איך מדכאים ציפיות?

[Elsewhere]

איך מדכאים ציפיות? ../images/Emo4.gif

אני אגיד את זה חד וחלק - אני נוטה לצפות הרבה יותר מדי מאנשים. ואני ידוע שזה לא נכון, אני יודע שזה רק גורם לי להפגע יותר... אבל אני עושה את זה. והיום הגעתי לסף. כי נמאס לי לא לדעת, נמאס לי לשבת כאן, ולנסות לשכנע את עצמי שאין שום סיכוי, כשבפנים אני מת לגלות שהדברים האלה באמת קורים. שאני לא חי בתוך הטלויזיה ושלפעמים אנשים באמת עושים את זה. למען האמת, אני לא בטוח שזה ציפיות כמו שזה תקוות. אני נוטה לקחת את הדברים הכי קטנים, את הרמזים הקלים ביותר למשהו, ומנפח את זה כל כך. ואני לא רוצה לעשות את זה, ואני רוצה ללמוד להתסכל על הדברים שקורים לי כ... דברים שקורים לי. כי, גאד, זה לא כמו בטלויזיה. אין שום Master Plan והסטאר-קרוס-לאברז לא יהיו ביחד. ונמאס לי לדעת שזה שטויות, ושזה חסר כל ביסוס, ושאין בזה שום הגיון - ואני בכל זאת מצפה ליותר מדי. אז, פשוט, איך מורידים את זה? איך גורמים לשכנועים האלה לעבוד? כי הם שם, ואלה טיעונים נהדרים שסותרים הכל וזה עדיין לא עוזר! אני רוצה חיבוק. וחופש. וזמן לעצמי. ומישהו לדבר איתו.

 

[hodayoyo]

זה כל כך מוכר../images/Emo4.gif

וכשתגלה איך- אני אשמח לדעת.

 

[יעל ניסן]

מבטיחה

להיכנס בהקדם לענות. היה לי שבוע מטורף בלי זמן לנשום - שתודה לאל מסתיים עוד 12 שעות.

 

[יעל ניסן]

ציפיות

זה משהו בחשיבה. מאוד קשה לדכא חשיבה אבל אפשר ללמוד לנתב אותה. צפיות לא ריאליות הן ציפיות שמבוססות על הצרכים הרגשיים שלך – ועל מה שאתה שקוק שיקרה כדי להרגיש טוב. אם תשב עם עצמך ותערוך איזו רשימה של צרכים רגשיים, אלו שאתה זקוק להם להרגיש טוב, יכול להיות שתוכל למצוא פתרונות ודרכים למלא את הצרכים הללו באופן יותר מציאותי. אבל קודם תדע אילו צרכים רגשיים את "מלביש" על הציפיות הללו.

 

[Elsewhere]

הו, דווקא נורא ברור לי

על אילו צרכים אני מלביש את הציפיות הללו. השאלה היא איך אני מפריד בין השניים. איך אני גורם לעצמי לחשוב ש"אם זה יקרה, אז זה יהיה טוב" במקום "אם זה לא יקרה, יהיה רע"?

 

[יעל ניסן]

טוב ורע

זו דרך מאוד פרימיטיבסקי לחלק את העולם. "טוב ליהודים או רע ליהודים"? לא זו השאלה. ההסבר הוא כזה - יש במנגנון השיפוט שלנו שני סוגים של שפיטה: האחת עניינית והשנייה ערכית. השיפוט הענייני שואל משהו כמו: זה מקדם את האינטרסים שלי או לא מקדם; זה עוזר לי להגיע למטרה או לא עוזר. זו שפיטה שממש צריכים אותה כשרוצים לעבור מנקודה א' לנקודה ב'. השיפוט הערכי שואל: "זה טוב או לא טוב לעשות X?" או "זה נכון או לא נכון ל..." השיפוט הערכי הוא יותר סובייקטיבי, יותר עמום, יותר חמקמק יותר נוטה להשתנות... והכי גרוע, אי אפשר לנבא או לשער השערות על פיו. הוא לא מספיק אוניברסאלי ברוב המקרים. [מתי הוא כן אוניברסאלי? כשדנים בערכי בסיס כמו אלו הקשורים למוסר] ובכלל - לתלות את מצבי הרוח הטובים והרעים שלי אך ורק באיזו התחוללות חיצונית - זה ממש ממש לא מקדם כלום. אתה הופך לתלוש מעצמך ותלוי אך ורק באיזו התחוללות חיצונית שלא קשורה אליך ואין לך שום שליטה עליה.