ואגב, יש לי סגולה אישית שאני מאוד מאמינה בה
שני דברים בעצם, שאני נוהגת לעשות -
1. להודות לקב"ה כל הזמן על כל דבר. כלומר להיות בהכרה ובהתבוננות לעיתים קרובות על כל הטוב שהוא משפיע עליך. להיות מודע (בזמן שאני הולכת ברחוב, למשל) לכך שאיבריי בריאים ושלמים, על יכולת התנועה שאינה מובנת מאליה, על שצאצאיי בריאים ומוצלחים, על שאין לי חובות ולא חסר לי דבר, על שיש תקרה מעל הראש וסורג במרפסת, על שלא איחרתי לעבודה, וכן הלאה.
אם אדם מודע לכמה הכרת הטוב הוא צריך להיות כלפי הקב"ה ושמח במתנות שקיבל, הקב"ה כביכול אומר: זה טוב? אני אראה לך מה זה טוב. כלומר משפיע עליו עוד יותר טובה.
ואגב, זה לא סותר שאפשר להתלונן ולהתבכיין בתפילה, ולתבוע לרפא כל מה שקשה - שאני רוצה עוד הרבה צאצאים, שאני מבקשת להיות יותר מאורגנת ולהקדים יותר לעבודה, שאני רוצה שהברכיים ישתפרו יותר ומבקשת ישועה בבריאות הנפש, שאני רוצה יותר רווחה כלכלית וכו'.
2. לא לזלזל בשום עשר אגורות. להרים כל מטבע שנפל, ולא להתעצל. לבדוק את החשבון בכל קנייה ולהעיר על טעות אפילו קטנה, ולא לזלזל בסכום כסף קטן. לא לריב בשביל זה, אבל לא לוותר בגלל זלזול או עצלות. לא לבזבז, לקחת בקבוק שתייה בתיק כדי לא להזדקק לקנות שתייה קרה ברחוב בסכום מופקע. וכד'.
אני מאמינה שאם אדם מחשב ושומר היטב על הפכים הקטנים שברשותו, הוא מראה לקב"ה שאפשר לסמוך עליו ולהפקיד בידיו את אוצרותיו.