כינים בהומיאופתית ../images/Emo156.gif
אהלן אהוב. נו אתה רואה ? אז ככה, לא כל אחד נדבק, וזה נכון בדיוק כמו בשפעת, לא כולם נדבקים. מי נדבק ? רק מי שכוח החיים שלו נחלש כך שמערכת החיסון אינה מסוגלת לתת תשובה הולמת ואז הכינה מתיישבת. מצאתי שבכמעט כל סיפורי ( לא כולם ) הכינים שהגיעו אלי היה מאחוריהם סיפור של קשיים חברתיים. "הכינם", כך קראו בזמני בקריאות גנאי לילדים הדחויים והמוחרמים. בכלל במסגרות נוטים להחרים את הילדים האלה ולנהוג בהם כאילו שהם מהווים סיכון סביבתי, לא רוצים להתחכך איתם לא לקרב אליהם את הראש, ופעמים רבות ניתן לראות את הליגיטימציה שבכינים לדחיה החברתית. זה מתוחכם ויש לזה כל מיני פנים אבל בגדול הרבה פעמים זה הסיפור שמתחבא מאחורי הכינה. זכורה לי במיוחד פגישה עם אמא אחת שהגיעה אלי לטיפול במיוחד בגלל זה. היא הגיעה אלי עם כובע ראסטות
גדול שכיסה לה את כל השיער. היא סיפרה לי שהגיעה עם ביתה בת ה 9 משוויץ, חצי שנה לפני כן, ו 3 חודשים אחר כך התחיל כל הסיפור קודם אצל ביתה וממנה עבר אליה. המסכנות מרחו ושטפו ומה לא. אחר כך החלו להופיע אצל האמא אבצסים כתוצאה מהגירוי של החומרים הכימיים והגירודים ששטופלו בקורטיזון ו... כלום לא עזר. בסיפור התברר ששתיהן לא ניקלטו בחברה שדחתה אותן בשאט, אפילו הסבתא ( אם האם ). פשוט חשו לא אהובות ולא רצויות. על סמך הסיפור הזה ( הדחיה ) ועוד כל מיני פרטים בחרתי עבורן רמדי ובקשתי שיתקשרו אלי לאחר כשבוע לדווח. בתום הפגישה ביקשתי מהאם להוריד את הכובע כדי לראות במה מדובר, והיא שאלה אם השתגעתי ואם אני בטוח. עניתי שלא וכן. והיא אמרה בסדר רק את הפוני. מה שהיה שם זה גן חיות רוחש וגועש. פחד אלוהים. אמרתי בסדר הבנתי. וכך תמה הפגישה. לאחר כחודש אחותה (ששלחה אותה אלי ) התקשרה אלי בעיניניה ודרך אגב אמרה שלאחר כ 4 ימים הכל הסתיים כלא היה ושבינתיים הן עזבו את הארץ בחזרה לשוויץ.