איך משיגים סמכות הורית ?

[רותי ע]

כפי שאת אולי זוכרת יש לי זעטוט

באותו גיל. ובחודשיים שלושה האחרונים המציאות שינתה לי את הגישה שהיתה מאוד דומה למה שאת מתארת. גיליתי שהוא רוצה שאגביל אותו ואשים את הגבול כשהוא עובר אותו. דוגמא של סיטואציה אופינית-הוא מתחיל לזרוק עלי דברים/להכות/לזרוק אוכל לכל הכיוונים וכו´.. הוא מסתכל עלי תוך כדי ומחכה לתגובה. אני אומרת לו שאם הוא לא יפסיק הוא יילך לחדר להרגע. הוא ממשיך. אני שואלת אותו אם הוא רוצה ללכת לחדר. הוא עונה כן. אני לוקחת אותו, מושיבה אותו על המיטה ואומרת לו שכשירגע יבוא חזרה לסלון. הוא פורץ בבכי מעושה. אחרי דקה שתיים הוא מופיע בסלון לאט לאט. אני מחבקת אותו. וזהו, ילד רגוע ומחייך.. הקטע הוא שהוא ממש מבקש את זה. הוא עושה בכוונה והולך בשמחה לחדר. אז לזה התכוונו כשאמרו שטוב להם כשמציבים להם גבולות.. זה לגבי כשהוא עושה משהו אסור. כשהוא לא רוצה לצחצח שיניים למרות כל השיכנועים (שבד"כ כן עוזרים) אני פשוט לוקחת אותו בכוח בלי לדבר הרבה וכשהמברשת לידו הוא כבר מוכן לשתף פעולה.

 

[דנה השניה]

סיבות?

[שלום, אני כאן בעקבות ההפניה ב"פורום חינוך לגיל הרך"] שיטת השכנוע וההסבר צריכה לעבוד לשני הכיוונים, לא? כלומר, אם אתם מנסים לשכנע אותה לעשות משהו, ולא כופים עליה או מענישים אותה, אותם כללים צריכים להיות תקפים גם לגביה - אין סתם "לא מסכימה" או "לא מוכנה" - שתתן הסבר ותנסה לשכנע אותכם לגבי נקודת המבט שלה. אולי כשהיא אומרת "לא מוכנה" או "לא מסכימה" היא מחקה אותכם? יכול להיות שגם אתם משתמשים בתירוצים האלה? ויש גם ספר של ד"ר חיים עומר "שיקום הסמכות ההורית" - שעד כמה שהבנתי עוסק במקרים יותר קשים מהמקרה שתיארת, אבל אולי יכול לספק רעיונות?

 

[מירי,]

למה? ככה! לא רוצה!

 

[גלית&שחר]

"ככה, וזו תשובה" - מפי עוללים

 

[גלית&שחר]

תודה לכל העונות

אז לי יש ילדה דעתנית במיוחד, אם לא לומר עקשנית. היא מכירה את כל סיפורי החיות הקטנות שמבקרות בלילה בפה וכו´. אחרי כמה ניסיונות טראומטיים לשני הצדדים לכפות בכוח (פיזי) צחצוח שיניים הגעתי למסקנה שזו לא דרך. כל רעיון אחר מחזיק מעמד ליום או יומיים וכושל. אין לי שום דרך לכפות עליה שיתוף פעולה, כי היא יודעת ומבינה אבל לא ממש מוטרדת - אולי עד החור הראשון והכאב שהוא יסב. כך זה גם עם דברים אחרים שדורשים שיתוף פעולה, כשהברירה ההפוכה היא שימוש בכוח. יש לי בעיה קשה עם זה.

 

[לאה_מ]

גלית - הזמנת, אז באתי...

