איך לומדים ליהנות בלי ריגשי אשמה?

ענתי44

New member
איך לומדים ליהנות בלי ריגשי אשמה?

אנחנו המטפלים בחולי הדמנציה אפופים רגשי אשמה שמכרסמים בנו בלי רחם. אנחנו אוהבים מכל הלב ואנחנו סועדים את יקירינו יום יום שעה שעה 365 ימים בשנה- אפילו ביום כיפורים אין פתור. אנחנו מלבישים, רוחצים, מצחצחים שיניים תותבות, מנגבים קקי, מחבקים, גוערים- עושים הכל. אנחנו חושבים 24 שעות ביממה על יקירנו. על טובתו. אנחנו חסים גם על שאר בני המשפחה, מנסים לא לשתף, לא להכביד, לא לנתק אותם מהיום יום שלהם. אנחנו זוכים להמון פירגון והערכה בכל מקום. ובכל זאת יש אדם אחד בו אנו פוגעים. עליו אנחנו לא חושבים ולא מתחשבים בצרכיו ורגשותיו. אנחנו כועסים עליו ללא הפסקה, נוזפים בו ושופטים אותו לחומרה. האיש הזה - הוא אני!. אנו המטפלים חושבים על כל העולם ואשתו רק לא על עצמינו. אנחנו רצים עם החולה לרוםא על כל נזלת אבל מתעלמים מבריאותינו ומטפלים רק במקרה חירום. אנחנו כועסים על עצמינו כל כך ואין לנו לאן לברוח מעצמינו. משתדלים ללמוד להבליג ולשפר יותר ויותר את ביצועינו אבל כשמביטים פנימה במראה חשים רע.אשמים. רדופים רגשי אשמה. השבוע שכנתי נסעה לבית מלון. הילדים שלה התגייסו כדי לקחת על עצמם את מטלות היום יום שלה. כי מה שעושה בן אדם אחד צריך כמה מחליפים. הם הסתדרו היטב. החולה טופל כהלכה. אומנם הוא חיפש אותה בין החדרים וקרא לה אבל היה בסדר. האם שכנתי, האישה יפת הנפש והאצילית נהנתה? לא!. היא לא יצאה מפתח המלון ולא ניצלה את כל מה שהיה למקום להציע לה. לא טיילה בנופי הקסם, לא רחצה בים. בקושי ירדה לחדר אוכל. כל הזמן דאגה. חששה וחשה אשמה על שילדיה נותקו מחיי היום יום שלהם כדי לסעוד את אביהם. אשמה על שהיא נוטשת את בעלה החולה והסובל ומעיזה לנוח וליהנות. היום אני הוזמנתי לברית. אחין ראשון של ידידי היקר באדם. לשמוח בשמחתו. כמה התלבטויות. כמה יסוריים עברתי. על שאני רוצה ליהנות. לנוח לכמה שעות מאמא- בלי אמא. כל ביס מהאוכל הטעים איים לצאת החוצה כי לא היה מקום בתוכי. רגשי האשמה מילאו אותי עד הגרון. הרגשתי אשמה על כל צחוק ועל שנהניתי מתשומת הלב שהרעיפו עליי בעוד אמא חושבת שנטשתי אותה. אשמה שאני כל כך נהינת מחברתה של אמו של ידידי שהיא אישה מקסימה ( עכשיו אני יודעת למה הוא אדם כל כך רגיש ומלא התחשבות בזולת) כאילו החיבה לאמא אחרת היא בבחינת בגידה באמי שלי. אשמה על שליבי רחב בקירבי למראה הנוף המדהים שנשקף מחלונות אולם השמחות. נוף הים עוצר הנשימה. רציתי, כמו הילדה איילת, להמשיך ולהשאר בעולם עד שהיום יחשיך מאוד אבל בתוכי : קוראה האם בקול ענות, מצלצלים החלונות... הביתה חיש היום לא חג". אמי נהגה להקריא לנו את הילדה איילת של קדיה. מיהרתי הביתה כשהחגיגה של הצטרפות תינוק חדש ליהדות בכלל ולמשפחה הנחמדה בפרט, נמשכה. ואחר כך כשאמא הוציאה עלי את הכעס הסמוי על שעזבתי אותה ידעתי שמגיע לי. מגיע לי לרחוץ את כל הסלון מהפיפי. ולרחוץ את אמא שוב. ולקבל באהבה את זעפה. ואת כאבי הגב על שהיא נתלית בי. מגיע לי שאני רוצה ליהנות. בראש אני מודעת וסבורה שמגיע לנו ליהנות ולנוח אבל הלב מרגיש אחרת. ואין שליטה על זה. ידידי רוצה שאבוא איתו לכפר המוסיקה שמתקיים בחסות אחד מיצרניות השתייה הקלה. לנפוש. להריח את הים, להקשיב למוסיקה ישראלית משובחת ליהנות מחברתו האוהדת. בקיצור לטעום את טעם החיים. אני יודעת שאמא רוצה שאלך. מאוד! ועוד יותר אני יודעת שאחותי תטפל באמא לא פחות טוב ממני. באותה האהבה והמסירות. ובכל זאת כבר רגשי האשמה של הפולנייה החיה בתוכי מתחילים לבצבץ. מה לנתק את אחותי ממשפחתה ללילה. ואיך אוכל לאור הזריחה להקשיב לארקדי דוכין שר " מי אוהב אותך יותר ממני...." השיר של אמא ושלי בלי לחוש אשמה. כיצד נפטרים מרגשי האשמה? איך לומדים ליהנות בלי רגשי אשמה? מתי אוכל לחשוב באמת על גיחה ללונדון לכדורגל בלי שהתולעת הזו תאכל אותי מבפנים?
 

