LOVE SIMS 2
New member
"איך לחנך הורים"- כתבה שכתבתי
הנה כתבה שכתבתי פעם באתר שלי: איך לחנך הורים תודו לפעמים שההורים שלכם פשוט מ ע צ ב נ י ם לפעמים הם חושבים שאנחנו ילדים קטנים, שעוד לא גדלנו. תמיד הם מנסים לחנך אותנו בצורות מוזרות, והזן הכי נורא של ההורים, אלה שקוראים לילדים שלהם בכינויים מוזרים. לדוגמא: ביצים קטנים של אמא (?!) לפעמים הם הכי נחמדים בעולם (גם נודניקים) עד ידי טירוף, ולפעמים כועסים, ולא מבינים אותנו. לא מבינים למה אני רוצה בגד חדש, אם יש לי מליון בארון (אולי לה זה נראה ככה) אני רוצה בגד ים חדש. היא מתפלאת למה אני צריכה חדש כשיש לי כל כך הרבה, ומתפלאת למה אני כבר לא רוצה את בגד הים השלם הירוק עם המשבצות (זה שקיבלתי בירושה מהאחייניות הגדולות שלי) ומתחילה להגיד כמה הוא יפה וחתיכי עלי... אך בסך הכל, אנחנו מאוד אוהבים את ההורים שלנו, ואנחנו עכשיו נעשה הכל רק לטובתם. היום נלמד איך לחנך את ההורים (חוק חינוך חובה!) בשביל שיהיו לנו הורים טובים יותר ומבינים יותר, שיבינו את דור הנוער! לפני שמתחילים: שימו לב! כל פעם הכתבה תדבר כאן על סוג אחר של הורים. אז חכו בסבלנות עד הכתבה על ההורים שלכם, ואם היא לא מגיעה, פנו אלי בכעס במייל: [email protected] והפעם... איך לחנך אמא שגונבת לך בגדים וחושבת שהם כבר שלה. "ראית את הג'קט שלי?" "הג'קט שלי ליתר דיוק!" אני מבהירה לה בתוקף על הג'קט החתיכי שקניתי מכספי, שמרוב שהיא משאילה אותו היא חושבת שכבר הוא נהיה שלה. "אני לובשת אותו הרבה אז הוא כמו הג'קט שלי." "לא נכון! הוא שלי!" "די דנה, לא לריב עכשיו. תעזרי לי למצוא את הג'קט." אני מוצאת אותו מתחת לגופה השמנמן של סטלה, הכלבה שלי. כולו מלא בשערות לבנות מהפרווה שלה. "מה זה צריך להיות?" אני מראה לאמא שלי את הג'קט המלוכלך. "הו! מצאת אותו! יופי!" אמא שלי חוטפת לי אותו מהיד. "ולמה הוא כל כך מלא שערות של סטלה?" "כי את זרקת אותו על הספה!" אני מדגישה את האת בקול מאשים. אמא שלי מנערת מעט את הג'קט, מה שלא עוזר לשערות לצאת, ולובשת אותו. אני עומדת מולה בפרצוף חמוץ. "מה בובי?" היא נזכרת לשים לב לכעס שלי. אני מושכת בכתפי וממשיכה לעשות פרצופים. "אל תקלקלי לנו. אנחנו הולכות לכייף בקולנוע. את יודעת שקר לי מהמזגן שם אז..." "אז מה! גם לי קר! לא פחות ממך! ואת חושבת שכבר הז'קט שלי הוא הוא שלך!" "טוב אז הוא שלך, אבל אני לוקחת לך אותו עכשיו." "יודעת מה? הז'קט הוא שלי, אז כשאני רוצה את הז'קט, אני בעדיפות ראשונה." אני מנסה לקחת לאמא את הז'קט. "לא בוביק! אני לקחתי אותו קודם! קחי את הטרנינג הכתום." "קחי אותו את! למה שאני אקח אותו?" "קחי אותו את, כי אני כבר