איך לחיות תחיים?
שלום אני בחור צעיר (אחרי צבא) שעבר מספר משברים בחייו ונטלתי תרופות פסיכיאטריות למספר שנים עד לכלפני חצי שנה. לאחרונה גיליתי שאם אני חוזר לתחביבים שלי ולדברים שעושים לי טוב כל מיני תופעות פסיכולוגיות קשות שאני סובל מהם נעלמות/משוככות: קו המחשבה נקי יותר, תחושה בריאה יותר, יכולת התמודדות קופצת במיליוני מונים (יחסית למצבים האחרונים), קשב עצמי אפשרי סוף סוף, הפסקתי מעשי so-called הרס עצמי (עישון סיגריות אלכוהול וסמים) פשוט בקלילות שלא האמנתי. תפקוד קוגניטיבי עולה פתאום למאה אחוז.התרכזתי יותר בעצמי. לא יאומן כמה סבל גרמתי לעצמי באותן בחירות ששינו אותי לשנים שבאו לאחר מכן. מצד אחד, כיום אני מאמין שאני יכול לחזור לאני "חדש" - ממקום של שינוי נסיבות ושינוי סדרי עדיפויות וכוח והבנה שלא היו קיימים אז שגם היום אני מיתחבט בחוזקם - מחובר יותר לעצמו ובריא יותר לעומת הקודם, שבו רוב פעולותיי והחלטותיי באו מתוך חוסר שיקול דעת ויותר מכאב. הבעייה היא שכיום, חלק מן החששות של אותו הזמן שהובילו לשינוי, פלוס חששות שהצטברו או התגברו במהלך השנים הללו, עדיין מטרידות את דעתי וכאילו מכרסמות בשלמות ההחלטה לשינוי (עוד לא עשיתי את ההחלטה עדייין). למשל, אני מרגיש שאני בעצם מבטל את בגרותי כפי שהי אצריכה להיראות על ידי אחרים וחוזר להיות ילד. אני מכניס את עצמי לסטרס כשאני שואל את עצמי האם זה בסדר לחיות ככה או שמא אני צריך להיות לחוץ יותר בטרדות החיים הבוגרים (למצוא עבודה, להקים משפחה, לעשות משהו עם עצמי...... כאילו איך שאני בצורה הטבעית הזאת היא לא בסדר), יש לי הרבה שאלות איך אני צריך להיות ואיך להתנהג, כל הזמן חיפשתי להשוות את חיי עם של אחרים, מנסה לחקות, ללמוד לבקר את עצמי ללא הפסק להרגיש רע עם עצמי.... משברי זהות קשים בקיצור. במילים אחרות אני במצב של בחירה בין חיים של מחשבות כפייתיות, עקה קשה ויחסי שינאה וביקורת עצמיים בלתי פוסקים שפוגעים בכל התחומים בחיים, לבין חיים שלווים יותר שלמים יותר עם יותר עוצמה נפשית, אבל חוסר בהירות מפחיד לגבי מה צריך לקרות הלאה. באיזה שהוא מקום אני מפחד ממי שאני, מלהשלים עם מה שאני, אם אני אלך בדרך הזאת, אשלים עם תכונות מסויימות שלי שאני חושב שהם לא מקובלות אולי על החברה או לא מאפשרות יעילות בחברה (פיתוח קריירה, רדיפה אחרי דברים רצון להשיג כמה שיותר, ודברים של העולם המודרני) או למשל אם אני אכנס לנישה כלשהי, למשל אהיה "פריק" של מחשבים האם אוכל לחיות בכבוד בחברה או שיימנעו ממני דברים מסויימים כמו אהבה זוגיות חברים וכדומה. האם התחביב שלי הזה הוא בעצם בריא או שעדיף לי להכניס ספורט לחיים ? אבל את האמת כשאני רגוע בא לי גם לעשות ספורט מידי פעם. ואם אני מופנם ואאבד חברים, איך יסתכלו עליי בתור בודד, או בתור חבר של חברים מסויימים, אולי יזלזלו בי. אם יראו אותי כמו שאני האם יסתכלו עליי בתור אוטיסט, פגום, משעמם, תמים, אחד שלא עבר כלום בחיים מפונק בלי חוכמת חיים. אני מרגיש בושה גדולה כשאני שואל את השאלות האלה בצורה ישירה וכשאני חשוף לאנשים אחרים (גם אם זה באינטרנט בפורום). אולי אני פוגע בעצמי בדרך שאני לא רואה זה הפחד. אני לא סומך