איך מתמודדים עם הבכי?

[dedi1602]

איך מתמודדים עם הבכי?

שלום לכולם. הנסיכה הקטנה שלי קצת מעל שנה והחלטנו להרגיל אותה לישון לבד. הכוונה שעד לפני תקופה קצרה הייתה יושבת (בעגלה) איתנו בסלון מנדנדים עד שנרדמת ואז מעבירים למיטה. כיום אנו מכניסים אותה למיטה נשיקה ואומרים לה לילה טוב. היא משחקת זורקת את הבובות לריצפה (וכמובן קוראת לנו להחזיר לה את הבובות) עד שהיא נרדמת. קשה לי רק הבכי שלה שמגיע לקראת הסוף. מצד אחד צריך להיות חזק ולא להישבר אבל הבכי שלה קורע לי את הלב ולפעמים בא לי להוציא אותה החוצה. היא לא באוניברסיטה שהיא צריכה לקום מוקדם או שהיא תירדם בשיעור. לפעמים גם הבכי שלה מעיר את הגדולה. איך מתמודדים עם הבכי הזה? איך אתם הסתדרתם עם זה?

 

[gils33]

טוב - אז אם כבר הגעת

אז ברוכים הבאים

אנחנו בדיוק באותו תהליך כמוכם רק שאף פעם לא נידנדנו את הקטנה,רק את הגדול וגם אז ההשכבה במיטה ללא נדנוד לקחה שלושה ימים. כאשר העניין הוא שוב רק עקביות ולא לוותר אפילו לא פעם אחת. להשכיב ואם היא בוכה לתת מוצץ ואז היא זורקת את הכל על הרצפה,להרים,להשכיב וחוזר חלילה. בשום פנים ואופן לא להוציא מהמיטה עד שהיא תתרגל שהיא שם וזהו ואז היא תרדם. בהתחלה זה קשה אבל זה עובר. ז גם תלוי מאד כמה הן עייפות....כמובן.

 

[ליידי דרמה]

פה מתחיל עניין ההרגלים והגבולות

אני חושבת שחשוב מאוד להרגיל את הילדים לטקס של שינה, מה שמתאים לכם ומסתדר לכם - אצלינו זה ארוחת ערב, מקלחת, חצי שעה טלויזיה, סיפור ולמיטה. הילדים מתרגלים לסדר הקבוע ויודעים מה בא אחרי מה. כאשר הילדים במיטה - ורוצים לצאת/לשחק/להמשיך בפעילות - אבל אתם החלטתם שזו שעת השינה , הסבירו להם (גם בגיל שנה)שעכשיו הולכים לישון, שוכבים בשקט במיטה ולא משחקים/קוראים/שרים או כל דבר אחר. גם אנחנו לא הרגלנו את הילדים להירדם תוך כדי נדנוד או על הידיים כה שאני לא יודעת איך זה להרגיל למצב הירדמות חדש.

 

[dedi1602]

יש טקס

היא יודעת שאחרי הבקבוק נכנסים לחדר היא שומעת את הסיפור שמספרים לגדולה ואז מכבים את האור ואומרים לה לילה טוב ואז יוצאים מהחדר וחוזרים כל פעם שיש בכי או רעשים מוזרים (מנסה להגיע לכל מקום אפשרי) הבעיה שאני אולי חיצונית מראה נחישות פנימית אני נשבר כואב לי לראות בכי

 

[schlomitsmile]

זה אכן כואב... אחד הדברים שאנחנו צריכים לעשות למען ילדינו, הוא להתגבר על הכאב הזה... לזכור שלמידת הגבולות בכלל והמיומנות להרדם בעצמה במיטתה בפרט, חשובים מאד בשבילה. ולכן, למענה, לנשוך שפתיים, להתגבר על הכאב ולעזור לה ללמוד.

 

[hirshfe]

כל הצעות שם מעולות

והכי חשוב (וגם קשה מאוד) שמרמים את הובות, שמחזירים את מוצץ - לא לדבר. להחזיר ולצאת להסביר פעם ראושנה שמכיבים שהולכים עכשיולישון ועכשיו אמא אבא בזמן שלהם, אתם פה בשבילב ותמיד תהיו. אבל...

 

[אפונה וגבר]

אני כבר בגיל המופלג של 27

ועדיין הרבה יותר נעים לי להרדם כשהבעל לידי. אני בטוחה שגם לך לא ממש כיף להרדם לבד, כשכולם בחדרים אחרים. ואני בטוחה שגם לבת שלך. אתה זה שהחלטת שמהיום היא ישנה לבד. היא לא היתה שותפה להחלטה הזו, ומבחינתה אין שום סיבה להרעת התנאים הזו. היא לא מבינה למה פתאום הלכת. אז היא בוכה. וכן, זה קורע את הלב. לדעתי האישית - אתה מצפה ממנה ליותר מדי. אתה מצפה שהיא תיישר קו עם הדברים שאתה חושב שנכון לעשות, כשברור שהיא מרגישה אחרת. נכון, יש ילדים בני שנה וקצת שנרדמים לבד, ויש גם כאלה שלא. אני תומכת בגישה האומרת שצריך להסתכל על הילד וצרכיו, ולא על נתונים אובייקטיביים כמו גיל, משקל, טבלאות וכו'. הילדה שלך בוכה שהיא צריכה אותך - לך אליה. תאמין לי שבגיל 15 היא תירדם לבד.

 

[elotan]

אני מאוד מסכים למשפט האחרון

לשתי הבנות שלי לקח / לוקח המון זמן להתחיל ללכת. המון. המון. אישתי די נלחצת מזה ואני תמיד אומר לה "תירגעי, לכיתה א' כולם הולכים ברגל".