ואני אנסה לסכם לך כאן את העקרונות שמנחים אותי בהתנהלות שלי עם שלושת ילדי (בן 8, בת 5 ובן שנה). אתחיל בכותרת. שאלת איך משיגים "סמכות הורית", וזו שאלה שבאה ממקום שאני מאד לא מתחברת אליו. מה זאת אומרת "סמכות הורית"? איזו סמכות בדיוק צריכה להיות לי? אם משתמשים במונח "סמכות" זה נקשר אצלי למישהו "עליון" שיש לו כוח על "נחותים" ממנו (ואני בכוונה שמה את המילים האלה במרכאות). ואני ממש לא מרגישה שאני עליונה על הילדים שלי באיזושהי דרך. אני לא חושבת שלדעתי יש בהכרח עדיפות על הדעות שלהם. מה שאני כן חושבת ומאמינה הוא, שאני רוצה לחנך את ילדי להיות אנשים סובלניים, ולכן עלי להתייחס אליהם בהתאם. אני לא מותחת עליך בקורת, אבל לדעתי ילדה שאומרת לאמא "אני לא מרשה" או "אני לא מסכימה" לא המציאה את הביטויים האלה. היא שמעה אותם, ועכשיו היא מיישמת אותם. זה רק מעיד על כך שהיא מאד חכמה, ולא קשור בכלל ל"סמכות ההורית" שלך. היא רואה את היחסים ביניכן כשוויוניים (ולדעתי זה בסדר גמור) ולכן לא רואה שום בעיה עם זה שהיא "לא תרשה" לך משהו, בדיוק כפי שאת "לא מרשה" לה מדי פעם. אני מתייחסת אל ילדי בכבוד. אני לא מענישה אותם (בכלל עונשים הם בעיני כלי לא אפקטיבי, שלמעט העלבת הילד - ובכך הסחת הדעת מהמעשה עליו רוצים להעניש לעלבון מעצם העונש - ומתן תחושת כח ועליונות להורה, אין בו תועלת), אני מקשיבה להם, אני מכבדת את דעותיהם, אני לא מניחה מראש שהדעה שלי עדיפה על הדעה שלהם או שאני יודעת יותר טוב מהם. בתמורה אני מקבלת מהם יחס דומה. בדוגמא של צחצוח השיניים, אני מנסה לראות מה מפריע לילד. אני משתדלת לא להתמקד בכך שהוא לא מסכים לצחצח שיניים, אלא שואלת את עצמי למה. אולי משחת השיניים לא טעימה לו (אפשר לקנות משחה אחרת ואפשר גם לצחצח בלי משחה), אולי המברשת לא נעימה לו או לא מוצאת חן בעיניו (אפשר להחליף מברשת), אולי הוא עייף מאד (כדאי להקדים את שעת הצחצוח), אולי הוא חושש להפסיד משהו שמתרחש במקביל.... בשורה התחתונה, לי לא אכפת שהילדים שלי ילכו לישון מדי פעם בלי לצחצח שיניים. גם אני אם יש לי יום נוראי ואני מתה מעייפות, קורה שאני נרדמת בסלון בלי לצחצח שיניים. אבל אם זה אירוע יומיומי, אז צריך לברר יותר לעומק את הסיבה, במקום להגרר לעימות מיותר. ילדים הם יצורים הגיוניים. יש להם הגיון, ודעות ורצונות בדיוק כמו לנו. ואין - בעיני - שום סיבה שלא נקשיב להם ולא נכבד את דעתם. ותאמיני לי - הבית שלנו מתנהל בצורה מאד נעימה, הוא לא מתנהל רק לפי מה שאני רוצה ולא רק לפי מה שהילדים רוצים, קל מאד לדון איתם, קל למצוא איתם אלטרנטיבות ולהחליט איזו היא המתאימה ביותר עבורנו, וזה הופך את החיים שלנו להרבה יותר נעימים ונוחים. ו - לא, זה לא קל.

 

[גלית&שחר]

תודה על התשובה

כמו שאת מבינה מהקושי שלי, אז אני משתדלת בהחלט לתת הרבה מקום וכבוד לדעותיה ורצונותיה של שחר. העניין הוא שבהיותה רק בת 2.4 שנים, ועם כל תבונתה הרי שיש דברים, משמעויות והשלכות שהיא לא בהכרח יכולה להבין, פשוט מכיוון שלא התנסתה בהם ויש דברים שהייתי מעדיפה לתת לה "להתגלח על הזקן שלי" ולא להתנסות בעצמה, פשוט כי זו התנסות כואבת או לא נעימה. ואני מאמינה שגם אצלכם יש גבולות כאלה (שחר למשל מסוגלת לנסות לרוץ לכביש, לידי, שניה אחרי שהסברתי לה את הסכנה, וכאן ברור לי שאין שום סיכוי שאכבד את רצונותיה). מה שאני אומרת הוא שילדים צריכים הכוונה, אבל לא תמיד הסברים מילוליים מספיקים כדי לכוון אותם או להגביל אותם. אני נגד עונשים וזו הסיבה שאני מרגישה שההתמודדות הופכת להיות בלתי אפשרית. וכן, לפעמים אני משתמשת ב"לא מרשה" או "לא מסכימה" וגם בגן שחר בטוח שומעת את זה. אני באופן גורף ומוחלט לא מרשה להרביץ, ובאופן גורף ומוחלט לא מרשה להציק לחיות וכו´ וכו´. ואת כל ההסברים היא מקבלת, אבל כשהם נופלים על אזניים בחירשות זמנית, אני בהחלט לא מרשה/מסכימה.

