עם מעט רקע על מי אני אנסה לענות.
הקושי לתת לך תשובות מאוד ברורות וחד משמעיות שחור לבן, נובע מכך שהדברים לרוב נובעים מבפנים. אני אנסה להתחבר לסיטואציה שאת מתארת ולתת כיוון, אבל אם הדברים עוברים לא ברור - אל תחסכי ממני. אני אפרק את דבריך לשאלות קטנטנות
כמה זמן נראה סביר לאפשר באימון חוסר ביצוע של משימות מהו העיקר? מה תפקיד המשימות? נאמר שיש לך לדוגמא מתאמן שלא יודע לומר "לא" אני נוטה לשלוח אחד כזה הביתה עם הנחיה לענות ב"לא" על כל בקשה ולא להסביר למה. זה כולל את "תעביר בבקשה את המלח"
מכירה אנשים כאלו? נראה לך שהם מצליחים לעמוד בזה שבוע? יום? שעה? א-מ-מה? בכל פעם שמישהו יבקש מהם משהו במהלך השבוע (או עד הפגישה הבאה), הם ינסו לומר "לא" כשהמאומן יגיע לפגישה ותנסי לברר כמה הוא עשה את התרגיל, תשמעי ממנו: "לא עשיתי, לא הצלחתי" או במקרה שהצליחו, הם יספרו בהתחלה של התנצלות ובסיום מלא גאווה: "לא הצלחתי רוב הזמן, אבל אתמול, הבת שלי רצתה ללכת לקניות ולהשאיר אצלי את הילדים ואמרתי לה שאני לא יכולה". ולפעמים, את יכולה בכלל לא לשאול אם עשו את השעורים, ואחרי כמה שבועות או חודשים הם יספרו לך על סיטואציה שבה הם הצליחו לשים את האינטרס שלהם קודם. ה"לא" שנאמר אחרי תקופה שווה פי כמה מעשיית המשימה בשבוע בו היא ניתנה. הסיבה היא פשוטה: ה"לא" נאמר ממקום של הפנמה.
כמה זמן נראה סביר לאפשר באימון חוסר נוכחות מלאה בשיחות? אין דבר כזה!! מה שכן, אנשים שונים זה מזה.... יש מי שזקוקים לפגישה שבועית פרונטלית קבועה, אחרים זקוקים לקצב מאוורר יותר, או לקצב לא אחיד. מצאתי שאני אוהבת לקחת תשלום חודשי קבוע לתקופה שמוסכמת מראש (חצי שנה / שנה) זה מאפשר למאומן להיעזר בי על פי הצורך מבלי להתחשבן עם עצמו אם יש לו או אין לו כסף לפגישה נוספת. (חלק מבעיית חוסר הנוכחות זה קשיים כלכליים או "בלגאן" בסדרי עדיפות) אנשים שלא מגיעים כמה פעמים - אני לא עובדת איתם. אני מקיימת איתם שיחה בה אני אומרת להם שאי הגעתם מספרת על בעיה כלשהי בקבלת האימון ממני או קבלת האימון בעת הזאת, ואני מזמינה אותם ללכת הביתה ולחשוב היטב מה הם רוצים לעשות עכשיו. אני לא קובעת פגישה נוספת. אני שולחת אותם להתמודד עם עצמם ברמת היכולת להתחייב. זה משרת את האימון כי כל שינוי יש בו אלמנט של מחוייבות: הקמת עסק, נישואין, הולדת ילדים ועוד. אדם כזה, אם יחזור - לרוב לא תהיה איתו בעיה. זה יעשה את השיפט שנדרש. מי שלא מגיעים וגם לא מודיעים, אני אמשיך לעבוד איתם רק אם ישלמו עבור הפגישה שהבריזו. ורק אם יפקידו את תשלומיהם העתידיים. זהו שיעור בנושא "כבוד לאחרים" - אפשר לבחון את הנושא בתחומי חיים אחרים - כחלק מהתהליך. בעיקרון, כאן נכנס המקום שלך עם עצמך (המאמן - גם הוא מאומן במהלך האימון) אם את מוכנה לשבת ולחכות למי שלא מגיעים - הם יתנו לך את ההזדמנות. אם את מבהירה מראש שיש לשלם על פגישה שבוטלה פחות מ- 24 שעות ממועדה - אנשים משחקים פחות. יהיו מי שיעמידו גם את זה למבחן. כשקורה המקרה, הם ישלמו או לא - תלוי עד כמה הם רוצים את האימון. כמובן שאני לא מתייחסת למקרים קיצוניים אנושיים לחלוטין של מחלה פתאומית או כל דבר אחר. במקרים כאלו אני נוטה לוותר על התשלום עבור הביטול.
