..................
זה חלק מהעיניין. ניסיתי לדבר עם חמותי לא פעם, ניסיתי לפתוח איתה דף חדש, ניסיתי לפייס אותה ולרצות אותה במשך לא מעט שנים עוד לפני זה. יש לי קשר מצוין עם אימי, אני מסתדרת ואהובה מאוד על שתי הסבתות של בעלי הן מצד אימו והן מצד אביו וגם עם חמי (הם גרושים) יש לי יחסים מצוינים-כך שבעצם העובדות בשטח מוכיחות שאני לא קשה ונוראה כמו שאפשר היה להסיק ממטען הרגשות בעסק ובכל זאת המצב הוא כמות שהוא, גיסתי מתעבת אותי ו"מחפשת" איך להעיף אותי לכל הרוחות ואיך לגרום לי נזקים וחמותי היא סיפור בפני עצמה למרות שאנחנו לאחרונה מסתדרות, אבל יש דברים ומעשים שנזרקו לחלל האויר ולעולם לא ישכחו. אז אני אומר לך את מסקנותי מכל הניסיונות שהיו אצלנו לפיוס כלשהו: אי אפשר להכריח בן אדם לאהוב אותך, לקבל אותך או אפילו להיות רק מנומס אלייך אם הוא לא רוצה, אי אפשר לגרום לו להקשיב ולנהל איתך דו שיח אם אין גם לו את הנכונות לכך. אם הוא לא רוצה לפתוח דף חדש, לא יעזור גם בית דין. אז מניסיוני האישי המר היום כבר לא מנסים להכריח אותנו להשלים עם אחותו של בעלי (כמעט, אבל הלחץ הכבד ירד) וגם כבר מבינים שלא יצליחו לגרום לי להכנס באופן וולונטרי לאותו חדר איתה רק כדי שלאחרים תהיה ה"נחת" של המשפחה המאוחדת כולה תחת קורת גג אחת על חשבון השקט הנפשי שלי ושל בעלי שצריך לאסוף את השברים שלי אחרי כל פעם שכזאת. מניסיוני עם חמותי אני יכולה לאמר שניהלתי איתה שיחה מאוד טעונה ורגישה בעיניין בה ביקשתי ששנינו נתחיל ונפתח גף חדש, שבסופה הסכמנו שנינו על העיניין הזה-זה החזיק שבוע וכעבור שבוע גיליתי שיא פירשה את הרצון הטוב שלי כחולשה ואני לא אספר על ניצולה הציני של הרצון הטוב שלי בעיניין והסטירה המטאפורית שקיבלתי ממנה על כך, היא ראתה את העיניין כהכל או כלום ומבחינתה הייתה רק דרך אחת נכונה לעשות את הדברים והיא הדרך שלה בלי פשרות. למדנו את הלקח שלנו, היא ה"ענישה" אותנו בריחוק וקיבלנו על עצמנו את העונש בשימחה ואפילו המשכנו בו מרצוננו גם כשלה נמאס מממנו (היא התנתקה לשבועיים-שלוש ובהמשך אנחנו משכנו את זה למצב שבו רק היא מתקשרת ואנחנו לא יוזמים מפגשים איתה, היא לא ראתה אותנו במשך שלושה חודשים חודשים אחרי זה וגם זה אחר כך היה רק במקומות ניטרליים ולא בביתה או בביתנו), היום שנה ושליש אחרי אותה שיחה של רצון טוב שלאחריה היא טעמה מהתרופה שלה בעצם ומסוג ה"ענישה" שהיא ניסתה להטיל עלינו היא סוף סוף התמתנה ומוכנה (למראית עין לפחות) להתפשר וללכת עד אמצע הדרך בפשרה ולהתחיל לבנות עם הבן שלה ואיתי מערכת יחסים נורמלית ותקינה יחסית ולקבל את העובדה שזה המצב ולא כולם בכל זמן נתון צריכים לרקוד לפי החליל שלה. כך שהטענה/שאלה/אי ההבנה שלך למה אי אפשר ללבן את הדברים בצורה תקינה ותרבותית נובעת מחוסר הבנה מסויים של מצב שבו לא תמיד שני הצדדים מעונינים בכך, לא תמיד זה אפשרי ולא תמיד יש פרטנר לשיחות השלום. בלי להתנשא כלל בעיניין אי ההבנה שלך נובעת ממצב פשוט שבו: "זר לא יבין זאת", הרי אף אחד ואחת מאיתנו לא רצה שהמצב יגיע לאן שהוא הגיע וגם לא ירצה בעתיד לעמוד מצידו השני של המתרס, אבל לכל אחד מאיתנו יש עקרונות מסוימים שמנחים אותו בחייו ואמנם הנייר סובל הכל אבל אנחנו כבני אדם לא תמיד מוכנים להשלים עם הכל, כשלעיתים חוסר ההשלמה מתבטא בזכות להתלונן על כך שלדעתנו נעשה לנו עוול כדי לאפשר לנו במציאות ובחיי היום יום להתנהג כמו ש"מצפים" מאיתנו לשם שלום בית כללי ולעיתים הוא מתבטא בפעילות אקטיבית יותר כמחאה על המצב.
