איך ממשיכים בלעדייך?

[karinsgal]

איך ממשיכים בלעדייך?

חכה רגע, תסתובב שנייה אחורה. בבקשה, תעצור רגע, תסתכל עליי רק עוד פעם אחת. פעם אחרונה, לפני שאתה הולך ממני,אל תעזוב.. עוד לא... אם רק היית יודע מה שהפסדת כאן... איזה כיף חיים שאנחנו עושים, עושים ונהנים.. על מי אני עובדת?! אני מניחה שרק על עצמי, זה בערך מה שאני עושה כבר למעלה משנה, מאז שהלכת.. מנסה לשכנע את עצמי שאני אקבל בקרוב טלפון שאומר שחזרת, הודעת SMS שאומרת שהתגעגעת וחיבוק שאומר של שכחת. נדמה לפעמים כאילו כל רגע יצוץ לו יגאל שילון ויגיד לי "פספסת.." ואת תצא מחייך עם החיוך המלאכי שלך מצידה השני של המצבה. אבל ממצבות לא יוצאים!

 

[מיליתו]

התמודדות על המוות

המוות זה דבר קשה מאוד - בעיקר לנשארים... מאוד קשה להתרגל לעובדה שאדם אהוב לא יחזור יותר, כמעט קשה כמו לחזור לחיים בעצמינו. אבל מסתבר שאנחנו ממשיכים לחיות. גם אתם ממשיכים לחיות, חיים עם הכאב. מתרגלים לנוכחותו. את כניראה לא עובדת על אף אחד כשאת אומרת שעושים כיף חיים - אין סיבה שלא. הכאב האדיר על האובדן כל הזמן ברקע ותמיד יהיה שם - אבל אלה החיים שלך, ואת חיה אותם, ויש לך הזכות המלאה (ואולי אפילו ההכרח) להינות מהם.

 

[kanb]

אין קשה מזה

להתמודד עם מוות זה דבר קשה מהסיבה הפשוטה שאין כללים שעוזרים לך. אין הדרכה ואין שיטה. לפעמים נדמה שזהו, התגברת, את אחרי החלק הקשה ואז פתאום מגיע עוד חג, עוד יום הולדת, עוד ארוע שמחזיר אותך אחורה, לרגע הראשון שסיפרו שזהו הכל נגמר, ולזה אין תרופה. אחרי המוות חוזרים לשיגרה, שזה החלק הקשה ביותר, אבל אין ברירה. הכי חשוב להמשיך בידיעה שהאדם שאיבדנו נמצא איתנו כל הזמן ורואה את כל הדברים ולא מפספס את הטובים שביניהם. מאחלת לך להתגבר על זה (עד כמה שאפשר) ולהמשיך ולחיות כי לצערנו זו לא הפעם האחרונה שנאבד מישהו קרוב ולכן צריך להינות ולהעניק לאנשים שאנחנו אוהבים כאילו זו ההזדמנות האחרונה להראות להם כמה אנחנו אוהבים וצריכים אותם בחיינו.

 

[karinsgal]

איך מתחילים?

מה עושים אם את יודעת שלא התגברת? אם את מודעת לעובדה שהדחקת את המוות? אם בכל לילה עולות תמונות מטיפול נמרץ, עם לפעמים גם הריח הכי פשוט מחזיר אותך אחורה לאותה התקופה? כשטל נפטר, התחלתי לשרת בב"ש, שם הוא גר, היה לי נוח להיות עם המשפחה שלו כל יום- הרגשתי ועדיין מרגישה חלק מהם. לא רציתי לחזור הנה כדי לא להתמודד עם זכרונות, הייתי חוזרת שישבת ובמוצ"ש חוזרת לב"ש. היה לי קל להיות שם, לא וידעת למה. בבית אין עם מי לדבר, אחותי הקטנה (כיום בת 16) חלתה לפני 3 שנים בסרטן והחלימה, סבא שלי ז"ל נפטר מסרטן כך שהנושא הוא טאבו במשפחה... אז.. איך מתחילים להתמודד עם דברים? איך משכנעים את עצמנו הלתחיל ולהכיר בחורים חדשים?

