שלכת עצובה
New member
איך לפנות אלייך בכלל?
מחלה ..? חרדה..? או שאת מעדיפה משהו אחר? יודעת מה? אני מגדירה אותך כמחלה כי פשוט כ"כ קשה להבריא ממך ולצאת מזה. תמיד אמרו לי שאני ביישנית מישהי שלא מגיעה למסיבות לא מגיעה לטיולים שנתיים לא משתתפת בשיעורים בודדה כזו אז זה היה קצת מוזר וקצת מבהיל אבל נסבל לפעמים הרימו גבות הביעו תמיהה הכריחו אותי בכוח לקרוא את השיעורים בבית הספר, ביסודי עוד ניסו להכריח אותי לצאת לטיול השנתי וליוו את זה במטר של איומים ואני בשלי סירבתי. השנים עברו ואת נדבקת אליי נכנסת לגוף שלי כבשת כל חלק וחלק אלוהים כמה אני שונאת אותך, התחלתי את התיכון ביום הראשון שהאנשים הבודדים שהכרתי נבלעו בין האנשים הרגשתי לבד עמדתי באמצע החצר עם התיק על כתפיי והרגשתי שכולם נועצים בי מבטים שכולם מתלחשים עליי צוחקים עליי מצביעים עליי. כמעט התפרקתי שם בחצר רצתי לשירותים מלווה בדפיקות לב חזקות והדמעות התחילו להציף את פניי סחרחורת כאב ראש רצחני ודפיקות הלב האלה בום בום ניסתי לפתוח את הפה ורעד לי הקול,הגרון התייבש. וזה עבר אחרי עשרים דקות של בהלה ,חרדה ופניקה. במהלך השנה היו עוד כמה התקפים כאלו בעיקר שהייתי לבד שהייתי עם חברות את הלכת לישון לקחנו "פסק זמן" אחת מהשניה. אבל את סירבת לעזוב אותי בדרך הביתה שוב הרגשתי את ההרגשה הזו שכ"כ קשה לתאר אותה כאילו נועצים בך מבטים כולם, כ"כ פחדתי שכולם מסתכלים עליי ,צוחקים עליי שלא הגעתי לאף ארוע חברתי. ואף אחד לא יודע למה וחברות שלי מתחננות אליי שאני אצא איתן לגדנ"ע ואני בלב זועקת "תניחו לי", "תעזבו אותי" אתן לא יודעות מה אני מרגישה זו לא סתם עצלנות, זה יותר מזה זו מחלה. ואני מוצאת את עצמי הולכת ברחוב לבד מחכה לאוטובוס או לחברה וכולם מסתכלים ואני כמעט חוטפת התקף שם ברחוב ליד כולם אבל שומרת בבטן ומגיעה הביתה והכל מתפוצץ בבום. והרסת לי את הקשר הזה,איתו הבחור שכ"כ אהבתי הוא היה מתקשר ולא הייתי יכולה לדבר פשוט לא רק בגללך מחלה מקוללת. ולא סיפרתי לו כ"כ התביישתי בך אבל הוא כנראה קלט וזרק אותי ונותרתי מתבססת בדם הפרידה המקולל הזה מתנחמת באלכוהול ובסכין והרצון למות המשיך לכבוש כל חלק בגופי. כולם שואלים אותי מה הבעייה להרים טלפון ולהזמין פיצה או לדבר עם מישהו? אני פשוט לא יכולה מה כ"כ קשה להבין? רואה? הם לא מבינים אותך או שזה כבר אותנו כי אחרי כ"כ הרבה זמן הגיע הזמן להגיד אנחנו. אומרים שבכל דבר יש גם טוב יש גם צד חיובי ומה בדיוק חיובי בך? כלום. אני לא יכולה לתאר מה אני מרגישה שאני מגיעה למקום ציבורי ההתקפים האלו הפחד ההלם העצב והאי יכולת להתמודד איתך. ואת לא הבעייה היחידה שלי יש לי כ"כ הרבה משקעים מהעבר וכ"כ השלכות של זה שנאה עצמית,בריחה לאלכוהול וכו´ אני לא יכולה להתמודד איתך כל יום כל היום תקלטי את זה. תרפי קצת ואפילו טיפה למה את לא יכולה? כואב לי כ"כ אני כבר לא מסוגלת לבכות אז אני אסיים כאן מחלה מקוללת את חלק ממני רק מי שחי איתך יכול להבין מה זו באמת חרדה חברתית. שלך, מישהי לא חשובה שהרסת
