איך לומדים ליהנות בלי ריגשי אשמה?
אנחנו המטפלים בחולי הדמנציה אפופים רגשי אשמה שמכרסמים בנו בלי רחם. אנחנו אוהבים מכל הלב ואנחנו סועדים את יקירינו יום יום שעה שעה 365 ימים בשנה- אפילו ביום כיפורים אין פתור. אנחנו מלבישים, רוחצים, מצחצחים שיניים תותבות, מנגבים קקי, מחבקים, גוערים- עושים הכל. אנחנו חושבים 24 שעות ביממה על יקירנו. על טובתו. אנחנו חסים גם על שאר בני המשפחה, מנסים לא לשתף, לא להכביד, לא לנתק אותם מהיום יום שלהם. אנחנו זוכים להמון פירגון והערכה בכל מקום. ובכל זאת יש אדם אחד בו אנו פוגעים. עליו אנחנו לא חושבים ולא מתחשבים בצרכיו ורגשותיו. אנחנו כועסים עליו ללא הפסקה, נוזפים בו ושופטים אותו לחומרה. האיש הזה - הוא אני!. אנו המטפלים חושבים על כל העולם ואשתו רק לא על עצמינו. אנחנו רצים עם החולה לרוםא על כל נזלת אבל מתעלמים מבריאותינו ומטפלים רק במקרה חירום. אנחנו כועסים על עצמינו כל כך ואין לנו לאן לברוח מעצמינו. משתדלים ללמוד להבליג ולשפר יותר ויותר את ביצועינו אבל כשמביטים פנימה במראה חשים רע.אשמים. רדופים רגשי אשמה. השבוע שכנתי נסעה לבית מלון. הילדים שלה התגייסו כדי לקחת על עצמם את מטלות היום יום שלה. כי מה שעושה בן אדם אחד צריך כמה מחליפים. הם הסתדרו היטב. החולה טופל כהלכה. אומנם הוא חיפש אותה בין החדרים וקרא לה אבל היה בסדר. האם שכנתי, האישה יפת הנפש והאצילית נהנתה? לא!. היא לא יצאה מפתח המלון ולא ניצלה את כל מה שהיה למקום להציע לה. לא טיילה בנופי הקסם, לא רחצה בים. בקושי ירדה לחדר אוכל. כל הזמן דאגה. חששה וחשה אשמה על שילדיה נותקו מחיי היום יום שלהם כדי לסעוד את אביהם. אשמה על שהיא נוטשת את בעלה החולה והסובל ומעיזה לנוח וליהנות. היום אני הוזמנתי לברית. אחין ראשון של ידידי היקר באדם. לשמוח בשמחתו. כמה התלבטויות. כמה יסוריים עברתי. על שאני רוצה ליהנות. לנוח לכמה שעות מאמא- בלי אמא. כל ביס מהאוכל הטעים איים לצאת החוצה כי לא היה מקום בתוכי. רגשי האשמה מילאו אותי עד הגרון. הרגשתי אשמה על כל צחוק ועל שנהניתי מתשומת הלב שהרעיפו עליי בעוד אמא חושבת שנטשתי אותה. אשמה שאני כל כך נהינת מחברתה של אמו של ידידי שהיא אישה מקסימה ( עכשיו אני יודעת למה הוא אדם כל כך רגיש ומלא התחשבות בזולת) כאילו החיבה לאמא אחרת היא בבחינת בגידה באמי שלי. אשמה על שליבי רחב בקירבי למראה הנוף המדהים שנשקף מחלונות אולם השמחות. נוף הים עוצר הנשימה. רציתי, כמו הילדה איילת, להמשיך ולהשאר בעולם עד שהיום יחשיך מאוד אבל בתוכי : קוראה האם בקול ענות, מצלצלים החלונות... הביתה חיש היום לא חג". אמי נהגה להקריא לנו את הילדה איילת של קדיה. מיהרתי הביתה כשהחגיגה של הצטרפות תינוק חדש ליהדות בכלל ולמשפחה הנחמדה בפרט, נמשכה. ואחר כך כשאמא הוציאה עלי את הכעס הסמוי על שעזבתי אותה ידעתי שמגיע לי. מגיע לי לרחוץ את כל הסלון מהפיפי. ולרחוץ את אמא שוב. ולקבל באהבה את זעפה. ואת כאבי הגב על שהיא נתלית בי. מגיע לי שאני רוצה ליהנות. בראש אני מודעת וסבורה שמגיע לנו ליהנות ולנוח אבל הלב מרגיש אחרת. ואין שליטה על זה. ידידי רוצה שאבוא איתו לכפר המוסיקה שמתקיים בחסות אחד מיצרניות השתייה הקלה. לנפוש. להריח את הים, להקשיב למוסיקה ישראלית משובחת ליהנות מחברתו האוהדת. בקיצור לטעום את טעם החיים. אני יודעת שאמא רוצה שאלך. מאוד! ועוד יותר אני יודעת שאחותי תטפל באמא לא פחות טוב ממני. באותה האהבה והמסירות. ובכל זאת כבר רגשי האשמה של הפולנייה החיה בתוכי מתחילים לבצבץ. מה לנתק את אחותי ממשפחתה ללילה. ואיך אוכל לאור הזריחה להקשיב לארקדי דוכין שר " מי אוהב אותך יותר ממני...." השיר של אמא ושלי בלי לחוש אשמה. כיצד נפטרים מרגשי האשמה? איך לומדים ליהנות בלי רגשי אשמה? מתי אוכל לחשוב באמת על גיחה ללונדון לכדורגל בלי שהתולעת הזו תאכל אותי מבפנים?