לקחתי את שלך." "טוב נו. אני אקח את הכתום, אבל אני לוקחת את המגפיים האדומות שלך בשביל שיתאים לצבע." "לא! אני לא מרשה לך את המגפיים האדומות! קיבלתי אותן משמוליק! הוא קנה לי אותן בחו"ל!" "אז..." אני מושכת ממנה את הג'קט. "את הג'קט הזה אני קניתי מכספי, שחסכתי אותו חודשים!" "את היית רוצה לתת לי בגד שחבר שלך קנה לך?" "לא." "אז זהו! ועכשיו בואי נלך, אנחנו מאחרות." היא לוקחת ממני את הז'קט, ואנחנו הולכות. אנחנו יוצאות מהבית. היא יצאה מנצחת, כמו תמיד. היא חתיכית עם ג'קט הג'ינס מ-castRO ואני עם טרנינג כתום זרוק על חולצה לבנה חגיגית, וחצאית ג'ינס. אי התאמה מוחלטת. אתן לא נתקלות לפעמים במצב כזה? אנחנו חייבות ללמוד לחנך את האם גונבת הבגדים תכף ומייד, או שהמצב יהיה חמור מאוד... ואני לא מגזימה! והנה הפתרון: ביום שישי, בדיזינגוף, עם 300 ש"ח שחסכתי מעבודת ביבי-סיטר, גאה, זקופה, הולכת ל-castro קונה ז'קט ג'ינס בגווני ג'ינס, בגיזרה מושלמת, צווארון חתיכי, והעיקר... מלא, אבל מלא מותגים. זה עלה לי 190 ש"ח. עם הכסף שנותר קניתי מגפיים מקושקשות עם מלא שטויות, ואת כל הדברים שקניתי ביקשתי לארוז יפה יפה. עם כמה שקלים שנשארו לי קניתי ברכה יפה ורומנטית, בה כתבתי ברכה, כאילו חבר שלי כותב לי. חזרתי הביתה באוטובוס. אמא שלי עוד ישנה. תליתי את הדברים על הדלת בחוץ (לא לדאוג, בשכונה שלנו אין גנבים) הדלקתי טלוויזיה ושמעתי MTV עד שאמא שלי תתעורר. היא התעוררה, אמרה לי להחליש את הלהיטים. לא התרגזתי באותו זמן. חיכיתי כבר שהיא תפתח את הדלת. היא פתחה את הדלת בשביל להוציא את סטלה לחצר, והנה היא שמה לב לשקיות היפות מעוטרות הלבבות. "מה זה ?" היא מכניסה את זה הביתה. "זה בשבילך בוביק." "בשבילי." אני מתמתחת ומפהקת פיהוק מעושה. "מעניין מה זה." אני לוקחת בעדינות את השקיות. "זה מחבר שלי." אני אומרת באדישות מעטה. "נראה לי זה בגדים." "מעניין אם הוא קנה לה משהו יפה, שאני יכולה לגנוב ממנה." זה בטח מה שאמי חשבה, שרציתי שתחשוב. פתחתי את העטיפה בעדינות, לוקחת את הזמן, ואז אני עושה קול מופתע: "וואו! איזה יופי! איזה מתוק!" אני קוראת. אמא שלי מעקמת את האף למראה המותגים והשטויות. "אני אשאיל לך את זה מתי שתרצי." אני אומרת לה במתיקות. "לא תודה." היא ממהרת לומר. "אני אסתדר. חוץ מזה... לא מתאים לי כל כך הרבה מותגים." ובקיצור, בלי להסתבך, המסקנה: תקני בגדים רק עם מלא מותגים ושטויות! כאלה שאמא שלך בחיים לא תרצה לגנוב ממך. אך יש סיכון, קטן למדי, של 3% שאמא שלך תתאהב בבגדים עם המותגים ותתחיל להתלבש ככה, מה שממש מסוכן, אבל את לא צריכה לדאוג. יש בקושי סיכוי שזה יקרה. דנה, מחנכת ההורים הדגולה.
