גבולות- סיפור מהחיים אנחנו גרים ממש מול ביה"ס של הפשוש (כתה א'). הוא מסיים את יום הלימודים ב 12:45 , בדיוק כשגם הפיצקי מגיע הביתה, ואני צריכה להיות בבית כדי לקלוט אותו. על כן, אמרתי לפשוש שעליו לחזור הביתה בכוחות עצמו, והוא הרגיש גדול ושמח. אבל בפועל לא היה כמעט יום שהוא לא אחר. הוא נשאר לשחק עם חברים, ואני מרטתי את שערות ראשי המלבינות מדאגה. ניסיתי בטוב: להסביר לו, לרשום אותו לחוג קסמים של התל"ן, בסוף יום הלימודים מדי יום ג' (שמעניין אותו בעיקר כי ה"חבר'ה" הולכים) בתמורה להבטחה נחרצת שיחדל מאיחוריו. לוח שבועי הודבק על הדלת- על כל יום שיגיע בזמן- מדבקה. 6 מדבקות=פרס. ניסיתי ברע: כעסתי. הענשתי. הוא בכה, אני הרגשתי חרא, וכלום לא השתנה. בסוף, נואשת, שאלתי אותו. מה יהיה?! מה לעשות?! "אם תתני לי צ'ופר, אגיע בזמן" אמר. "ואם זה לא יעבוד, תכתבי לי פתק, שאני חייב לחזור ישר הביתה". נתתי לו דף, הוא כתב בעצמו "חייב לחזור מיד הביתה" ובעצתי אף הוסיף ציור של עצמו בוכה (שזה מה שקורה כשהוא מאחר ואני כועסת) הפתק וסוכריית הטופי יחד, ממחישים את המוטו שלנו: "פרסים או כעסים? התשובה במעשים!" וראו זה פלא: הוא הגיע בזמן! המסקנה שלי: כשאין לנו כבר מושג מה לעשות, כשכל העצות של החכמים הגדולים לא עובדות, כדאי להתייעץ בילדים עצמם. הרבה פעמים הם יתנו את המפתח לשינוי, שגם הם זקוקים לו.