zvooloon

New member
ענתי יקרה, זוית קצת אחרת

הזדהייתי מאוד עם מה שכתבת כאן היום ועם מה שאת כותבת בכלל. אני מלאת הערכה למידת הנטל שאת לוקחת על עצמך, ובאהבה כזאת לאמך, אינני יודעת אם אני הייתי מסוגלת למסירות שכזאת. אינני יכולה להשיא עצות וכל שאני יכולה הוא לספר לך קצת על מה שעובר עלי בשנה האחרונה. מצבי שונה משלך, אבי עדיין בשלב מוקדם הרבה יותר של המחלה, ואף שאני בת יחידה, אמא שלי אתו.היו לנו חודשים קשים של בעיות בריאות ושל מעבר לשלב קצת חריף יותר, שבהם עברנו טלטלות, אבל בחודשיים האחרונים יש איזו התייצבות ואנו נושמים קצת לרווחה. המחלה תפסה אותי דווקא בשלב שבו הרגשתי סוף סוף שהגעתי לסיפוק בחיי המקצועיים, הילדים קצת גדלו, השלמתי בדיוק מהלך של קריירה שנייה שמתאימה לי מאוד, בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה שמצאתי עבודה שעושה אותי מאושרת. הייתי צריכה להחליט עכשיו אם להפחית את שעות העבודה שלי בשנה הבאה או לא, והתלבטתי קשות, בגלל אבא שלי. עלי להשאיר לעצמי די זמן כדי לטפל בו ביומיום ושוליים של זמן פנוי כדי שאוכל להתפנות אם יקרה משהו לא צפוי, ודברים לא צפויים הלוא קורים כל הזמן כשמדובר בחולה אלצהיימר. בסופו של דבר החלטתי על פתרון של פשרה, עשיתי איזה ויתור בשעות העבודה, אבל לא משמעותי מאוד. אני מרגישה שעוגן חזק בחיי המקצועיים מאפשר לי איזשהו אסקפיזם, איזושהי אופטימיות. המחלה של אדם אהוב כל כך וראייתו בחוסר האונים שלו, המוות ההדרגתי הזה, כל אלה הופכים את המוות למוחשי מאוד. את המוות בכלל, גם של הורי, גם שלי. בחודשים האחרונים אני מרגישה שדווקא המחלה של אבי נותנת איזו מטרה לחיי שלי. מתברר לי באופן מוחשי ביותר שלא לעולם חוסן, לא חוסנו של אבי, לא חוסנה של אמי, וגם לא חוסני שלי, ואם אני רוצה להספיק לעשות משהו בחיים האלה הקצרים עלי לעשותו עכשיו ומיד. המחלה של אבי גרמה לי לקבוע סדר עדיפויות חדש. ראשית - אני מבזבזת היום הרבה פחות זמן על דברים שאני לא רוצה לעשות (והחיים תמיד מלאים בדברים כאלה), אני חיה בשביל הורי ובשביל אנשים שיקרים לי באמת, אבל אני חיה גם בשביל עצמי, הרבה יותר מאשר בכל חיי עד כה ואני לא מתביישת לומר את זה. אני יותר גלויה היום עם העולם, לא עושה דברים רק בגלל שלא נעים לי. אין לי זמן לבזבז. המחלה של אבי הכניסה אותי קצת למצב הזה של "מה היית עושה אילו היו אומרים לך שיש לך עוד חצי שנה לחיות", ואני מוכרחה להודות שבהרבה מובנים היתה לי שנה מאושרת, שנה של עשייה, בתוך כל העצב. במקרה שלי הגוף שלי משלם את מחיר העומס שהטלתי על עצמי, כמו שתארת - אני לא הולכת לבדיקות רפואיות, מצאתי היום על המקרר הפניה לבדיקה רפואית שרופא רשם לי באוגוסט! אני ישנה מעט מאוד שעות ביממה, אבל זאת ההחלטה שלי, ואני שלמה איתה.יש לך איש יקר שרוצה בטובתך, יש בני משפחה שיכולים לסייע לך לחלוק בנטל. קחי קצת אוויר לעצמך, זה יתן לך כוחות. אני מבינה את רגשות האשם והדאגה שקיימים שם תמיד אבל מגיע לך לצבור רגעי אושר, אפילו עכשיו ואולי דווקא עכשיו. המון כוחות שיהיו לך!!!
 