הנה כתבה שכתבתי פעם באתר שלי: איך לחנך הורים תודו לפעמים שההורים שלכם פשוט מ ע צ ב נ י ם לפעמים הם חושבים שאנחנו ילדים קטנים, שעוד לא גדלנו. תמיד הם מנסים לחנך אותנו בצורות מוזרות, והזן הכי נורא של ההורים, אלה שקוראים לילדים שלהם בכינויים מוזרים. לדוגמא: ביצים קטנים של אמא (?!) לפעמים הם הכי נחמדים בעולם (גם נודניקים) עד ידי טירוף, ולפעמים כועסים, ולא מבינים אותנו. לא מבינים למה אני רוצה בגד חדש, אם יש לי מליון בארון (אולי לה זה נראה ככה) אני רוצה בגד ים חדש. היא מתפלאת למה אני צריכה חדש כשיש לי כל כך הרבה, ומתפלאת למה אני כבר לא רוצה את בגד הים השלם הירוק עם המשבצות (זה שקיבלתי בירושה מהאחייניות הגדולות שלי) ומתחילה להגיד כמה הוא יפה וחתיכי עלי... אך בסך הכל, אנחנו מאוד אוהבים את ההורים שלנו, ואנחנו עכשיו נעשה הכל רק לטובתם. היום נלמד איך לחנך את ההורים (חוק חינוך חובה!) בשביל שיהיו לנו הורים טובים יותר ומבינים יותר, שיבינו את דור הנוער! לפני שמתחילים: שימו לב! כל פעם הכתבה תדבר כאן על סוג אחר של הורים. אז חכו בסבלנות עד הכתבה על ההורים שלכם, ואם היא לא מגיעה, פנו אלי בכעס במייל: [email protected] והפעם... איך לחנך אמא שגונבת לך בגדים וחושבת שהם כבר שלה. "ראית את הג'קט שלי?" "הג'קט שלי ליתר דיוק!" אני מבהירה לה בתוקף על הג'קט החתיכי שקניתי מכספי, שמרוב שהיא משאילה אותו היא חושבת שכבר הוא נהיה שלה. "אני לובשת אותו הרבה אז הוא כמו הג'קט שלי." "לא נכון! הוא שלי!" "די דנה, לא לריב עכשיו. תעזרי לי למצוא את הג'קט." אני מוצאת אותו מתחת לגופה השמנמן של סטלה, הכלבה שלי. כולו מלא בשערות לבנות מהפרווה שלה. "מה זה צריך להיות?" אני מראה לאמא שלי את הג'קט המלוכלך. "הו! מצאת אותו! יופי!" אמא שלי חוטפת לי אותו מהיד. "ולמה הוא כל כך מלא שערות של סטלה?" "כי את זרקת אותו על הספה!" אני מדגישה את האת בקול מאשים. אמא שלי מנערת מעט את הג'קט, מה שלא עוזר לשערות לצאת, ולובשת אותו. אני עומדת מולה בפרצוף חמוץ. "מה בובי?" היא נזכרת לשים לב לכעס שלי. אני מושכת בכתפי וממשיכה לעשות פרצופים. "אל תקלקלי לנו. אנחנו הולכות לכייף בקולנוע. את יודעת שקר לי מהמזגן שם אז..." "אז מה! גם לי קר! לא פחות ממך! ואת חושבת שכבר הז'קט שלי הוא הוא שלך!" "טוב אז הוא שלך, אבל אני לוקחת לך אותו עכשיו." "יודעת מה? הז'קט הוא שלי, אז כשאני רוצה את הז'קט, אני בעדיפות ראשונה." אני מנסה לקחת לאמא את הז'קט. "לא בוביק! אני לקחתי אותו קודם! קחי את הטרנינג הכתום." "קחי אותו את! למה שאני אקח אותו?" "קחי אותו את, כי אני כבר לקחתי את שלך." "טוב נו. אני