נכון, אני אישית מעדיפה
להגדיל את החשיפה של הבן שלי לדברים מסויימים, אבל רוב הלמידה שלו נעשית ביוזמה שלו. למשל: כשהחלה מגיפת קלפי היוגי-הו, וממש לאחר שהוא הצליח לפתות את סבא/סבתא לקנות לו, הוא החל גם לשחק בהם עם ילדי הסביבה. לא יודעת אם את מכירה, אבל יש שם קלפי מפלצות עם ערך התקפה וערך הגנה. אז להבחין איזה מספר יותר גדול הוא ידע כבר אבל יש במשחק מורכב זה גם קלפי קסם שיכולים לפעמים להגדיל או להקטין את כוחה של המפלצת, וקשה יותר, יש במשחק 'קלפי שילוב' שמאפשרים לחבר שתי מפלצות ובכך ליצור מפלצת שיש לה את כוח שתי המפלצות המשולבות. הילד היה בן 1/2 7, וביקש שאלמד אותו לחבר את המספרים (4 ספרות). תוך משהו כמו רבע שעה הוא כבר הצליח לתרגל בהצלחה. לתרגל זה אומר: לפתור 2 תרגילים בצורה נכונה. כך גם הוא למד כפל וחילוק ועוד. נדיר מאוד שהיוזמה היא שלי, וכשזה קורה, זה ממילא לא תופס
. אבל בחיים, מה לעשות? חשבון הוא חלק בלתי נפרד מהיומיום. אספר לך עוד משהו. בשנה הראשונה קניתי חוברות עבודה וניסיתי לעבוד איתן. בחשבון, מתחילים עם תרגילי חיבור עד 5. זה היה ממש מדהים - הוא כאילו לא קלט את הרעיון. אחרי כשבועיים של ניסיון החלטתי להקפיא את העניין לשנתיים. אבל הבן שלי שואל שאלות: הבן: אימא, כמה זה 100+100? אני: 200 הבן: כמה זה 200+200? אני: 400 וכך הלאה. אחרי כמה זמן השאלה התחילה לשעמם אותי והבנתי שיש לי הזדמנות ללמד משהו. אז נהגתי לענות: 1+1 הם 2, אז 100+100 הם 200. בהמשך נתתי לו להשלים את התשובה. ואז באה השאלה: אימא, כמה זה 10*10? 100 - עניתי - אבל זה נורא קל לעשות כפול 10. 5 דקות שעור, + דקה של תרגול והשיעור נגמר. אחרי חודש הוא שאל: אימא, כמה זה 11*2? 22 - עניתי - אבל זה נורא קל לעשות כפול 11. 5 דקות שעור עד כפול 9 = 99 ואז... גיליתי חלון הזדמנות. שאלתי אותו: כמה זה 11*10? הבן חשב קצת וענה: 110. ידעתי שהשעור מלפני חודש הופנם. השנה הוא שאל על שורש של... אז הסברתי על על מספר ברבוע, והתייחסתי ללוח הכפל ניצלתי מושג אחד עליו הוא שאל, וחיברתי אותו למושגים קשורים. רבע שעה שעור, פרוייקט בנייה של לוח הכפל - לקח כשבוע, והבן שיחק עם הרעיון עם חברים ואנשים אחרים, עד שרווה ממנו. שאר הזמן, אנחנו משחקים, עושים קניות ומשתמשים בחשבון בכל מיני דברים אחרים של החיים. אני גם מעודדת אותו ללכת ברגל, להשתתף בחוג ספורט אחד בשבוע ועוד. את ההתעמלות הכי טובה הוא עושה בהשתוללות עם חברים. מדי פעם הוא מצהיר שהוא ילך ברגל כל יום מנקודה X ל- Y כדי לשפר את הכושר. הרעיון מחזיק בערך עד שהוא מסיים לומר את המשפט
אני לא לוחצת. עכשיו אני מאוד רוצה להתחיל להתעמל בעצמי, ומקווה שזה ימשוך אותו להצטרף אלי כדי לפתח גמישות וחוזק שרירים (כמו בטן למשל) זה לא יבוא בכוח, אבל אולי אם אני אעשה את זה, הוא יתפתה. לפני כמה זמן התחלתי לתרגל תרגילי נשימה. בוקר אחד, הילד מתיישב במיטה לידי ומתחיל לעשות את אחד התרגילים. כשאני מלמדת, זה תרגיל שקשה ללמד. הילד קלט מהסתכלות, הפנים וביצע. הבעיה של מתמטיקה היא שמורים מלמדים בשיטה מסויימת. אילו המשכתי ללמד את בני חשבון עם החוברות, בסדר שאני מכירה הוא היה שונא את זה ומתקשה בזה, לא פחות ממך. ברגע ששחררתי - הוא סלל את הדרך ואני רק הרחבתי אותה. כנ"ל עם התעמלות - תנועה היא כמו משחק. אם הופכים אותה לעבודה - היא מאבדת את המניע העיקרי שלה. אם דוחפים אדם לעשות דברים בניגוד לרצונו, או אם האדם חווה כישלון / השפלה / לעג הוא יישנא את התחום בו אלו היו חוויותיו - לכל אורך חייו. ו
ז ה קורה דווקא בביה"ס, גם כשהבית חופשי, תומך, מעודד.
