TCS - עוד הבהרות
גלית, כתבת: קשה לי לדמיין מצב של בית עם יותר מילד אחד שבו ההורים כל היום מצויים במרוץ אחרי להכין לכל אחד מה שהוא רוצה באותו רגע גם לי. רוב הילדים שאני מכירה עסוקים רוב הזמן בדברים אחרים ולא באוכל, ובשביל שהם יאכלו צריך לעשות מזה ארוע חברתי/משפחתי. כמובן שאולי יש ילדים שמעדיפים לא לאכול עם כולם, או מצבים שבהם קשה לארגן ארוחות משפחתיות. במקרים כאלה כדאי להכין מבעוד מועד דברים שהילדים יכולים לקחת לאכול בעצמם - פירות, מנות קטנות, סנדביצ´ים, ארוחות מיקרו וכו´. כמובן שגם כאן כדאי להרשות לילדים לקחת אחריות כבר מגיל צעיר, ולהניח להם לנסות להכין אוכל גם בגיל שנה-שנתיים כשזה יותר בלגן מארוחה. לאט לאט הם לומדים ומסוגלים להכין לעצמם יותר דברים לבד, או עם סיוע מינימלי. אני מאמינה שמגיע שלב ביום בו עדיף שילד ילך לישון, כי הוא עייף אבל לא יזום שינה כי הוא "מפחד" להפסיד משהו מעניין. ושינה היא זמן פיזיולוגי חשוב לילד אני מסכימה ששינה היא צורך גופני חשוב, ולדעתי חשוב לתת לילדים להקשיב לפי הצרכים הגופניים שלהם ולא להתעלם מהם: לישון כשהם עייפים, ולא לישון כשהם לא עייפים. את מתארת מצב שבו עדיף לדעתך שילד ילך לישון, אבל לדעתו עדיף להשאר ער וללמוד (לא להפסיד דברים שמעניינים אותו). אני כמובן לא יכולה לדעת מי מבינכם צודק, אבל נראה לי שנקודת המבט של הילד לגיטימית לא פחות מזו שלך. גם להורים יש או צריכה להיות סמכות טבעית ולא כוחנית, מעצם היותנו לא פחות מכל מורה יודעים יותר או לפחות מנוסים יותר מהילדים. אחת הבעיות עם שימוש בסמכות כוחנית זה שהיא פוגעת בסמכות הטבעית. למשל, אם יבוא מישהו ויכריח אותך לאכול ברוקולי באיומי אקדח, לא סביר שיעניינו אותך ההסברים שלו על הערך התזונתי של הברוקולי. יש ילדים שיכנסו לחנות צעצועים ולמרות שהם מקבלים לא מעט ולא מוגבלים בדר"כ במה שהם מקבלים, ירצו דברים יקרים ולא בגלל שהם יקרים אלא בגלל שהם מוצאים חן בעיניהם כשאנחנו הולכים לחנויות צעצועים, אני נותנת לילדים שלי לקחת מה שהם רוצים. הקטן (אוטוטו בן 3) נוהג לקחת צעצוע, לשחק איתו כמה דקות, ואז להחזיר למקום (פעם אני הייתי מחזירה, והוא למד מזה כנראה). אחרי זה הוא לוקח צעצוע אחר, משחק גם איתו כמה דקות, ומחזיר למקום. אם כשאני גומרת את הסיבוב שלי הוא נשאר עם צעצוע ביד - אנחנו קונים אותו. אם זה משהו שיש לי התנגדות אליו (למשל דברים שמשמיעים קולות מעצבנים) אני שולפת לו צעצוע מהתיק שלי (חלק מהפק"ל לשעת חרום) וכמעט תמיד הוא לוקח אותו וזונח את הצעצוע. אם לא - סימן שזה מספיק חשוב לו כדי שנקנה בכל זאת. ברוב הפעמים הוא יוצא מהחנות בלי לקנות כלום. אני לא יודעת אם זה יעבוד גם אצלכם. אבל ילדים קטנים באמת לא מבינים מה זה כסף וקניות - הם רואים צעצוע, ורוצים לשחק איתו עכשיו. לרוב לא אכפת להם מה יהיה אחר כך. כבר מגיל אפס, ואני מתכוונת גיל אפס כשהייתי הולכת עם בתי בעגלה או במנשא, חזרתי שוב ושוב על עקרונות חצית כביש בטוחה וכמה סכנות אורבות שם. זה עד היום לא מונע מבתי לספר כמה מסוכן שם בכביש ושניה אח"כ לנסות להסתער מן המדרכה לכביש, בלי שום חשש. אז אולי הסברים ושימוש מופרז במלים הם לא תמיד דרך טובה? כולנו, מעצם היותנו חיים לא בבועה, אלא בחברה, במסגרות שונות כאלה או אחרות, חיים בתוך גבולות/כללים. השאלה היא האם אנחנו רוצים להכניס את כללים כאלה בינינו ובין ילדינו, לתוך היחסים האינטימיים שלנו, לשים גבולות בתוך המשפחה. ועדיין לא הובהר לי איך באמת חיות משפחות TCS ? האם יש איזשהם כללים, קוים מנחים, חוקים (או חלילה מלהזכיר מילה כזו ?) שמסדירים צורת חיים שנעימה לכל חבריה ? יש התחשבות, הקשבה, וכן - גם דפוסים והרגלים. אבל זה שאנחנו רגילים לאכול ביחד או לעשות דברים מסויימים בשעות קבועות עדיין לא הופך את זה לכללים וחוקים. צורת החיים הנעימה נובעת מכך שאנחנו עושים מה שאנחנו רוצים. לא צריך "להסדיר" את החיים בחוקים - החיים מסתדרים בעצמם מתוך התחשבות בצרכים וברצונות. מה שנקרא בתורת הכאוס emergence.
ועוד שאלה, האם גם בני הזוג אימצו את השיטה ?