על עצמי לראות אם טוב לי או רע לי... משהו כזה... אני מרגיש שטוב לי אבל מפקפק בעצמי. ולאן אגיע כך? בעוד עשר שנים למשל? האם אהיה מסכן ללא דברים שיש לרוב האנשים בשלב זה של החיים? ולא שאני לא יכול, אני מאמין שאני יכול אני חושב... אבל אני לא רוצה ממש. בזמנו קראתי הרבה ספרות פילוסופית הודית ואתם תוכלו להבין את מהשכתבתי גם בהקשר הזה. הבנתי המון דברים תוך כדי שכתבתי את ההודעה הזאת. בזמנו החשש העמוק שלי היה שאאכזב את הוריי אבל ברגע שהבנתי שאני אחראי לעצמי עדיין נשארו בי החששות והחוסר אמונה בעצמי בצורה של ראש בקיר שממנה אני מפחד אולי זה מסוכן. בלאגן כאוטי הטקסט הזה, לא הגיוני במיוחד אבל כנראה שככה זה אחרי שמתרגלים לא לדבר את דעתכם האמיתית במשך המון זמן. התחלתי עם שאלה אבל הגעתי לסוף המכתב עם אותה תחושת בלבול רק בצורה בהירה יותר (חח). אני מאבד קו מחשבה מהר מאוד וסובל מאמנזיה ודיסוציאציה פוסט טראומטית אולי בגלל זה. אני מרגיש רע שהאורח חיים שלי נותן לי הקלה ואולי בכך אני לא מתמודד עם החיים כמו שאחרים מתמודדים (אבל בעצם אני מתמודד עם מחלות רעות אחרות אולי אפילו יותר מורכבות....) אני מצטער שאולי חשבתם שנכנסתם לפוסט רציני ומובן וחשתם תסכול על בן אדם מתוסבך אמביוולנטי שלא סגור על עצמו. אבל יש פה רק כאב וחיפוש הכוונה. אני מרגיש שהשפלתי את עצמי במכתב זה אך אני מקווה שזוהי דרך חדשה לחיים יותר טובים. אשמח לתגובות מרובות גם אם הן הכי קשות ואפילו לחוות דעת פסיכולוגית חח (כי בשבילי עדיף לדעת הכל בפנים מאשר לבנות תרחישים בראש מה אחרים חושבים). וואו....
שלום אני בחור צעיר (אחרי צבא) שעבר מספר משברים בחייו ונטלתי תרופות פסיכיאטריות למספר שנים עד לכלפני חצי שנה. לאחרונה גיליתי שאם אני חוזר לתחביבים שלי ולדברים שעושים לי טוב כל מיני תופעות פסיכולוגיות קשות שאני סובל מהם נעלמות/משוככות: קו המחשבה נקי יותר, תחושה בריאה יותר, יכולת התמודדות קופצת במיליוני מונים (יחסית למצבים האחרונים), קשב עצמי אפשרי סוף סוף, הפסקתי מעשי so-called הרס עצמי (עישון סיגריות אלכוהול וסמים) פשוט בקלילות שלא האמנתי. תפקוד קוגניטיבי עולה פתאום למאה אחוז.התרכזתי יותר בעצמי. לא יאומן כמה סבל גרמתי לעצמי באותן בחירות ששינו אותי לשנים שבאו לאחר מכן. מצד אחד, כיום אני מאמין שאני יכול לחזור לאני "חדש" - ממקום של שינוי נסיבות ושינוי סדרי עדיפויות וכוח והבנה שלא היו קיימים אז שגם היום אני מיתחבט בחוזקם - מחובר יותר לעצמו ובריא יותר לעומת הקודם, שבו רוב פעולותיי והחלטותיי באו מתוך חוסר שיקול דעת ויותר מכאב. הבעייה היא שכיום, חלק מן החששות של אותו הזמן שהובילו לשינוי, פלוס חששות שהצטברו או התגברו במהלך השנים הללו, עדיין מטרידות את דעתי וכאילו מכרסמות בשלמות ההחלטה לשינוי (עוד לא עשיתי את ההחלטה עדייין). למשל, אני מרגיש שאני בעצם מבטל את בגרותי כפי שהי אצריכה להיראות על ידי אחרים וחוזר להיות ילד. אני מכניס את עצמי לסטרס כשאני שואל את עצמי האם זה בסדר לחיות ככה או שמא אני צריך להיות לחוץ יותר בטרדות החיים הבוגרים (למצוא עבודה, להקים משפחה, לעשות משהו עם עצמי...... כאילו איך שאני בצורה הטבעית הזאת היא