מחלה ..? חרדה..? או שאת מעדיפה משהו אחר? יודעת מה? אני מגדירה אותך כמחלה כי פשוט כ"כ קשה להבריא ממך ולצאת מזה. תמיד אמרו לי שאני ביישנית מישהי שלא מגיעה למסיבות לא מגיעה לטיולים שנתיים לא משתתפת בשיעורים בודדה כזו אז זה היה קצת מוזר וקצת מבהיל אבל נסבל לפעמים הרימו גבות הביעו תמיהה הכריחו אותי בכוח לקרוא את השיעורים בבית הספר, ביסודי עוד ניסו להכריח אותי לצאת לטיול השנתי וליוו את זה במטר של איומים ואני בשלי סירבתי. השנים עברו ואת נדבקת אליי נכנסת לגוף שלי כבשת כל חלק וחלק אלוהים כמה אני שונאת אותך, התחלתי את התיכון ביום הראשון שהאנשים הבודדים שהכרתי נבלעו בין האנשים הרגשתי לבד עמדתי באמצע החצר עם התיק על כתפיי והרגשתי שכולם נועצים בי מבטים שכולם מתלחשים עליי צוחקים עליי מצביעים עליי. כמעט התפרקתי שם בחצר רצתי לשירותים מלווה בדפיקות לב חזקות והדמעות התחילו להציף את פניי סחרחורת כאב ראש רצחני ודפיקות הלב האלה בום בום ניסתי לפתוח את הפה ורעד לי הקול,הגרון התייבש. וזה עבר אחרי עשרים דקות של בהלה ,חרדה ופניקה. במהלך השנה היו עוד כמה התקפים כאלו בעיקר שהייתי לבד שהייתי עם חברות את הלכת לישון לקחנו "פסק זמן" אחת מהשניה. אבל את סירבת לעזוב אותי בדרך הביתה שוב הרגשתי את ההרגשה הזו שכ"כ קשה לתאר אותה כאילו נועצים בך מבטים כולם, כ"כ פחדתי שכולם מסתכלים עליי ,צוחקים עליי שלא הגעתי לאף ארוע חברתי. ואף אחד לא יודע למה וחברות שלי מתחננות אליי שאני אצא איתן לגדנ"ע ואני בלב זועקת "תניחו לי", "תעזבו אותי" אתן לא יודעות מה אני מרגישה זו לא סתם עצלנות, זה יותר מזה זו מחלה. ואני מוצאת את עצמי הולכת ברחוב לבד מחכה לאוטובוס או לחברה וכולם מסתכלים ואני כמעט חוטפת התקף שם ברחוב ליד כולם אבל שומרת בבטן ומגיעה הביתה והכל מתפוצץ בבום. והרסת לי את הקשר הזה,איתו הבחור שכ"כ אהבתי הוא היה מתקשר ולא הייתי יכולה לדבר פשוט לא רק בגללך מחלה מקוללת. ולא סיפרתי לו כ"כ התביישתי בך אבל הוא כנראה קלט וזרק אותי ונותרתי מתבססת בדם הפרידה המקולל הזה מתנחמת באלכוהול ובסכין והרצון למות המשיך לכבוש כל חלק בגופי. כולם שואלים אותי מה הבעייה להרים טלפון ולהזמין פיצה או לדבר עם מישהו? אני פשוט לא יכולה מה כ"כ קשה להבין? רואה? הם לא מבינים אותך או שזה כבר אותנו כי אחרי כ"כ הרבה זמן הגיע הזמן להגיד אנחנו. אומרים שבכל דבר יש גם טוב יש גם צד חיובי ומה בדיוק חיובי בך? כלום. אני לא יכולה לתאר מה אני מרגישה שאני מגיעה למקום ציבורי ההתקפים האלו הפחד ההלם העצב והאי יכולת להתמודד איתך. ואת לא הבעייה היחידה שלי יש לי כ"כ הרבה משקעים מהעבר וכ"כ השלכות של זה שנאה עצמית,בריחה לאלכוהול וכו´ אני לא יכולה להתמודד איתך כל יום כל היום תקלטי את זה. תרפי קצת ואפילו טיפה למה את לא יכולה? כואב לי כ"כ אני כבר לא מסוגלת לבכות אז אני אסיים כאן מחלה מקוללת את חלק ממני רק מי שחי איתך יכול להבין מה זו באמת חרדה חברתית. שלך, מישהי לא חשובה שהרסת