 

[יונת ש.]

וזה עובד?

כשאת אומרת על משהו שאת לא מרשה/לא מסכימה היא באמת מפסיקה לעשות את זה?

 

[נעה גל]

../images/Emo45.gif איזה ניסוח ממוקד! אהבתי

 

[נעה גל]

סמכות (ארוך לאללה)

גלית, אני ממליצה לך לקרוא את תרגום ההרצאה של שרה לורנס (ע"י יונת) " הילד העצמאי". הגישה שהיא מציגה שם לא קלה לקריאה (בעיקר לנו ההורים) כי היא לוקחת את היחסים בין ההורים לילדים ומשנה ב-180 מעלות את הדרך שצריך/כדאי להסתכל על מערכת יחסים בין הורים ילדים. לי המאמר הזה התישב מצוין עם התחושות הפנימיות שלי. זה עדין לא אומר, שאין נקודות בהן אני כופה את דעתי. לצערי, זה הפתרון הקל (ולא, זה לא קשור להצבת גבולות, זה קשור בעיקר לכפיה של דיעת מבוגר על זה של ילד), וברגעים של לחץ גם אני משתמשת בו. אבל, מאז קראתי את ההרצאה הזו, הרבה דברים השתנו אצלנו, וגם הרבה נקודות חיכוך נעלמו כלא היו. אין אצלנו בבית דבר שלא נתון למשא ומתן. אני מוציאה מכאן את כל הקשור לבטיחות ילדים כמו, כסא בטיחות באוטו, ולקיחת תרופות בזמן מחלה - בעיקר, בגלל שאלה נושאים שאין לי בעיה איתם בבית ותמיד חשבתי (ואולי זה נכון) שבגלל שזה כלכך ברור מאליו אצלנו שזו הדרך, גם אין ויכוחים בנושאים האלה. אז כל שאר הדברים, כולל צחצוח שינים ומקלחות הם ברי משא ומתן. או בקיצור, כל דבר שלא מתים ממנו

. אני אתן לך דוגמא מהתקופה האחרונה. איתמר (בן שנה וחמישה חודשים) הגיע לפני חודשיים לשלב שמנסים לתקוע כל דבר לתקעי החשמל. בשניה הראשונה עברה לי מחשבה לאסור עליו את הענין, ובשניה שאחרי זה, הבנתי שזה לא יעזור וניסיתי שיטה שבעיני רבים היא חסרת אחריות. לי היא פתרה את הבעיה. החלטתי ללמד את איתמר להכניס לתקעים רק שקעים ולעשות את זה נכון. כל פעם שראיתי שהוא מתענין במיוחד בחורים האלה, נגשתי אליו וביחד תקענו שקע לתקע. בימים הראשונים הוא היה מאושר. הוא ניסה לעשות זאת בכל הזדמנות וקרא לי בכל פעם. פתאום (אני אפילו לא יכולה לומר מתי) הוא פשוט הפסיק. הוא סיים את קטע הסקרנות לגבי החשמל ובזה זה נגמר. אין לי ספק שאם הייתי משתמשת במילה "לא!" (וטוענת שאני מציבה גבול) עד היום הייתי נלחמת איתו מלחמת חורמה לגבי החשמל. לגבי מקלחות וצחצוח שיניים. שיניים זו בעיה קשה. צחצוח הוא דבר חשוב, אבל, רוב בעיות השיניים נגרמות בגלל ירושה של שיניים פגיעות. יש אנשים שלא מצחצחים בכלל ולא רואים רופא שיניים עד גיל חמישים (ואז צריך לעקור להם את כולן

