TCS - סתימת חורים (ארוך!)
גלית, כתבת:
לצערי הרגשתי שהמאמר לוקה בשטחיות וכי השיטה (אם זו המפורטת במאמר היא המלאה) מחוררת כמו גבינה צהובה קשה להקיף צורת חיים שלמה במאמר אחד, או אפילו ספר. וקשה להקיף חיים, על כל המורכבות שלהם, בשיטה אחת. לכן אני אישית לא מצפה משום טקסט שיתן לי את כל התשובות. אבל אני כן שמחה לקבל רעיונות וצורות הסתכלות חדשות, ולדעתי TCS בהחלט נותנת את זה. ההרצאה של שרה לורנס היא הצגה טובה, לדעתי, של TCS. כמובן שאין בה הכל (היא לוותה בעוד 3 וחצי מפגשים של שאלות ותשובות רק באותו כנס, ובנוסף יש דו-ירחון על TCS, ספר, כמה רשימות דואל, וכמה פורומים פעילים). אבל היא מציגה יפה את העקרונות של הגישה. אם מעניין אותך ללמוד על זה יותר, כדאי להתחיל מהאתר שלהם: http://www.tcs.ac.
למשל, בהמשילה את הילד העצמאי למדינה המקבלת עזרה משכנותיה, שוכחת המחברת להתייחס לכך שבין מדינות יש אמנות, הסכמים וכללים זו לא היתה המשלה, אלא הבהרה של משמעות המונח "עצמאות" (או "אוטונומיה" במקור).
ומעבר לאנלגיות איך זה עובד ביום יום ? אם כל אחד אדון לעצמו, האם זה אומר שכל אחד אוכל מתי, מה, איך ואיפה שבא לו ? האם כל אחד הולך לישון איך, מתי ואיפה שבא לו ? נראה לי שזה מזעזע אותך. הרעיון שאנשים עושים דברים שהם רוצים, ולא נאלצים לעשות דברים בניגוד לרצונם, נראה לך כל כך דוחה? את מעדיפה חיים בהם אנשים אוכלים כשהם לא רעבים, מאכלים שהם לא אוהבים, ובמקום שלא מתאים להם? חיים בהם אנשים הולכים לישון כשהם לא עייפים ובמקום שבו הם לא רוצים להרדם?
ובל נשכח את אלו שטובים יותר או פחות בניהול מו"מ, אלו שטובים יותר או פחות בפתרונות יצירתיים, או אז עשוי להווצר במשפחה מצב שבו יש מי שמשיג את רצונו ומי שלא מצליח להשיג את הפשרה המתאימה לו. אני מודה שההרצאה נותנת רושם מוטעה כאילו כל פעם יש איזושהי התנגשות רצונות, ואז "מדברים על זה" עד שמישהו מצליח לשכנע את האחרים. זה לא ככה. קודם כל, במשך הזמן יש פחות ופחות נקודות עימות - פשוט כי כבר מוצאים להם פתרונות. הרי חלק גדול מהעימותים בין הורים לילדים הם דברים שחוזרים על עצמם יום-יום: צחצוח שיניים, שינה, קימה, רחצה, הליכה לגן, קניות, אוכל, וכו´. תחשבי על 5 העימותים שקורים אצלכם הכי הרבה: מה יקרה אם אחד מהם פשוט ייפתר, לא יהיה קיים יותר? ומה יקרה אם כמה זמן אחר כך גם השני ייעלם? ואחר כך האחרים? את מצליחה לדמיין את זה? ככה פחות או יותר נראית השיגרה בגישה הזאת לחיים. דבר שני, כשיש עימות זה לא אומר שמנהלים "משא ומתן", בטח לא במשמעות של שוק ומקח. מה שכן עושים לנסות לפתור את הבעיה, וזה בדרך כלל אומר לנסות לגלות מה באמת הבעיה (כי בדרך כלל מה שיש על פני השטח זה רק ביטוי של דברים יותר עמוקים). יכול להיות שבכלל לא נדבר על "מה נעשה עכשיו" - הרבה פעמים זה נעשה ברור מאליו ברגע שיודעים את הרצונות והצרכים האמיתיים. ואם זה לא ברור, מנסים למצוא פתרון win-win ולא לשכנע את הצד השני בדרך שלי. בנוסף, עם ילדים קטנים (שלך בת שנתיים?) דיבורים הם הרבה פעמים מיותרים, אלא אם כן הם מאוד קצרים. חלק גדול מהעימותים אפשר לפתור במשחק, הומור, ואמפתיה.