ענתי44

New member
החיים מקבלים משמעות

קראתי שוב ושוב את דבריך. בין לבין שטיפלתי באמא. בבוקר היה מצבה קשה ואני עמדתי להזעיק אמבולנס. דוק של דמעות עירפל את ראייתי. ראיתי את הבלתי נמנע מתקרב אלי עוד צעד. איך היא משחקת " 123 אדוני המלך" עם מלאך המוות. עוד ועוד צעדים קטנים אל הסוף. סוף? ואולי פרשת דרכים אל ספרות גבוהות יותר?. הבטתי בה וחשבתי על דבריך. אמא שלי לא היתה מדענית אטום, לא המציאה את הגלגל ולא היתה כוכבת טלנובלות. אבל היו ןיש לה חיים מלאי משמעות. היא לא חששה להודות בטעויות ולתקן והיתה שלמה עם עולמה. ואני? גם אני שלמה עם עולמי הגם שאני רוצה לשפרו. כמה את צודקת בדבריך. כמה הדברים נראים שונים. כמה תמורות עברתי.ועוד ידי נטוייה. חשבתי על מה שאמרת על ניצול ההווה. אבא שלי שהיה איש ים וראה עולם תמיד אמר לאמי שהוא יצא לפנסיה מהצבא יקח אותה לראות את העולם. והיא חיכתה. והוא מת. והיא נשארה עם שיברון הלב. את העולם היא ראתה רק בגיל 65 כשלקחתי אותה אני במקום אבי. מישהו פעם אמר ( וסליחה שאיני זוכרת מי) שאם אתה שם רגל אחת בעבר ואת השנייה על העתיד אז אתה משתין על ההווה. כמה שאתרפק על העבר הוא חלף כלא היה. נשר כמו עלים בשלכת. אמא שלי לעולם לא תהיה מה שהיתה. ימי האליפות הזוהרים והקצרים והייצוד המכובד באירופה של הפועל חיפה עברו. הזכרונות נטמנו בארונו של רובי שפירא, הבעלים המנוח. הסקופ הגדול שלי כעיתונאית הרי דפי הגיליון כבר מזמן הצהיבו והלב ששבר לי יוסי ברנע לא יהיה יותר שלם. והעתיד? רחוק הוא באופק של הלא נודע. ולי יש את הכאן והעכשיו. ליהנות מכל רגע חסד של צלילות של אמא, לעודד את האדומים שלי גם ביציע באשקלון וקריית שמונה. גם בליגה הלאומית הכדור הוא עגול וחיים משבת לשבת. יש בי המון כישורים שיבואו לידי ביטוי בקריירה החדשה שתהייה, ואין דבר יותר שלם מלב שבור ולי יש מי שאוהב ואני אוהבת- בעיקר משפחתי היקרה וקומץ ידידיי. ואל העתיד אני אקח איתי את היכולת להיות אופטימית ולמצוא תמיד את האור הגנוז בחשכה. האופטימיות שיהיו לאמא גם הרבה רגעים יפים ומלאי משמעות, האדומים שלי הם כמו היהודים ככל שירבו הצרות כך הם ילחמו יותר וישרדו. ועוד ארקוד ביציע האדום בחגיגות עלייה, גביע או אליפות. עוד אכתוב את הבסט סיילר שלי גם אם בהווה דפי הטיוטא ריקים ומחכים. ועוד אמצא את הנסיך שלי עם נעל הזכוכית התואמת גם אם אצטרך לחרוג מפרוטוקול האגדות ולצאת למסע חיפושים ברחבי הממלכה. תודה לך שהזכרת לי את כל זה. תודה לך על דבריך המרגשים.
 

bubu3

New member
כול כך נכון

שלום לכולכם! פה ושם ניכנסתי לפורום לקרוא ולשאול שאלות... המצב אצלי גם כזה, הבאתי את אמא לגור אצלי לפני חצי שנה, כל העולם על ראשי! עכשיו יש לי שאלה: מה הלאה? זה אומר כמובן שלא אוכל לקחת את הילדים לחופשה השנה אחרי שהבטחתי, נכון? איך אוכל לנסוע איתה? היא תצא מדעתה במלון לא מוכר... ולהשאיר בבית ולצאת עם בעלי?! אין על מה לחשוב! איני יודעת מה לעשות! תודה לכם על זמנכם
 
למעלה