s h o o s h a
New member
איך להתנהג עם ילדים
קיבלתי במייל. לא יודעת מי כתבה אולם הקרדיט שייך לאותה כותבת עלומה ולה בלבד!
סופר נני הייתי אתמול בהרצאה של מיכל דליות ורציתי לשתף אתכן בכל מני עצות/תובנות/טיפים שעלו... ההרצאה הייתה על גבולות ועל איבוד הסמכות ההורית, או נכון יותר- כיצד להשיב את הסמכות ההורית. במהלך כל ההרצאה היא נתנה דוגמאות מהחיים ומקרים שהיא טיפלה ונתקלה בהם, ככה שזה היה מאד "חי". ♥ הדבר הכי חשוב ביצירת הסמכות ההורית היא לעמוד במילה שלנו. הווה אומר: לקיים הבטחות (לכן להשתדל שלא תמיד להבטיח מה שלא בטוח שנוכל לקיים), לעמוד ב"לא" שלנו וכן בגבול שאנחנו מציבים לילדים. ילדים יודעים מה הם רוצים, לא מה טוב להם- זה התפקיד שלנו. אם ילד בא ואומר לך "את לא קובעת עלי" צריך להרים אותו/לרדת אליו לגובה העיניים ולומר לו בנועם- "אני כן קובעת עליך. אתה קובע מה ללבוש בבוקר לגן / על מה להוציא את דמי הכיס / וכו' ואני קובעת כך וכך, כי אני יודעת מה טוב בשבילך". מתוך שכך- לא לשאול "טוב?", "בסדר?"- משדר לילד שהוא זה שקובע, והאחריות הזו גדולה מדי בשבילו. ילדים רוצים וצריכים את הגבולות וצריכים אותנו לקבוע להם אותם. לשים בסוף המשפטים שלנו נקודות וסימני קריאה, לא סימני שאלה. ♥ הורים מוותרים לילד משתי סיבות: 1. "על מה כבר אני רבה איתו? זה באמת כזה עקרוני? זה לא משמעותי כ"כ..." 2. "די כבר, נמאס לי / גמרתי עם זה.. קח X ותהיה כבר בשקט..." אלו סיבות שגויות. אם אמרנו משהו- לעמוד במילה. טוב לפעמים לעצור ולומר לילד- "אני אחשוב על זה" וככה להגיע להחלטה מושכלת ונכונה ולא לטפס על עץ גבוה מדי, אבל אני עוד אחזור לזה. ♥ ילדים לומדים מהוריהם ארבעה דברים: 1. מגדר- מה זה גבר, מה זו אישה. איך אישה נראית? איך גבר מתנהג? (מטופחת / נוהג בטיולים...). המודל שלהם לזהות מגדרית ולתפקידי המגדרים / מינים. 2. זוגיות- אינטרפרטציה בין בעל ורעיה. לא צריך להקפיד שלא לריב לידם- זה בסדר לריב לידם, אבל לשים לב לשני דברים: א. להשלים לידם, ב. לשמור על כבוד השני. הם לומדים גם כיצד לריב וגם איך מתנהלת זוגיות, וזה המודל שלהם שהם יישמו (לפעמים שלא במודע) בעתיד. 3. הורות- איך ההורים מתפקדים ביחס לילדים. האם האבא מעורב בחיי החברה של הבן שלו? מי מגיע לאסיפות הורים? התפקוד ההורי הוא המודל לתפקוד שלהם עצמם עם ילדיהם בעתיד. 4. יחס לסמכות- האם צריכים לפחד מסמכות? האם אפשר לזלזל בה? אנחנו תבנית הורינו כי הם, מעצם היותם הורינו- הדמות החשובה ביותר בשבילנו וכך אנו בשביל ילדינו. אנחנו בשבילם הכל, ועלינו מוטלת החובה להכין אותם לחיים. ללמד אותם סמכות וגבולות. ♥ הורים צריכים לשדר סמכות. חייבים עמוד שדרה מול הילדים. הרבה פעמים המצב הוא של מאבקי כוחות, ורוב הפעמים ההורים נכנעים קודם ואסור שזה יקרה. "לא" צריך להיות "לא". נכון שלפעמים אפשר להזיז אותו- הם לא רובוטים וגם אנחנו לא, אבל העיקרון צריך להישמר ומתוכו תבוא הגמישות. כדי לשמור על המילה שלנו צריך להטיל סנקציות. ♥ צריך להעביר לילד את העמדה שלנו, גם אם הוא לא יקבל אותה. אף הורה לא יצליח למנוע מהבת שלו בת ה-14 לעשות פירסינג אם היא רוצה, אבל מחובתינו לבוא ולומר לה לפני "אני לא רוצה שתעשי פירסינג כי X", ואחרי- "אני מאד מאוכזבת שעשית פירסינג, לא ציפיתי לזה ממך", וללכת מהמקום. הסמכות שלנו צריכה להיות מובנית כך שהם לא ירצו לאכזב אותנו, ועצם האכזבה תהיה להם קשה. ותמיד- אם הילד עושה משהו לא ראוי או לא מקובל עלינו- צריך להגיב. ♥ לגבי עונשים: דליות לא דוגלת בעונשים (שמתן לב שהשתמשתי במילה שלה- סנקציות). עונש בעיניה: תגובה שלי למעשה לא ראוי של הילד, שאין לה קשר הגיוני למעשה. למשל: "הרבצת, אז לא תראה טלוויזיה". אי אפשר להגיב בצורה לא קשורה למה שהם עשו. זה משפיל אותם, ומבנאדם מושפל לא נקבל שיתוף פעולה. מה כן? להגדיר את חובותיו וזכויותיו ואם לא ימלא את חובותיו, אפשר לשלול ממנו זכויות. "מחובתך להכין שיעורים. כל עוד לא עשית את זה- אני 'שוללת' את זכותך לשחק עם חברים". ♥ הדרך להגיב נכון- לא בכעס. כשאנחנו כועסים אנחנו לא יכולים לחשוב. מחקרים הוכיחו שבשעת כעס חלק מהמוח מפסיק לתפקד. אנחנו עלולים לטפס על עצים גבוהים מדי, להיגרר למקומות שאנחנו לא רוצים להגיע אליהם, וכמובן לשדר לילד דוגמא שלילית של איך לכעוס. החשיבה המנחה שלנו היא שאין לנו מלחמה עם הילד הזה. מה שצריך להיות הוא X. אתה יכול לקבל את זה ואתה יכול לצעוק ולבכות. זה לא יעזור- אנחנו מהמילה שלנו לא נזוז. אנחנו חייבים להיפטר מרגשי האשמה ההוריים שלנו ולשנות את התגובה שלנו. לא יעזור אם נרגיש אשמים שצעקנו או חלילה הרבצנו, ולמחרת ניגרר לשם שוב. צריך לשנות את התגובה (ע"ע טנטרומים / התקפי זעם בסוף). ♥ ילדים צריכים להבין שגם הורים שלהם הם בני אדם. הם צריכים ללמוד שלהורים שלהם יש את הזמן שלהם. דליות מספרת שהילדים שלה למדו שאחרי 20.30 היא חדלה לספק להם "שירותים הוריים". אם אמא מדברת בטלפון והילד שלה בדיוק אז מנדנד לה- זה בגלל שהוא רוצה את תשומת הלב שלה. צריך להתעלם (כמובן לקחת בחשבון שזה יכול להוביל להתפרצויות וצעקות, אבל זה לא אמור לעניין אותנו). לפעמים אי אפשר להמשיך את השיחה וצריך לסיים אותה בשקט ולהמשיך כאילו אנחנו מדברים- כדי שיבין שאנחנו עסוקים ועכשיו לא מפריעים לנו. כשמסיימים- לפנות אליו בנועם "כן, חמוד, מה אתה רוצה?". ברוב הפעמים הוא יגמגם ולא יענה, כי הוא לא היה צריך משהו מסוים- הוא סתם רצה את תשומת הלב שלנו. ♥ עוד דוגמא לפיתרון שלא בכעס- אמא ששני ילדיה בני 8 ו-4 היו זורקים את הבגדים בכל הבית. כמה שהאם ניסתה לבקש ולומר להם לשים את הבגדים בארגז הכביסה- לא עזר. בטוב, ברע, בעונשים ובנעימות- לא הצליח. בעצת דליות היא אמרה לילדים "מהיום אני מכבסת רק את מה שנמצא בארגז הכביסה". במשך 4 ימים הבית שלה היה נראה כמו מזבלה, עם כל הבגדים הזרוקים בו, אבל היא לא הרימה ולו בגד אחד. כשהילדים הבינו שהארון לא הולך להתמלא בבגדים ושאין להם מה ללבוש- הם התחילו לשים את הבגדים במכונת הכביסה.