אקח את הכתום, אבל אני לוקחת את המגפיים האדומות שלך בשביל שיתאים לצבע." "לא! אני לא מרשה לך את המגפיים האדומות! קיבלתי אותן משמוליק! הוא קנה לי אותן בחו"ל!" "אז..." אני מושכת ממנה את הג'קט. "את הג'קט הזה אני קניתי מכספי, שחסכתי אותו חודשים!" "את היית רוצה לתת לי בגד שחבר שלך קנה לך?" "לא." "אז זהו! ועכשיו בואי נלך, אנחנו מאחרות." היא לוקחת ממני את הז'קט, ואנחנו הולכות. אנחנו יוצאות מהבית. היא יצאה מנצחת, כמו תמיד. היא חתיכית עם ג'קט הג'ינס מ-castRO ואני עם טרנינג כתום זרוק על חולצה לבנה חגיגית, וחצאית ג'ינס. אי התאמה מוחלטת. אתן לא נתקלות לפעמים במצב כזה? אנחנו חייבות ללמוד לחנך את האם גונבת הבגדים תכף ומייד, או שהמצב יהיה חמור מאוד... ואני לא מגזימה! והנה הפתרון: ביום שישי, בדיזינגוף, עם 300 ש"ח שחסכתי מעבודת ביבי-סיטר, גאה, זקופה, הולכת ל-castro קונה ז'קט ג'ינס בגווני ג'ינס, בגיזרה מושלמת, צווארון חתיכי, והעיקר... מלא, אבל מלא מותגים. זה עלה לי 190 ש"ח. עם הכסף שנותר קניתי מגפיים מקושקשות עם מלא שטויות, ואת כל הדברים שקניתי ביקשתי לארוז יפה יפה. עם כמה שקלים שנשארו לי קניתי ברכה יפה ורומנטית, בה כתבתי ברכה, כאילו חבר שלי כותב לי. חזרתי הביתה באוטובוס. אמא שלי עוד ישנה. תליתי את הדברים על הדלת בחוץ (לא לדאוג, בשכונה שלנו אין גנבים) הדלקתי טלוויזיה ושמעתי MTV עד שאמא שלי תתעורר. היא התעוררה, אמרה לי להחליש את הלהיטים. לא התרגזתי באותו זמן. חיכיתי כבר שהיא תפתח את הדלת. היא פתחה את הדלת בשביל להוציא את סטלה לחצר, והנה היא שמה לב לשקיות היפות מעוטרות הלבבות. "מה זה ?" היא מכניסה את זה הביתה. "זה בשבילך בוביק." "בשבילי." אני מתמתחת ומפהקת פיהוק מעושה. "מעניין מה זה." אני לוקחת בעדינות את השקיות. "זה מחבר שלי." אני אומרת באדישות מעטה. "נראה לי זה בגדים." "מעניין אם הוא קנה לה משהו יפה, שאני יכולה לגנוב ממנה." זה בטח מה שאמי חשבה, שרציתי שתחשוב. פתחתי את העטיפה בעדינות, לוקחת את הזמן, ואז אני עושה קול מופתע: "וואו! איזה יופי! איזה מתוק!" אני קוראת. אמא שלי מעקמת את האף למראה המותגים והשטויות. "אני אשאיל לך את זה מתי שתרצי." אני אומרת לה במתיקות. "לא תודה." היא ממהרת לומר. "אני אסתדר. חוץ מזה... לא מתאים לי כל כך הרבה מותגים." ובקיצור, בלי להסתבך, המסקנה: תקני בגדים רק עם מלא מותגים ושטויות! כאלה שאמא שלך בחיים לא תרצה לגנוב ממך. אך יש סיכון, קטן למדי, של 3% שאמא שלך תתאהב בבגדים עם המותגים ותתחיל להתלבש ככה, מה שממש מסוכן, אבל את לא צריכה לדאוג. יש בקושי סיכוי שזה יקרה. דנה, מחנכת ההורים הדגולה.