אנחנו המטפלים בחולי הדמנציה אפופים רגשי אשמה שמכרסמים בנו בלי רחם. אנחנו אוהבים מכל הלב ואנחנו סועדים את יקירינו יום יום שעה שעה 365 ימים בשנה- אפילו ביום כיפורים אין פתור. אנחנו מלבישים, רוחצים, מצחצחים שיניים תותבות, מנגבים קקי, מחבקים, גוערים- עושים הכל. אנחנו חושבים 24 שעות ביממה על יקירנו. על טובתו. אנחנו חסים גם על שאר בני המשפחה, מנסים לא לשתף, לא להכביד, לא לנתק אותם מהיום יום שלהם. אנחנו זוכים להמון פירגון והערכה בכל מקום. ובכל זאת יש אדם אחד בו אנו פוגעים. עליו אנחנו לא חושבים ולא מתחשבים בצרכיו ורגשותיו. אנחנו כועסים עליו ללא הפסקה, נוזפים בו ושופטים אותו לחומרה. האיש הזה - הוא אני!. אנו המטפלים חושבים על כל העולם ואשתו רק לא על עצמינו. אנחנו רצים עם החולה לרוםא על כל נזלת אבל מתעלמים מבריאותינו ומטפלים רק במקרה חירום. אנחנו כועסים על עצמינו כל כך ואין לנו לאן לברוח מעצמינו. משתדלים ללמוד להבליג ולשפר יותר ויותר את ביצועינו אבל כשמביטים פנימה במראה חשים רע.אשמים. רדופים רגשי אשמה. השבוע שכנתי נסעה לבית מלון. הילדים שלה התגייסו כדי לקחת על עצמם את מטלות היום יום שלה. כי מה שעושה בן אדם אחד צריך כמה מחליפים. הם הסתדרו היטב. החולה טופל כהלכה. אומנם הוא חיפש אותה בין החדרים וקרא לה אבל היה בסדר. האם שכנתי, האישה יפת הנפש והאצילית נהנתה? לא!. היא לא יצאה מפתח המלון ולא ניצלה את כל מה שהיה למקום להציע לה. לא טיילה בנופי הקסם, לא רחצה בים. בקושי ירדה לחדר אוכל. כל הזמן דאגה. חששה וחשה אשמה על שילדיה נותקו מחיי היום יום שלהם כדי לסעוד את אביהם. אשמה על שהיא נוטשת את בעלה החולה והסובל ומעיזה לנוח וליהנות. היום אני הוזמנתי לברית. אחין ראשון של ידידי היקר באדם. לשמוח בשמחתו. כמה התלבטויות. כמה יסוריים עברתי. על שאני רוצה ליהנות. לנוח לכמה שעות מאמא- בלי אמא. כל ביס מהאוכל הטעים איים לצאת החוצה כי לא היה מקום בתוכי. רגשי האשמה מילאו אותי עד הגרון. הרגשתי אשמה על כל צחוק ועל שנהניתי מתשומת הלב שהרעיפו עליי בעוד אמא חושבת שנטשתי אותה. אשמה שאני כל כך נהינת מחברתה של אמו של ידידי שהיא אישה מקסימה ( עכשיו אני יודעת למה הוא אדם כל כך רגיש ומלא התחשבות בזולת) כאילו החיבה לאמא אחרת היא בבחינת בגידה באמי שלי. אשמה על שליבי רחב בקירבי למראה הנוף המדהים שנשקף מחלונות אולם השמחות. נוף הים עוצר הנשימה. רציתי, כמו הילדה איילת, להמשיך ולהשאר בעולם עד שהיום יחשיך מאוד אבל בתוכי : קוראה האם בקול ענות, מצלצלים החלונות... הביתה חיש היום לא חג". אמי נהגה להקריא לנו את הילדה איילת של קדיה. מיהרתי הביתה כשהחגיגה של הצטרפות תינוק חדש ליהדות בכלל ולמשפחה הנחמדה בפרט, נמשכה. ואחר כך כשאמא הוציאה עלי את הכעס הסמוי על שעזבתי אותה ידעתי שמגיע לי. מגיע לי לרחוץ את כל הסלון מהפיפי. ולרחוץ את אמא שוב. ולקבל באהבה את זעפה. ואת כאבי הגב על שהיא נתלית בי. מגיע לי שאני רוצה ליהנות. בראש אני מודעת וסבורה שמגיע לנו ליהנות ולנוח אבל הלב מרגיש אחרת. ואין שליטה על זה. ידידי רוצה שאבוא איתו לכפר המוסיקה שמתקיים בחסות אחד מיצרניות השתייה הקלה. לנפוש. להריח את הים, להקשיב למוסיקה ישראלית משובחת ליהנות מחברתו האוהדת. בקיצור לטעום את טעם החיים. אני יודעת שאמא רוצה שאלך. מאוד! ועוד יותר אני יודעת שאחותי תטפל באמא לא פחות טוב ממני. באותה האהבה והמסירות. ובכל זאת כבר רגשי האשמה של הפולנייה החיה בתוכי מתחילים לבצבץ. מה לנתק את אחותי ממשפחתה ללילה. ואיך אוכל לאור הזריחה להקשיב לארקדי דוכין שר " מי אוהב אותך יותר ממני...." השיר של אמא ושלי בלי לחוש אשמה. כיצד נפטרים מרגשי האשמה? איך לומדים ליהנות בלי רגשי אשמה? מתי אוכל לחשוב באמת על גיחה ללונדון לכדורגל בלי שהתולעת הזו תאכל אותי מבפנים?