מסכימה עם מזריקה אהבה.
מעבר לפרמדיק שפינה אותי לבי"ח והתחלנו להיפגש אח"כ, אף אחד מהדייטים שלי לא שומע על זה לפני פגישה שלישית/רביעית. להרגשתי, זה לא מוקדם מדי לספר (מבחינת 'למה לא אמרת קודם?') ולא מאוחר מדי (מבחינת העמקת הקשר, בזבוז זמן וכאב-לב מעזיבה).
אני מתחילה בציון עובדה פשוטה - יש לי אנדו'. זו מחלת כאב כרונית נשית. עברתי ניתוחון קטן לפני כשנה וכרגע מצבי מעולה ואני כמעט לא סובלת.
(אני אומרת לו אנדו' בכוונה ולא את השם המלא. זוכרות את תחושת ה"יש לזה שם!"? מבחינתי, הידיעה שיש לזה שם, מרגיעה אותם קצת. גם שמתי לב שבדגש זעיר על המילה, ה'נשית' בסוף מרגיע וגם קצת מרכך את ה'כרונית'). לאחר מכן אני מסבירה שאני מטופלת אצל מומחה לתחום, מציינת שהאנדו' מוכרת בעולם ושחשוב לי שידע לפני שנתחיל להיקשר ממש, כדי שלא יחוש מופתע/מרומה/....
אני עוצרת ומחכה לשאלה כלשהי, בד"כ בסגנון 'מה זה אומר?' שתעיד בפניי שהוא מסוגל בכלל לשמוע עוד. הרעיון שרק אני אדבר לא נראה לי טוב ואני חשה חשיבות לעודד אותו לדבר ולשאול. אני שותקת ומחכה לאפשר לו זמן מחשבה, אבל אם הוא שותק זמן ממושך אני אומרת 'כל שאלה שתשאל, היא בסדר. לא תביך ולא תבהיל אותי וגם אם תחליט לקום וללכת, זה בסדר!'. רק כשהוא שואל מיזמתו, אני מסבירה אבל לא מעמיסה במידע. טיפה על התסמינים שלי, מסבירה שיצטרך להיות מעט עדין ביחסי המין ושאם נגיע לשלב הזה, ייתכן שאוכל להרות בלי קושי וייתכן גם שאתקשה או לא אוכל. אני כן מבקשת שאם יחליט לקרוא באינטרנט, שלא יתייחס לכל הנאמר כנכון לגביי ושישאל אותי כל דבר, העיקר לא לקבל מידע מוטעה.
אני מקפידה לעקוב אחרי התגובות שלו, לענות על כל שאלה, מרככת בהומור על תסמינים שהיו וכעת, ומקפידה ששימוש בהומור עוקצני מצדי יהיה מופנה כלפיי או כלפי המחלה ולא כלפיו בשום נגיעה. היו מי שנעלמו עוד לפני שידעתי על המחלה, כי לא יכלו להתמודד עם ההתפתלויות וצעקות הכאב. היו מי שנעלמו כשסיפרתי לאחר הניתוח. במובן זה, אני די מסכימה שהאנדו' עוזרת לבחור בני זוג.
בכל מצב, אני מאמינה שידע חשוב למנוע בהלה אבל תמיד הגישה חשובה יותר. העניין הוא שאין גישה או מועד נכונים/שגויים. זה תלוי בתחושות של שני הצדדים וקשה לדעת ולצפות כי כולנו אנשים שונים ומתנהגים שונה, ואני נוהגת בצורה ובאמירות שמתאימות לי.
בהצלחה
