים. יש לה כמה בעיות רפואיות ובמהלך השנים האחרונות היא נכנסה ויצאה מבתי חולים לסירוגין, התקופה הארוכה שבהן הייתה בערך חודשיים(וגם כתבתי על זה בפורום כדי להתחזק בעזרתכם). אלה לא מצבים צפויים, זה קורה ב"הפתעה" ובכל פעם מחדש אני נאלצת להתמודד עם זה לבד, להתקשר למד"א, לעמוד מול החוסר ודאות וזה קשה לי נורא.
הבעיה היא שהיא לא מבינה שהדברים האלה מכניסים אותי להיסטריה. היא יוצאת מהבית מבלי להודיע לי לאן, מבלי לקחת פלאפון או לפחות להשאיר פתק ואני מתעוררת בבוקר או חוזרת מהעבודה ולא יודעת איפה היא, זה מכניס אותי לאיזה סחרור של פאניקה. אני לא רוצה לאבחן את עצמי ולהגיד שמדובר בהתקף חרדה. אני מתחילה לרעוד, מרגישה כאילו מישהו מוחץ את הלב שלי, חושבת שהגרוע מכל חס וחלילה קורה, חוסר שקט, תחושה איומה של חוסר אונים.
כבר קרה שהייתי בעבודה והיא לא ענתה כמה שעות, חשבתי שמשהו נורא קורה ופשוט עזבתי את הכל ונסעתי הביתה, היא פשוט לא ענתה כי לא היה לה כוח לקום מהספה אל הטלפון. הייתי באילת באחת מהפעמים שהיא הייתה בביה"ח והיא לא ענתה, כבר חשבתי שמשהו נורא ואיום קרה לה חס וחלילה והייתי שניה אחת מלארוז את המזוודה ולנסוע לבית חולים. היא אמרה שהיא הייתה בבדיקה ארוכה אז שאלתי אותה למה היא לא יכלה לכתוב לי אסמס לפני שהיא נכנסת לבדיקה, לפחות להודיע לי שהיא לא תהיה זמינה. זה בטח ישמע לכם ילדותי ותלותי מאוד, חוסר יכולת לדחות סיפוקים והאמת שגם אני כועסת על המוח שלי שנכנס לסרטים בקלות מדיי ולוקח את הכל בקיצוניות בכל פעם מחדש.
אני בחורה מאוד אחראית, חשוב לי שלא תהיה לה סיבה אחת להלחץ בגללי. כשאני יוצאת עם חברות ומוציאה רכב, אני תמיד מתקשרת אליה כדי שתדע שהגעתי ושלא תדאג. הייתי בחו"ל עם חברות וכשהיא התקשרה אלי תמיד עניתי, גם אם הייתי במסיבה רועשת. פשוט יצאתי החוצה כדי לדבר איתה.
אני מרגישה שזה חד צדדי וזה מאוד משפיע על ההרגשה שלי כלפיה, על היחסים בנינו. התחננתי ממנה לפחות אלף פעמים שתענה כשאני מתקשרת, שלפחות תשאיר פתק שאני אדע איפה היא. הסברתי לה בבכי ובדמעות לא פעם ולא פעמיים שהמצב הזה קשה לי נפשית, שאני נכנסת למערבולת של פחדים ומחשבות. היא תמיד אומרת שהיא שוכחת או לא שמה לב ושהיא תשים לב להבא. אבל היא אף פעם לא שמה לב וכל פעם זה חוזר על עצמו מחדש. אני מתביישת להגיד שאני מרגישה שזה אגואיסטי מצדה, שהיא יודעת כמה קשה לי ואולי זה לא מספיק חשוב לה? אני מרגישה שאני לא יכולה לסמוך עליה. לפעמים מתחשק לי גם לא לענות לה, לא להגיד לה לאן אני יוצאת ועם מי, אולי ככה היא תבין איך אני מרגישה.
זה משפיע כמובן על הבחירות שלי בחיים, למשל חשוב לי לעבוד במקום שקרוב לבית כדי שאם חס וחלילה יקרה משהו אני אוכל להגיע מהר. אני רוצה להתקדם ולתקן את זה אבל מרגישה שאני עומדת באותה נקודה כל זמן שהמקרים האלה חוזרים על עצמם.
איך עוד אפשר להסביר לה? מה עוד אני יכולה לעשות?
כתבתי המון, אני מצטערת על האורך ומקווה שהיה לכם כוח לקרוא.
*אשמח אם ההודעה הזאת לא תהיה בעמוד הראשי.
תודה רבה ושיהיה חג שמח!
