איך מבשרים לנו שאנו חולים בסרטן?
אדם בריא פוחד להעלות על דל שפתיו את שמה של המחלה האיומה, סרטן.
כול אחד מדמיין כי כאשר מתגלה המחלה, רופא יושב מאחורי המכתבה ובארשת רצינית,תמיד בנוכחות בן משפחה,
בדחילו ורחימו מבשר לחולה על מחלתו בלשון ממעיטה וזהירה, ומיד החולה שואל, כמה זמן נותר לי לחיות?
וכמו בסרטים כמו בסרט "סיפור אהבה " הידוע, עם מנגינת רקע עצובה ותמונות מהעבר הנפלא, עולה הסיפור הטרגי.
עולמך נחרב אבל לפחות אתה חש שהאיש בישר לך על המחלה האיומה וכי נגזר עתידך ,נגוזו התקוות והחלומות
והדבר נעשה תוך הבנה מלאה והשתתפות במצבך, עם הרבה כבוד. כאשר לרופא זה כואב לא פחות ממך.
איך נודע לי? בשנת 2009 בזמן טיול בחו"ל עם אשתי חליתי בהתקררות. שלא הניחה לי בעצם כשנה.
והגעתי לכך שחליתי פעמיים בדלקת ריאות בהפרש של חודש, התאשפזתי מספר פעמים , ובאחד האישפוזים האחרונים
עיינתי במכתב סיכום האשפוז , ובשורה האחרונה באותיות "טל ומטר" (זעירות), נרשם ברור מיאלומה. כמעט וזה נעלם מעיניי.
והתבקשתי ע"י הרופא להתקשר כעבור מספר ימים למחלקה ולברר מה התוצאות.
באתי רגוע הבייתה, אבל זה ניקר במוחי וכמובן ,פניתי לרבי גוגל (האינטרנט) וחשכו עיניי , כול הסופרלטיבים הקשים לגבי המחלה האיומה,
סרטן דם , נדירה , חשוכת מרפא ותוחלת חיים לא ארוכה במיוחד...ועוד.
באשפוז הבא בוצעה לי ביופסייה בפרוזדור המחלקה(תחושה איומה ומעט מבזה-אין חדר טיפולים ראוי) ,בקשתי מאשתי לחזור הבייתה,
חשבתי שכנראה יעברו ימים עד לקבלת תשובה , ובשעות אחר הצהריים הייתי אמור לעבור בכוחות עצמי למחלקה אחרת לשם המשך טיפול,
וכאשר אני מתארגן לעזיבה ואני על יד הדלפק לקבלת מכתב ההעברה נמסר ע"י מנהל המחלקה ,(יש למנהל המחלקה משרד צנוע ויפה עם מזכירה אישי)
כאגב אורחה אתה חולה במחלה והמבשר המשיך ללכת לדרכו,
לא יכולתי לשמוע יותר דבר ממה שנאמר לי , הרגשתי מחנק איום בגרון והתחלתי בצעדה למחלקה הבא.
קשה לי לתאר מה עבר עליי בדרכי, מה עבר עליי באותו הלילה, אין עם מי לדבר אין בפני מי להשתפך, יש לי הרבה מה לספר , אבל אולי בפעם אחרת.
אני לא מאשים איש, ברור לי שגם לרופא זה קשה, אבל איך רופא מדווח לך על דלקת בגרון ומנחה אותך איך לטפל ומעודד, ובמחלה סרטן זה נעשה כך?
אני מעלה את סיפורי האישי לא על מנת להתלונן על איש או לחנך איש, אלא רק על מנת לפתוח את הנושא לדיון,
לאפשר לחברותיי וחבריי למחלה ובני ביתם לדעת שהם לא לבד, כולנו שותפים לצרה. אשמח לשמוע על ניסיון מוצלח יותר.או שאולי זאת הדרך הראויה?
הרבה בריאות ידידיי
אדם בריא פוחד להעלות על דל שפתיו את שמה של המחלה האיומה, סרטן.
כול אחד מדמיין כי כאשר מתגלה המחלה, רופא יושב מאחורי המכתבה ובארשת רצינית,תמיד בנוכחות בן משפחה,
בדחילו ורחימו מבשר לחולה על מחלתו בלשון ממעיטה וזהירה, ומיד החולה שואל, כמה זמן נותר לי לחיות?
וכמו בסרטים כמו בסרט "סיפור אהבה " הידוע, עם מנגינת רקע עצובה ותמונות מהעבר הנפלא, עולה הסיפור הטרגי.
עולמך נחרב אבל לפחות אתה חש שהאיש בישר לך על המחלה האיומה וכי נגזר עתידך ,נגוזו התקוות והחלומות
והדבר נעשה תוך הבנה מלאה והשתתפות במצבך, עם הרבה כבוד. כאשר לרופא זה כואב לא פחות ממך.
איך נודע לי? בשנת 2009 בזמן טיול בחו"ל עם אשתי חליתי בהתקררות. שלא הניחה לי בעצם כשנה.
והגעתי לכך שחליתי פעמיים בדלקת ריאות בהפרש של חודש, התאשפזתי מספר פעמים , ובאחד האישפוזים האחרונים
עיינתי במכתב סיכום האשפוז , ובשורה האחרונה באותיות "טל ומטר" (זעירות), נרשם ברור מיאלומה. כמעט וזה נעלם מעיניי.
והתבקשתי ע"י הרופא להתקשר כעבור מספר ימים למחלקה ולברר מה התוצאות.
באתי רגוע הבייתה, אבל זה ניקר במוחי וכמובן ,פניתי לרבי גוגל (האינטרנט) וחשכו עיניי , כול הסופרלטיבים הקשים לגבי המחלה האיומה,
סרטן דם , נדירה , חשוכת מרפא ותוחלת חיים לא ארוכה במיוחד...ועוד.
באשפוז הבא בוצעה לי ביופסייה בפרוזדור המחלקה(תחושה איומה ומעט מבזה-אין חדר טיפולים ראוי) ,בקשתי מאשתי לחזור הבייתה,
חשבתי שכנראה יעברו ימים עד לקבלת תשובה , ובשעות אחר הצהריים הייתי אמור לעבור בכוחות עצמי למחלקה אחרת לשם המשך טיפול,
וכאשר אני מתארגן לעזיבה ואני על יד הדלפק לקבלת מכתב ההעברה נמסר ע"י מנהל המחלקה ,(יש למנהל המחלקה משרד צנוע ויפה עם מזכירה אישי)
כאגב אורחה אתה חולה במחלה והמבשר המשיך ללכת לדרכו,
לא יכולתי לשמוע יותר דבר ממה שנאמר לי , הרגשתי מחנק איום בגרון והתחלתי בצעדה למחלקה הבא.
קשה לי לתאר מה עבר עליי בדרכי, מה עבר עליי באותו הלילה, אין עם מי לדבר אין בפני מי להשתפך, יש לי הרבה מה לספר , אבל אולי בפעם אחרת.
אני לא מאשים איש, ברור לי שגם לרופא זה קשה, אבל איך רופא מדווח לך על דלקת בגרון ומנחה אותך איך לטפל ומעודד, ובמחלה סרטן זה נעשה כך?
אני מעלה את סיפורי האישי לא על מנת להתלונן על איש או לחנך איש, אלא רק על מנת לפתוח את הנושא לדיון,
לאפשר לחברותיי וחבריי למחלה ובני ביתם לדעת שהם לא לבד, כולנו שותפים לצרה. אשמח לשמוע על ניסיון מוצלח יותר.או שאולי זאת הדרך הראויה?
הרבה בריאות ידידיי