ואיך נוהגים בדברים שבהם לא מושגת פשרה המקובלת על הצדדים הנוגעים בדבר. האם הסוגיה נותרת כ"חור שחור", האם כל אחד ינהג כטוב בעיניו, האם מישהו יקח את זכות הוטו ? קודם כל, לא מדובר על מציאת "פשרה", על כך שכל אחד נאלץ לוותר על משהו. מדובר על מציאת פתרון, שבו אף אחד לא מוותר על שום דבר שחשוב לו. רואה את ההבדל? דבר שני, אם אין פתרון (ובהתחלה זה קורה די הרבה) אפשר לתת דוגמא אישית ולוותר, או לעשות מה שהיית עושה קודם. אפשר גם להגיד בכנות שאת לא יודעת מה לעשות במצב הזה, ואולי הילדים עצמם יפתיעו אותך עם רעיונות. (אם כי שלך נדמה לי עוד קצת צעירה בשביל זה.)
ובהתייחס לשאלת הכסף – אני מסכימה שכדאי לתת לילדים אפשרות להביע את עמדתם, אבל לא להטיל עליהם אחריות של להחליט איך להוציא את הכסף (בסכומים בלתי מוגבלים ???) אצלנו לילדים אין מגבלה על מה שהם יכולים לקנות. בדרך כלל מדובר בקרטיב או במבה. הבן הגדול כבר הולך לפעמים על דברים יקרים יותר: ביצי קינדר. מה את חוששת שילדה בת שנתיים תקנה? מכונית?
המחברת מתעלמת משלבים ברורים בהתפתחות הרגשית והחברתית של ילדים שמגיעים לגיל הדווקא מעיין שיש ילדים שמעולם לא מגיעים לגיל הזה. למעשה, יש משפחות שלמות שאצלם הילדים אף פעם לא מגיעים לגיל הזה. אולי זה גנטי. ואולי זה פשוט כי ההורים לא עושים לילדים דווקא כשהילדים מראים שהם רוצים משהו.
ואז ברור שכל הסבר נופל על אזניים לא מקבלות. מה אז ? אולי להפסיק עם ההסברים ונסיונות השכנוע?
במקרים מהותיים/בריאותיים/בטיחותיים לדעתי הורה אחראי לא יכול להתעלם משלבים התפתחותיים כאלה. דווקא בנושאי בטיחות נראה לי חשוב במיוחד לעזור לילדים ללמוד להתנהג בצורה אחראית, ולא לקחת מהם את האחריות על הבטיחות שלהם. אם נחזור לדוגמת השקעים, מה יקרה עם ילד שלא למד להזהר עם שקעים? תמשיכי לרדוף אחריו עד גיל שלוש-ארבע? ומה יקרה אם פעם אחת לא תשימי לב, או לא תהיי לידו? לא עדיף ללמד אותו להזהר עם שקעים כשהוא עוד בגיל שהוא נשאר מעצמו בקרבתך?
ילד, נער או אדם בשלב כלשהו בחייו יגיע לצורך להתמודד עם סמכות/מרות. יש הבדל בין "סמכות טבעית" לבין "סמכות כוחנית". סמכות טבעית היא למשל הסמכות שאנחנו נותנים למורה שיודע יותר מאיתנו כשאנחנו מקשיבים לו ולומדים ממנו, או כשאנחנו ממלאים הוראות של מנהל עבודה כי אנחנו חושבים שהוא יודע מה צריך להיעשות. סמכות כוחנית זה למשל כשאנחנו עושים מה שאומר לנו טרוריסט כי הוא מכוון אלינו רובה. ממה שאני רואה, לילדים שגדלים בגישה הזאת יש כבוד רב לסמכות טבעית. לגבי סמכות כוחנית: אני מאמינה שהם יכנעו לה אם לא יהיו להם אפשרויות אחרות, אבל סביר שהם ינסו לחפש אפשרויות אחרות. לי אישית זה נראה יתרון. כמובן שהרבה אנשים חושבים אחרת, ועושים כמיטב יכולתם להרגיל את ילדיהם להכנע גם לסמכות שרירותית.
אני דוחה מכל מקום את הגדרת היחסים במשפחה ככלוב בגודל כזה או אחר אם זה לא כלוב, אז אין סיבה להציב גבולות.