כמה זמן נראה סביר לאפשר באימון "להבין" את מה שדיברנו אך לא לראות ששיחות המשך משקפות הפנמה של הדברים שהובנו, ? שאלה זו שוב מחזירה אותי אליך, המאמנת. "לא לראות" = את צריכה לחדד את יכולת הראייה שלך. להפנמה יש ניואנסים עדינים, פנימיים. סיפור מהחיים: לאחרונה חידשה איתי קשר מאומנת שחשתי שנכשלתי איתה. אני רגילה לתוצאות מהירות וזו כל הזמן התווכחה איתי, התנגדה לדברים ברמה עקרונית ועוד. לכל אורך הדרך, הייתי ערה לצורך אחד חד משמעי שהיה לה: היא הייתה מבודדת מאוד וזקוקה להכלה. להכיל - את זה אני עושה טוב! אבל גם אני בנאדם - כמה זמן אפשר לקיים תקשורת מאבק כזאת? הותשתי, אבל לא הרשיתי לעצמי לשחרר כי לא נראה היה שיש מי שיכיל אותה במקומי. אחרי שנה וחצי או שנתיים של עבודה, קרו דברים, אבל לא הרגשתי שביעת רצון, רק ובעיקר חשתי תיסכול. היא יצרה קשר לאחר מספר חודשים היא מצאה מסגרת טיפולית שהתאימה לה והחלה ליצור שינויים. חלק מהשינויים היו אלו שדיברתי איתה עליהם ושהיא כל כך התנגדה. "צדקת!" זה באמת עוזר לי. אבל מאוד קשה לי עם זה. עודדתי, תמכתי והמלצתי להמשיך. כאמור, לאחרונה חידשנו קשר - לא קשר של עבודה. היא השתנתה לבלי הכר. בשיחתנו סיפרה לי על המאבק הפנימי שלא הצליחה לבטא במילים שנים אחורה: היא אמרה: "רציתי לעשות את השינויים, אבל לא יכולתי אפילו לדבר את זה" סיפרתי לה על תחושת הכישלון שלי איתה. תשובתה הייתה: "על מה את מדברת? את היית היחידה שהייתה שם בשבילי, במקום הכי קשה" לפעמים אנחנו לא רואים... גם אני
כמה זמן נראה סביר לאפשר באימון לשמוע ש"זה מעניין" אבל לא לשמוע בשיחות הבאות מה נעשה... ? שוב, אין דבר כזה אצלי. השכל לא מעניין אותי. "זה מעניין" - אין לו מקום בדיאלוג. מה כן? "למה זה מעניין?" מה המשמעות של "זה מעניין"? שחרר את השכל - מה אתה מרגיש? כי מעניין זו דרך לא לומר כלום. ממש כמו: "בסדר" או "כרגיל" - כשאני שואלת "מה שלומך?" - אלו תשובות שלא מתקבלות.
מה עוזר לך לאבחן את ההתרחשויות אצל המתאמן? איך את מקבלת אינדיקציות למה שקורה? איך את יודעת אם המתאמן אכן מעורב באופן אותנטי באימון? מתי תדעי שדברים לא עובדים עבור המתאמן? לדעתי כבר פחות או יותר עניתי על זה בשתי ההודעות. לדעתי אלו השאלות שהביאו אותי לספר לך מי אני. השפה של התת מודע היא דבר מרתק מעין כמותו. אנשים מספרים לך את האמת כל הזמן. זה עניין של מיומנות לשמוע אותה. דוגמא בנאלית: שאלה: איך היחסים עם אימא שלך? תשובה: בסדר גמור! שפת הגוף: שילוב ידיים ורגליים. ואני? - מסמנת את היחסים עם אימא כבעייתיים ביותר. העיתוי מתי לגעת בהם הוא שוב, תלוי במקרה, אבל זה בהחלט יירשם כנשא לחפור בו. ואיתו אגב כל העניין של נשים בכלל, ובת זוג בפרט.
מקווה שהצלחתי לענות. עכשיו את גם אולי מבינה למה עצרתי באמצע תשובתי הראשונה. דברייך העלו לתודעה כל כך הרבה דברים מכיוונים שונים. תודה על השאלה ותודה על ההקשבה, ותודה על המיקוד ששאלותייך מביאות בדרכי.
לי עוזרים כמה דברים:
לדבר עם הסופרויזרית שלי, ו/או מאמן/מאמנת חברים כדי לזהות ולמפות את המתרחש ולהבין שזה מה שקורה וזה מה שאני רוצה/צריכה לעשות.
