איך ממשיכים הלאה???
הריון ראשון, התחיל במרץ ונגמר באפריל לאחר שהיה חוץ רחמי. לקחתי מאוד קשה אבל לא הרשיתי לעצמי לשקוע והמשכתי הלאה לנסות ולהכנס שוב. אחרי 4 חודשים נקלטתי! לא חושבת שבכיתי מאושר כמו אותו יום. עובר חודש, חודשיים, שלוש, ארבע... והכל תקין!
יום חמישי בצהריים שבוע 16+2 סקירת מערכות תקינה! הכל לגמרי בסדר. יש לכם בת. כמה אושר בליבנו.
חמישי בלילה כאבי בטן חזקים.. אבל אמרו שהכל בסדר אז אולי התעייפתי מהנסיעה, אבוא הביתה ואלך לישון ומחר יהיה בסדר.
יום שישי הולכת לעבודה כרגיל והכאב לא מפסיק. המוקד מפנה אותי ישר למיון וכועס שלא הלכתי קודם. אחרי בדיקת אחות, יושבים וממתינים לרופא, בעלי ואני צוחקים בינינו ומחכים כבר ללכת הביתה. פתאום מרגישה מוזר.. רצה לשירותים ובדרך כל המכנסיים מים.
איבדנו את הבת שלנו... העובר היה חי אבל לא נשארו בכלל מי שפיר ברחם יותר.
מאז עברו 5 שבועות ואני לא מצליחה להתאושש מכך.
אולי זה בגלל שפעם קודמת יכולתי ישר לנסות שוב אז לא התעסקתי בריקנות ובאובדן... אולי זה כי לא ראיתי עובר חי וזז בפעם הקודמת ועכשיו כן.. אולי זה כי זה כבר לא היה רק סתם עובר.. היתה לי בת.
חיכיתי לה, רציתי אותה.
והחיים נמשכים אצל כולם ורק אני תקועה במקום.
מאשימה את עצמי שלא הלכתי לבית חולים עוד בחמישי בערב, כואב לך אז תלכי! מה את גיבורה על חיים של אחרים? זה לא רק את עכשיו.
איך מפסיקים עם האשמה? עם הכעס? עם השנאה הגדולה לעצמי? עם המחשבות שאולי אם הייתי הולכת הכל היה בסדר עכשיו? ולא הייתי גורמת לבעלי את כל הצער הזה בלאבד שוב.
הכאב הזה שאולי יכולתי לשנות.. הרי העובר לא היה מת.
איך ממשיכים הלאה כשאין אפשרות? הרי בזמן הבירורים אי אפשר לנסות שוב.
הריון ראשון, התחיל במרץ ונגמר באפריל לאחר שהיה חוץ רחמי. לקחתי מאוד קשה אבל לא הרשיתי לעצמי לשקוע והמשכתי הלאה לנסות ולהכנס שוב. אחרי 4 חודשים נקלטתי! לא חושבת שבכיתי מאושר כמו אותו יום. עובר חודש, חודשיים, שלוש, ארבע... והכל תקין!
יום חמישי בצהריים שבוע 16+2 סקירת מערכות תקינה! הכל לגמרי בסדר. יש לכם בת. כמה אושר בליבנו.
חמישי בלילה כאבי בטן חזקים.. אבל אמרו שהכל בסדר אז אולי התעייפתי מהנסיעה, אבוא הביתה ואלך לישון ומחר יהיה בסדר.
יום שישי הולכת לעבודה כרגיל והכאב לא מפסיק. המוקד מפנה אותי ישר למיון וכועס שלא הלכתי קודם. אחרי בדיקת אחות, יושבים וממתינים לרופא, בעלי ואני צוחקים בינינו ומחכים כבר ללכת הביתה. פתאום מרגישה מוזר.. רצה לשירותים ובדרך כל המכנסיים מים.
איבדנו את הבת שלנו... העובר היה חי אבל לא נשארו בכלל מי שפיר ברחם יותר.
מאז עברו 5 שבועות ואני לא מצליחה להתאושש מכך.
אולי זה בגלל שפעם קודמת יכולתי ישר לנסות שוב אז לא התעסקתי בריקנות ובאובדן... אולי זה כי לא ראיתי עובר חי וזז בפעם הקודמת ועכשיו כן.. אולי זה כי זה כבר לא היה רק סתם עובר.. היתה לי בת.
חיכיתי לה, רציתי אותה.
והחיים נמשכים אצל כולם ורק אני תקועה במקום.
מאשימה את עצמי שלא הלכתי לבית חולים עוד בחמישי בערב, כואב לך אז תלכי! מה את גיבורה על חיים של אחרים? זה לא רק את עכשיו.
איך מפסיקים עם האשמה? עם הכעס? עם השנאה הגדולה לעצמי? עם המחשבות שאולי אם הייתי הולכת הכל היה בסדר עכשיו? ולא הייתי גורמת לבעלי את כל הצער הזה בלאבד שוב.
הכאב הזה שאולי יכולתי לשנות.. הרי העובר לא היה מת.
איך ממשיכים הלאה כשאין אפשרות? הרי בזמן הבירורים אי אפשר לנסות שוב.