היי כולם,
כתבתי כאן בעבר ומדי פעם אני מגיעה לגיחות קצרות. אני בחורה מאומצת בת 23, אמא שלי היא חד הורית ואנחנו גרות לבד בבית(כלומר רק היא ואני). ככה זה היה כל השנים. יש לה כמה בעיות רפואיות ובמהלך השנים האחרונות היא נכנסה ויצאה מבתי חולים לסירוגין, התקופה הארוכה שבהן הייתה בערך חודשיים(וגם כתבתי על זה בפורום כדי להתחזק בעזרתכם). אלה לא מצבים צפויים, זה קורה ב"הפתעה" ובכל פעם מחדש אני נאלצת להתמודד עם זה לבד, להתקשר למד"א, לעמוד מול החוסר ודאות וזה קשה לי נורא.
הבעיה היא שהיא לא מבינה שהדברים האלה מכניסים אותי להיסטריה. היא יוצאת מהבית מבלי להודיע לי לאן, מבלי לקחת פלאפון או לפחות להשאיר פתק ואני מתעוררת בבוקר או חוזרת מהעבודה ולא יודעת איפה היא, זה מכניס אותי לאיזה סחרור של פאניקה. אני לא רוצה לאבחן את עצמי ולהגיד שמדובר בהתקף חרדה. אני מתחילה לרעוד, מרגישה כאילו מישהו מוחץ את הלב שלי, חושבת שהגרוע מכל חס וחלילה קורה, חוסר שקט, תחושה איומה של חוסר אונים.
כבר קרה שהייתי בעבודה והיא לא ענתה כמה שעות, חשבתי שמשהו נורא קורה ופשוט עזבתי את הכל ונסעתי הביתה, היא פשוט לא ענתה כי לא היה לה כוח לקום מהספה אל הטלפון. הייתי באילת באחת מהפעמים שהיא הייתה בביה"ח והיא לא ענתה, כבר חשבתי שמשהו נורא ואיום קרה לה חס וחלילה והייתי שניה אחת מלארוז את המזוודה ולנסוע לבית חולים. היא אמרה שהיא הייתה בבדיקה ארוכה אז שאלתי אותה למה היא לא יכלה לכתוב לי אסמס לפני שהיא נכנסת לבדיקה, לפחות להודיע לי שהיא לא תהיה זמינה. זה בטח ישמע לכם ילדותי ותלותי מאוד, חוסר יכולת לדחות סיפוקים והאמת שגם אני כועסת על המוח שלי שנכנס לסרטים בקלות מדיי ולוקח את הכל בקיצוניות בכל פעם מחדש.
אני בחורה מאוד אחראית, חשוב לי שלא תהיה לה סיבה אחת להלחץ בגללי. כשאני יוצאת עם חברות ומוציאה רכב, אני תמיד מתקשרת אליה כדי שתדע שהגעתי ושלא תדאג. הייתי בחו"ל עם חברות וכשהיא התקשרה אלי תמיד עניתי, גם אם הייתי במסיבה רועשת. פשוט יצאתי החוצה כדי לדבר איתה.
אני מרגישה שזה חד צדדי וזה מאוד משפיע על ההרגשה שלי כלפיה, על היחסים בנינו. התחננתי ממנה לפחות אלף פעמים שתענה כשאני מתקשרת, שלפחות תשאיר פתק שאני אדע איפה היא. הסברתי לה בבכי ובדמעות לא פעם ולא פעמיים שהמצב הזה קשה לי נפשית, שאני נכנסת למערבולת של פחדים ומחשבות. היא תמיד אומרת שהיא שוכחת או לא שמה לב ושהיא תשים לב להבא. אבל היא אף פעם לא שמה לב וכל פעם זה חוזר על עצמו מחדש. אני מתביישת להגיד שאני מרגישה שזה אגואיסטי מצדה, שהיא יודעת כמה קשה לי ואולי זה לא מספיק חשוב לה? אני מרגישה שאני לא יכולה לסמוך עליה. לפעמים מתחשק לי גם לא לענות לה, לא להגיד לה לאן אני יוצאת ועם מי, אולי ככה היא תבין איך אני מרגישה.
זה משפיע כמובן על הבחירות שלי בחיים, למשל חשוב לי לעבוד במקום שקרוב לבית כדי שאם חס וחלילה יקרה משהו אני אוכל להגיע מהר. אני רוצה להתקדם ולתקן את זה אבל מרגישה שאני עומדת באותה נקודה כל זמן שהמקרים האלה חוזרים על עצמם.
איך עוד אפשר להסביר לה? מה עוד אני יכולה לעשות?
כתבתי המון, אני מצטערת על האורך ומקווה שהיה לכם כוח לקרוא.
*אשמח אם ההודעה הזאת לא תהיה בעמוד הראשי.
תודה רבה ושיהיה חג שמח!