לא בסדר), יש לי הרבה שאלות איך אני צריך להיות ואיך להתנהג, כל הזמן חיפשתי להשוות את חיי עם של אחרים, מנסה לחקות, ללמוד לבקר את עצמי ללא הפסק להרגיש רע עם עצמי.... משברי זהות קשים בקיצור. במילים אחרות אני במצב של בחירה בין חיים של מחשבות כפייתיות, עקה קשה ויחסי שינאה וביקורת עצמיים בלתי פוסקים שפוגעים בכל התחומים בחיים, לבין חיים שלווים יותר שלמים יותר עם יותר עוצמה נפשית, אבל חוסר בהירות מפחיד לגבי מה צריך לקרות הלאה. באיזה שהוא מקום אני מפחד ממי שאני, מלהשלים עם מה שאני, אם אני אלך בדרך הזאת, אשלים עם תכונות מסויימות שלי שאני חושב שהם לא מקובלות אולי על החברה או לא מאפשרות יעילות בחברה (פיתוח קריירה, רדיפה אחרי דברים רצון להשיג כמה שיותר, ודברים של העולם המודרני) או למשל אם אני אכנס לנישה כלשהי, למשל אהיה "פריק" של מחשבים האם אוכל לחיות בכבוד בחברה או שיימנעו ממני דברים מסויימים כמו אהבה זוגיות חברים וכדומה. האם התחביב שלי הזה הוא בעצם בריא או שעדיף לי להכניס ספורט לחיים ? אבל את האמת כשאני רגוע בא לי גם לעשות ספורט מידי פעם. ואם אני מופנם ואאבד חברים, איך יסתכלו עליי בתור בודד, או בתור חבר של חברים מסויימים, אולי יזלזלו בי. אם יראו אותי כמו שאני האם יסתכלו עליי בתור אוטיסט, פגום, משעמם, תמים, אחד שלא עבר כלום בחיים מפונק בלי חוכמת חיים. אני מרגיש בושה גדולה כשאני שואל את השאלות האלה בצורה ישירה וכשאני חשוף לאנשים אחרים (גם אם זה באינטרנט בפורום). אולי אני פוגע בעצמי בדרך שאני לא רואה זה הפחד. אני לא סומך על עצמי לראות אם טוב לי או רע לי... משהו כזה... אני מרגיש שטוב לי אבל מפקפק בעצמי. ולאן אגיע כך? בעוד עשר שנים למשל? האם אהיה מסכן ללא דברים שיש לרוב האנשים בשלב זה של החיים? ולא שאני לא יכול, אני מאמין שאני יכול אני חושב... אבל אני לא רוצה ממש. בזמנו קראתי הרבה ספרות פילוסופית הודית ואתם תוכלו להבין את מהשכתבתי גם בהקשר הזה. הבנתי המון דברים תוך כדי שכתבתי את ההודעה הזאת. בזמנו החשש העמוק שלי היה שאאכזב את הוריי אבל ברגע שהבנתי שאני אחראי לעצמי עדיין נשארו בי החששות והחוסר אמונה בעצמי בצורה של ראש בקיר שממנה אני מפחד אולי זה מסוכן. בלאגן כאוטי הטקסט הזה, לא הגיוני במיוחד אבל כנראה שככה זה אחרי שמתרגלים לא לדבר את דעתכם האמיתית במשך המון זמן. התחלתי עם שאלה אבל הגעתי לסוף המכתב עם אותה תחושת בלבול רק בצורה בהירה יותר (חח). אני מאבד קו מחשבה מהר מאוד וסובל מאמנזיה ודיסוציאציה פוסט טראומטית אולי בגלל זה. אני מרגיש רע שהאורח חיים שלי נותן לי הקלה ואולי בכך אני לא מתמודד עם החיים כמו שאחרים מתמודדים (אבל בעצם אני מתמודד עם מחלות רעות אחרות אולי אפילו יותר מורכבות....) אני מצטער שאולי חשבתם שנכנסתם לפוסט רציני ומובן וחשתם תסכול על בן אדם מתוסבך אמביוולנטי שלא סגור על עצמו. אבל יש פה רק כאב וחיפוש הכוונה. אני מרגיש שהשפלתי את עצמי במכתב זה אך אני מקווה שזוהי דרך חדשה לחיים יותר טובים. אשמח לתגובות מרובות גם אם הן הכי קשות ואפילו לחוות דעת פסיכולוגית חח (כי בשבילי עדיף לדעת הכל בפנים מאשר לבנות תרחישים בראש מה אחרים חושבים). וואו....