 

[schlomitsmile]

זה מסובך... בעקרון, הנטייה הטבעית שלי הולכת בכיוון דברייך. אבל למדתי מה../images/Emo210.gif שלי, שלפעמים, זה לא בדיוק ככה. עוד כתינוק היה קשה להרדים אותו. הוא היה גם מתעורר בלילות, מתקשה לחזור לישון. בגיל 6 נהג להתעורר באמצע הלילה, ולבוא אלינו למיטה בריצה, ואז להאחז בי חזק. המטפלת הרגשית שלו ניסתה לשכנע אותי לא להרשות לו להשאר. היא טענה, שהוא צריך להשתחרר מהתלות בי, צריך להרגיש חזק מספיק ומסוגל להתגבר בעצמו. וכן שהוא צריך את הגבול. הגבול בינו לביני, הגבול בין מותר לאסור. היה לי נורא קשה להסכים- הרגשתי שהוא צריך אותי. בסופו של דבר החלטתי לסמוך עליה- הייתי נושאת אותו בזרועותיי, ונשארת איתו ליד מיטתו עד שנרדם. לא נטשתי אותו, אבל גם לא ויתרתי על הגבול. יותר מהר משציפיתי הוא נרגע, ולמד לישון לבד. מאז ועד היום (היום הוא בן 10) הוא ישן מצויין, לא מתעורר בלילות כלל.

 

[אפונה וגבר]

וזה בדיוק העניין

נשארת איתו, ליד המיטה שלו. לא נעלמת לחדר אחר. שינית את הגבולות שלך, אבל דאגת לשנות אותם לכאלה שהילד יוכל להתמודד איתם. וזה, לדעתי, מה שצריך לשאוף אליו. הילד אכן צריך להרגיש חזק ושהוא מסוגל להתגבר בעצמו, אבל להשאיר אותו בחדר כי עכשיו ככה צריך לא מחזק אותו, רק משאיר אותו בתחושה של חוסר אונים, של עזיבה. והוא יתגבר בסופו של דבר כי תמיד מתגברים. אבל לדעתי, יש דרכים יותר הדרגתיות ומחזקות לעשות את זה.

 

[schlomitsmile]

נכון, זה צריך להיות הדרגתי, מותאם לילד אבל הבכי שלו/שלה לא צריך לגרום לנו להשבר (לפחות לא כלפי חוץ). שמים את הקטנה במיטה, אומרים לילה טוב ונשארים לידה. היא בוכה, רוצה לצאת, רוצה על הידיים, זורקת את הבובות. הבובות יישארו לישון על השטיח, אבאמא יישארו לידה, ישירו לה שיר ערש,אבל לא יוציאו אותה מהמיטה. לכל היותר אם היא מנסה לצאת, ירימו, ירגיעו דקה, ויחזירו לשכב. שוב ושוב ושוב. אני פה, אני אוהב/ת אותך, אבל עכשיו לילה ובלילה ישנים במיטה.

 

[liza26]

אני חוששת שלא הבנת נכון

(אני אשתו של השואל) הילדה לא נשארת לבד בחדר כיון שחולקת חדר עם אחותה הגדולה הטקס הוא שאת הבקבוק היא שותה בסלון ואז אנחנו הולכים עם שתי הילדות לחדר מקריאים להם סיפור מכבים את האור ומשאירים נורת לילה ונשארים איתם בחדר אחרי כמה זמן הגדולה בדרך כלל נרדמת ראשונה והקטנה עוד משחקת במיטה כשאנחנו יוצאים מהחדר - אנחנו לא עוזבים אותה לבד לבכות היא רואה אותנו (בדרך כלל את בעלי) בכניסה לחדר כך שהיא לא "לבד" והיא ילדה עקשנית שנלחמת בשינה (לפעמים היא נעמדת במיטה עם עינים עצומות!!) אנחנו בהחלט לא משאירים אותה להרדם לבד

 

[אפונה וגבר]

שוב, לא זו הנקודה שלי

מה שאני מנסה להגיד הוא שאם אתם עושים x ונראה שלילדה עדיין קשה עם זה, אולי כדאי לנסות משהו אחר, למרות שזה לא האידיאל שאנחנו שואפים אליו כרגע. אולי קל לי לדבר ממרום גיל 9 חודשים ולינה משותפת. יכול להיות שזו לא הגישה ההורית שאתם בוחרים בה. זו רק דעתי, אחרי הכל. אני כותבת אותה כי ברחבי הרשת רואים לא מעט הורים (ואין לי מושג אם זה המקרה או לא) שהציבו לעצמם מן מטרה כי הם ראו שילדים אחרים בגיל של הילד שלהם כבר עושים את זה, ולכן מסיקים שהוא יכול גם, ואז רואים שזה לא הולך בבית הפרטי שלהם ושואלים למה זה קורה. לפעמים ההורה בשל לשינוי הזה הרבה יותר ממה שהילד מוכן אליו.

 

[AlonPe]

לא שאנחנו דוגמא למש'ו, אבל -

במשך תקופה מסוימת (עד שהקטנה נולדה, לפני שלוש שנים) ישנו מ-"מיטה משפחתית". לקטן (הסנדוויץ, בן 7) עדיין קשה להירדם לבד. לרוב אני איתו במיטה עד שנרדם (ולא פעם נרדם איתו בעצמי) לגדול (בן 10) אין שום בעיה לישון לבד. (שני הבנים באותו חדר, עד שנעבור לבית החדש) מה שרוצה להגיד, שאין "נכון" ו-"לא נכון". אתם קובעים לעצמכם (ולהם) את הגבולות. מסכים עם מה שנאמר פה למעלה, מעברים מהסוג הזה צריכים כנראה להיות רכים ומדורגים יותר.