 

[kanb]

צעד צעד

כמובן שזה לא משהו שיעבור ביום או יומיים אלא יקח זמן. כל אחד בקצב שלו. העובדה שבבית אין עם מי לדבר מאוד מקשה כי לפעמים עצם העובדה שמדברים על משהו עוזר לפעמים לקלוט ולהבין את המשמעות. אני אמנם לא איבדתי את החבר שלי אלא את שני הוריי. החזרה לשיגרה אכן קשה וכל דבר קטן בבית מזכיר. במקרה שלך אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז שזה קרה, האם עבר מספיק זמן. אני חוששת להגיד את זה אבל אולי העובדה שאת מבלה כל הזמן עם משפחתו מקשה קצת. אני לא בטוחה בדבריי אבל אולי השהות שלך בביתו "תוקעת" אותך באותו מקום ואין לך איך להתקדם כי באיזשהו מקום את לא משתחררת מזה. בכל מקרה אם הדחקת את המוות שלו (מה שאצלי קרה בשני המקרים) אני יכולה להבטיח לך שיום אחד זה יתעורר אצלך ברגע הכי לא צפוי. מה שאפשר לעשות כדי למנוע את זה, זה פשוט להתמודד עם הדברים הקשים עכשיו כדי שלא ייצא מצב שבו תתחילי לחיות את חייך ולהרגיש שהמשכת הלאה ואז הכל יחזור. חשוב להבין שעצם העובדה שאת תמשיכי בחייך לא מעידה על כך שהוא לא חסר לך, לא חשוב לך ולא ישאר תמיד בליבך. תתמודדי עם הכל עכשיו, תקראי מכתבים שכתב לך (אם), מתנות שקנה לך, משפטים שאמר לך, תמונות של שניכם וכו'. כשתרגישי שזהו ושפרקת מה שעל ליבך תכניסי הכל לקופסא ואז תמשיכי הלאה בגדול. מקווה שעזרתי. בהצלחה

 

[karinsgal]

בריצה קלה

כשאת אומרת יום יומיים אני מאמינה אבל כשזה הופך לשנה ו-4 חודשים של הרבה געגוע וחסרון שלו בחיים, זה מגיע למקום של שיגעון מסויים. אצלו בבית אני כבר לא נמצאת למעלה מ-8 חודשים. המכתבים שהוא כתב לי הינם בעלי משמעות מצמררת כיום, ואני מצטטת: "רוצה לחיות איתך עד סוף חיי ולמות בזרועותייך". אני שמחה שלפחות הגשמתי לו את המשאלה, טל נפטר בזרועותיי והעביר את ימיו האחורנים כשאני לידו אוהבת כמושלא אהבתי אף פעם. אני חושבת שקל לי פשוט לשקוע בדיכאון שלי, בעצב...

 

[karinsgal]

הפסיכולוגיה אשמה וזהו

השבוע החלטתי להתחיל טיפול פסיכולוגי. הבנתי שיש דברים, שבן אדם, גם אם הוא הכי חזק בעולם לא תמיד יודע איך להתמודד איתם והנפש נשברת. החלטתי להתחיל את הטיפול כי אני כועסת על טל, לא משחררת אותו ולא מעכלת עדיין כלום, שנה וחצי ועדיין הכל טרי כל כך. לפעמים צריך לדעת להרפות. הכעס של מתחלק לשניים, עליו ועליי. עליו? מה זאת אומרת? הוא הריי הבטיח שלא יעזוב, שנתחתן והוא יאהב אותי תמיד. עליי? כשטל גסס, ברגעי התרדמה האחרונים, לחץ הדם שלו היה 60/30, כשאני דיברתי איתו או נישקתי, הלחץ דם עלה קצת, ועוד קצת מן הסתם האמנתי שאם אני אמשיך לדבר הוא לא יעזוב. אחרי שעה אמא שלו אמרה לי שעד שאני לא אתן לו ללכת הוא לא יילך. אז אמרתי לו: "ל, אתה יכול ללכת עכשיו, אני אוהבת אותך ותמיד אוהב אותך ואזכור אותך" אחרי 15 דק' הוא הלך. אז מי האשם? הוא שהלך או אני ששיחררתי אותו?!

 

[kanb]

ברור שתאשימי את עצמך

אבל עם הזמן תביני שיש דברים שגם בן אדם חזק כמוך לא יכול למנוע. אני חושבת שאת צריכה להיות גאה בעצמך שהבנת שאת לא יכולה להתמודד עם המצב הזה לבדך כי הוא קשה מידי. יותר מהכל אני מקווה שהטיפול יעזור לך להבין שאין לך במה להאשים את עצמך ולא את טל. בהצלחה מכל הלב

 

[elylan]

karinsgal../images/Emo26.gif

מתוקה, תהיי חזקה, אני יודעת שזה מאוד קשה... אבל מה נשאר לעשות? שלא תדעי עוד אף פעם צער!!!!!!!!