איך ממשיכים הלאה?!
אני בנאדם שנותן מעצמו, והמון. ובאמת שאני עושה את זה בכיף, ולא מחפשת לא קרדיט ולא תודה. אבל אני גם לא מקבלת את זה שמנצלים אותי בכל דרך אפשרית, ושאחר-כך עוד יורקים לי בפנים. אני במסגרת חדשה, לחוצה, מלחיצה וקשה נפשית ואפילו פיזית, בגלל העייפות הנוראית, ולי יותר קל מבחינה מקצועית, אני מסוגלת לעזור לאחרים ולהסביר - תמיד הייתי טובה בזה. אז עזרתי לאחרות, ועשיתי את זה באמת בכיף, עד שהתחיל היחס הכל-כך מגעיל הזה. אני עוזרת בזמן שיכלתי לנוח ולתת להן להסתבך - והן באות בדרישות. אני עושה את הכל מכל הלב - והן צועקות עלי שאני מגעילה, לא עוזרת, כי הייתי עסוקה בלעזור למישהי אחרת ולא עמדתי דום ברגע שקראו בשמי. ואם חס וחלילה יש משהו שאני לא מכירה מקודם, וצריכה יותר זמן לעבוד על התרגולים שלי או שאני צריכה חמש דקות של ריכוז ומבקשת לא לפנות אלי בזמן הזה - 30 בנות מתלוננות שאני לא רוצה לעזור יותר, שאני מגעילה, ומי צריך אותי בכלל - ועשרים שניות אחר-כך באות שוב לבקש עזרה. אני בסך-הכל תלמידה שם, בדיוק כמוהן. לא מורה, לא עובדת שלהן. יש לי את החובות שלי, ואני עייפה בדיוק כמוהן - לעזאזאל, אני הרבה יותר עייפה מהן, כי גם בהפסקות מבקשים שאני אסביר "רק עוד דבר אחד קטן". הריכוז שלי שם שואף לאפס - אני לא יכולה לקרוא שורה אחת ולהבין מה כתוב. אני קוראת שוב, ושוב, ושוב, ומסביב בהתחלה אלה היו קריאות של בקשה לעזרה שהפריעו לי להתרכז, ועכשיו הן מתגרות, צוחקות. ונמאס לי. נמאס לי מהיחס הזה, נמאס לי לאכול מהן חרא והתפרצתי, רבתי עם מישהי ועכשיו יותר מחצי מהבנות שונאות אותי, ועוד יותר קשה לי. שונאת באמת, מכל הלב, ברמה כזו שכשנפצעתי והתמוטטתי באמצע הרחוב אחת מהן עמדה מולי, הסתכלה ואז ברחה משם. ואני באמת אבל באמת לא מבינה מה עבר להן בראש, ומה הן חשבו. אני רק יודעת דבר אחד - החוויה הזו הזכירה לי עד כמה אנשים יכולים להיות צבועים, כפויי טובה ומגעילים, הזכירה לי למה אני לא בוטחת באנשים. מאז שהפסקתי להגיע לתיכון כמעט שכחתי מזה, לא הייתי במסגרת כלשהי ובאמת הגעתי אליה במשך משהו כמו ארבע שנים. עכשיו כל מה שאני רוצה לעשות זה לברוח משם. הגעתי לשם מלאת מוטיבציה, עם השאיפות הכי גבוהות שאפשר, ועכשיו אני מתה לצאת משם, לעזוב את החרא הזה מאחורי כי אני לא אשרוד עוד חודש כזה, ואי אפשר. אין לי מושג איך אני שורדת את החודש הזה, איך אני מחזיקה מעמד עוד חודש כזה כשאחרי שבועיים אני כל-כך עייפה ומיואשת. איך מחזיקים מעמד?
אני בנאדם שנותן מעצמו, והמון. ובאמת שאני עושה את זה בכיף, ולא מחפשת לא קרדיט ולא תודה. אבל אני גם לא מקבלת את זה שמנצלים אותי בכל דרך אפשרית, ושאחר-כך עוד יורקים לי בפנים. אני במסגרת חדשה, לחוצה, מלחיצה וקשה נפשית ואפילו פיזית, בגלל העייפות הנוראית, ולי יותר קל מבחינה מקצועית, אני מסוגלת לעזור לאחרים ולהסביר - תמיד הייתי טובה בזה. אז עזרתי לאחרות, ועשיתי את זה באמת בכיף, עד שהתחיל היחס הכל-כך מגעיל הזה. אני עוזרת בזמן שיכלתי לנוח ולתת להן להסתבך - והן באות בדרישות. אני עושה את הכל מכל הלב - והן צועקות עלי שאני מגעילה, לא עוזרת, כי הייתי עסוקה בלעזור למישהי אחרת ולא עמדתי דום ברגע שקראו בשמי. ואם חס וחלילה יש משהו שאני לא מכירה מקודם, וצריכה יותר זמן לעבוד על התרגולים שלי או שאני צריכה חמש דקות של ריכוז ומבקשת לא לפנות אלי בזמן הזה - 30 בנות מתלוננות שאני לא רוצה לעזור יותר, שאני מגעילה, ומי צריך אותי בכלל - ועשרים שניות אחר-כך באות שוב לבקש עזרה. אני בסך-הכל תלמידה שם, בדיוק כמוהן. לא מורה, לא עובדת שלהן. יש לי את החובות שלי, ואני עייפה בדיוק כמוהן - לעזאזאל, אני הרבה יותר עייפה מהן, כי גם בהפסקות מבקשים שאני אסביר "רק עוד דבר אחד קטן". הריכוז שלי שם שואף לאפס - אני לא יכולה לקרוא שורה אחת ולהבין מה כתוב. אני קוראת שוב, ושוב, ושוב, ומסביב בהתחלה אלה היו קריאות של בקשה לעזרה שהפריעו לי להתרכז, ועכשיו הן מתגרות, צוחקות. ונמאס לי. נמאס לי מהיחס הזה, נמאס לי לאכול מהן חרא והתפרצתי, רבתי עם מישהי ועכשיו יותר מחצי מהבנות שונאות אותי, ועוד יותר קשה לי. שונאת באמת, מכל הלב, ברמה כזו שכשנפצעתי והתמוטטתי באמצע הרחוב אחת מהן עמדה מולי, הסתכלה ואז ברחה משם. ואני באמת אבל באמת לא מבינה מה עבר להן בראש, ומה הן חשבו. אני רק יודעת דבר אחד - החוויה הזו הזכירה לי עד כמה אנשים יכולים להיות צבועים, כפויי טובה ומגעילים, הזכירה לי למה אני לא בוטחת באנשים. מאז שהפסקתי להגיע לתיכון כמעט שכחתי מזה, לא הייתי במסגרת כלשהי ובאמת הגעתי אליה במשך משהו כמו ארבע שנים. עכשיו כל מה שאני רוצה לעשות זה לברוח משם. הגעתי לשם מלאת מוטיבציה, עם השאיפות הכי גבוהות שאפשר, ועכשיו אני מתה לצאת משם, לעזוב את החרא הזה מאחורי כי אני לא אשרוד עוד חודש כזה, ואי אפשר. אין לי מושג איך אני שורדת את החודש הזה, איך אני מחזיקה מעמד עוד חודש כזה כשאחרי שבועיים אני כל-כך עייפה ומיואשת. איך מחזיקים מעמד?