) ויש כאלו שכבר בגיל שנתיים שוכבים על כסא הרופא עם טיפולי שורש. אנחנו החלטנו לא להלחם לגבי שיניים. ערכנו מסע הסברה, דאגנו של בסיס יומיומי הילדים יראו אותנו מצחצחים שינים ובזה נגמר הענין. עם איתמר הכל היה קל. הוא אוהב לצחצח שיניים, וכשאני מצחצחת הוא ישר נגש שאצחצח גם לו. עם אורן הנושא היה קצת יותר מורכב. לא צחצחנו לה שיניים עד גיל שנתיים אבל דאגנו שהיא תקבל פלואור בצורה סדירה, והלכנו כל חצי שנה (ועדין הולכים) לרופא שיניים כדי שיבדוק מה קורה. בשלב מסוים אורן הבינה את חשיבות הענין והסכימה שאנחנו נצחצח לה. תקופה ארוכה ניסנו משחות שונות (שהתברר שהן הגורם המפריע מספר אחת בצחצוח) עד שהגענו לזאת שלא היתה לה חריפה מדי. גם היום (כשאורן כבר בת חמש וחודשיים) אנחנו מצחצחים לה, ולא היא לעצמה. גם היום אנחנו לא עושים את זה באדיקות וכפיתיות. מצחצחים כשיוצא. בדר"כ יוצא. לגבי מקלחת. כאן היתה לנו מחלוקת קשה. אורן סרבה לחפוף את הראש במשך תקופה ארוכה. כל פעם היה מדובר על חפיפה בכוח ועל בכי וצרחות וזה היה בלתי נסבל. ואז החלטתי להעביר את האחריות אליה. אמרתי לה שהיא קובעת מתי חופפים את הראש. עבר שבוע, עברו שבועיים עברו שלושה ועדין אורן לא רצתה לחפוף את הראש. הסבלנות שלי לענין כבר עמדה לפקוע. אני לא מדברת על כך שהראש מאוד לא נקי אלא גם על צרחות בבוקר בזמן הסירוק וכו´. אחרי מריבה קשה הפקעתי את האחריות ממנה וחפפתי לה את הראש בכוח. זה היה רגע שהיה קשה לנו מאוד בהיסטוריה המשפחתית. אורן היתה מושפלת ממש, וכאב לה מאוד שהיא לא יכולה להחליט יותר. ולי כאב שאני מנסה להעביר לילדה מסר "הגוף שלך ברשותך" ובכל זאת, אני נאלצת לפלוש בצורה כזו. ואז הבנתי שהבחירה שנתתי לה היתה גדולה מדי ומציפה. קבענו שהיא בוחרת את יום חפיפת הראש - אבל, היא חייבת לחפוף ראש פעם בשבוע. מאז ההסדר הזה, אין צרחות וכעסים יותר בחפיפת הראש. מצטערת על האורך

 

[לאה_מ]

אני מאד מאד מסכימה עם נעה

ולעניין צחצוח השיניים רציתי להוסיף, שהמשחה זה בעיה עבור הרבה ילדים (אלצנו בבית כל אחד מצחצח במשחה שונה), והשיננית שלנו טוענת, שבכלל לא צריך משחה, ושאפילו עדיף לצחצח בלי משחה, משום שהמשחה עושה טעם טוב בפה שנותן אשליה של פה נקי, גם אם זה לא ממש כך. ולגבי הגבולות. אני חושבת שזה עניין סמנטי (היה לנו על זה פעם דיון מאד ארוך בפורום חינוך לגיל הרך, ועד היום אני לא משוכנעת שיש הבדל אמיתי), ולא כל כך משנה אם קוראים לזה "גבול" או לא. אני מתנהגת עם הילדים שלי באופן שתארתי מהיום בו הם נולדים. גיל 2.4 הוא בהחלט גיל שאפשר להקשיב בו לדעות של ילד ולנהל איתו דיון פורה. הילדים - לפחות אלה שלי - הם לא מתאבדים. הם לא רצים לכביש בכוונה להדרס ולא מכניסים מתכות לשקעים בכוונה להתחשמל. אני, בדומה לנעה, לא נאלצתי מעולם לבחון את שאלת הגבולות בעניינים של חיים ומוות. זה מובן מאליו גם להם.

 

[אורית ג.]

ואני מסכימה גם עם נעה וגם אם לאה

ותאמינו שעמדתי פעם בלי העיות ב-3 שבועות תמימים שבתי לא רצתה להתרחץ. נותנת לה את הכבוד שלה וכשאני , מנגד , אומרת שמשהו הכרחי (תפירת סנטר שנפתח בגיל 3 בחבטה בריצפה) היא מאמינה לי ושוכבת שקטה הרבה יותר מילדים בני 8 שהיו במרפאה ושהוריהם "שמו להם גבולות" כל החיים. כנ"ל לטיפול אצל רופא שיניים.

 

[ofelya]

אגב חפיפה

גם אצלנו היה ממש רע עד שהצעתי לבר מגבת ידיים קטנה ש"תשמור" לו על העיניים, שלא ירטבו. מאז יש שקט יחסי בחזית הזו.

 

[Iris-1]

אצלנו יש גם מגבת וגם חופפים עם כוס

כלומר לא משפריצים את המים מהצינור אלא עם כוס. ובכלל הן מעדיפות הגדולות שלי לחפוף אחת לשניה ואז בכלל אין בכי כיוון שהן יודעות בדיוק כל אחת את נקודות התורפה של אחותה.

 

[מיכל153]

ליאת בת 11.5 ועושה לי בעיות בחפיפה

ולכן הרבה פעמים יש לה כינים. כבר שנים. נסיתי בכח, ניסיתי לחכות לה שתבקש, שום דבר לא עוזר. שאלתי אם זה בעיה של תשומת לב, היא מבינה עניין, וענתה שכן.(להזכירכם, היא היחידה שלא לקויית למידה, או היפוטונית שצריכה פיזיוטרפיה או קלינאית תקשורת, כמו השאר). מה עושים ? היא גם מדביקה את כולנו בכינים וזה נורא !!! ביי מיכל153

 

[לאה_מ]

אם זו בעיה של תשומת לב, והיא מספיק

כנה, רגישה וחכמה כדי להודות בכך, אז נראה לי שמה שאת צריכה לעשות זה למצוא ביחד איתה איזו תשומת לב את יכולה להעניק לה כדי שהיא תרגיש מסופקת יותר ולא תעשה בעיות בחפיפה. אני מציעה לך לקיים איתה שיחה גלויה על כך, לנסות למצוא פתרון שיהיה כיפי ונחמד לשתיכן (למשל, אחר צהריים אחד מדי שבוע אתן הולכות יחד למקום כלשהו. אתן יכולות להרשם יחד לחוג - למשל, קרמיקה או ריקוד או נגינה), וכשאתן מסכמות את זה, אל תשכחי לכרוך את זה בעניין החפיפה (את זוכרת שאמרת לי שזה עניין של תשומת לב, אז אני מבקשת עכשיו שמצאנו סידור, שלא תהיינה בעיות עם זה). ואגב - לשירה יש כינים אפילו שאני כבר ניסיתי את כל התכשירים האפשריים, אפילו שהיא חופפת ראש מדי יום ברצון רב ומיזמתה, ואפילו שאני מסרקת אותה במסרק סמיך לפחות שלוש פעמים בשבוע...

 

[iris & ben]

חפיפה...למיכל

אולי משהו בחפיפה לא נעים לה אולי תנסי לחפוף לה כמו במספרה-שתשב עם הגב לכיור והראש מוטה אחורה נראה לי כיף ואת יכולה לעשות לה מסא´ג בראש... נראה לי פינוק כייפי...

 

[יונת ש.]

לא חייבים לדבר על כל דבר

(אני אורחת לרגע מפורום חינוך לגיל הרך) ילדים "שומעים" הרבה יותר טוב מעשים, במיוחד בגיל צעיר. הרבה פעמים עדיף לעשות משהו בלי לדבר (או בליווי מלה אחת או שתיים) במקום לנסות לשכנע או להסביר. בכלל, עושה רושם שככל שההורים מנסים יותר לשכנע, ככה הילדים פחות מקשיבים. במקום לשכנע, אפשר לנסות לעזור. נעה נתנה דוגמא יפה לזה במקרה של התינוק שמתעניין בשקעים - אין טעם להסביר לו, אבל אפשר לתת לו תקע ביד ונעליים על הרגליים ולהראות לו מה לעשות. תנסי לחשוב איך את יכולה לעזור לבת שלך באותם דברים שאת רוצה שהיא תעשה. למשל, איך את יכולה לעזור לה לצחצח שיניים כראוי? אולי לוותר על המשחה? (מיותרת לפי הרופא שלי.) אולי לנקות את השיניים בחתיכת גזה כמו לתינוקות? אולי תוך כדי האזנה לשיר או צפיה בקלטת? אולי משהו אחר? אני מוצאת ששינוי נקודת ההסתכלות מ"איך לגרום להם לעשות את זה" ל"איך לעזור להם לעשות את זה" עוזר לי למצוא דרכים אפקטיביות במקום להכנס לעימותים ומשחקי כוח.

 

[נעה גל]

אני אגב, עשיתי את זה בלי נעלים ../images/Emo5.gif

רק כשסיפרת שאת נועלת לבן שלך נעליים... נחרדתי לגלות שאכן צריך לעשות כך

.

 

[חגית של אורן]

נשמעת לי עצה טובה

אני חושבת שאני אבחר בדרך הזאת ליישום. אמנם בתנו קטנה, אבל מבינה יופי שאסור לגעת בקנקנים מקרמיקה, כי זה יישבר ויכאיב לה. היא ניסתה פעם ופעמיים ומאז לא נוגעת. כולם מתפלאים שלא שינינו כלום בסלון.