איך מתמודדים עם הכעס אחרי הפסקת הריון?

[כועסתממש]

איך מתמודדים עם הכעס אחרי הפסקת הריון?

עברתי הפסקת הריון בשבוע 19 אחרי שגילו מום לבבי חמור. אני נעה בין שיגרה נורמלית עם הילדים ובעלי לבין התקפי זעם וכעס בעיקר על המערכת הרפואית המחרידה במדינתנו לבין העולם כולו.
מה עושים? לאן לתעל את העוצמות הרעות כאילו?
ככל הנראה בתי החולים והסביבה כבר שמעו על מיקרים כאלה, אז למה כולם לא מגיבים טוב? למה אני צריכה להסביר כל כך הרבה פעמים שלא! אני לא בהריון! למה אף אחד בבית חולים לא מכין אותך למה שתרגישי אחריי למה האינטרנט זה מקור הידע היחיד?. למה זה מרגיש כל כך לבד?
עברו רק שבועים וחצי מהפרוצדורה המזעזעת הזאת והכעס רק גובר.
האם יש למישהי ניסיון ורעיון מה כדאי לעשות?
תודה ושבת שלום.

 

[שירהד1]

משתתפת בצערך על אובדן ההריון

את בסך הכל שבעויים וחצי אחרי הפרוצדורה הקשה של הפסקת ההריון. כעס הוא אחד השלבים בתהליך עיבוד האבל. הוא נורמאלי וצריך לעבור אותו ולעבד את התחושה הזו.
אצלי הכעס היה על מה שקרה לי. למה זה קורה לי פעם אחר פעם אחר פעם. כעסתי נורא, ואפילו לא היה לי על מי לכעוס. אני לא מאמינה באלוהים, אז לא יכולתי לכעוס עליו. הצוותים הרפואיים בבתי החולים והרופאה והרופא שלי היו מדהימים, אז גם עליהם לא יכולתי לכעוס. היה לי קשה להתמודד עם הרגש הזה, כי לא היה לי למי להפנות אותו, על מי לכעוס?- על הטבע?! .

אצלך נשמע שיש לך על מי לכעוס. את רוצה להסביר טוב יותר מה קרה בבית החולים? מי לא הגיב טוב? במה המערכת הרפואית היתה מחרידה? למי את צריכה להסביר כל כך הרבה פעמים שאת לא בהריון?...
מה לגבי בעלך? האם גם הוא כועס יחד איתך על משהו או על מישהו, או שהכעס מופנה גם כלפיו? האם הוא מסוגל להכיל אותך ואת הכעס?
האם את כועסת רק על המערכת הרפואית או גם על מה שקרה לך? על היקום? אלוהים? הטבע? ....

אני חושבת שצריך לדבר את הכעס הזה החוצה, להרגיש אותו ולתמלל אותו, ורק אחר כך אפשר יהיה ניתן לעבור לשלב הבא.

שירה.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028

 

[כועסתממש]

תודה על המענה...

המערכת איכזבה אותי ואלי גם משמשת אותי כדיי להוציא את הכעס על כאב האובדן העובר שכבר היה מאוד נוכח ובעצם חשתי בבעיתות בביטני על שולחן הניתוח בו הרדימו אותי וסיימו את טרום חייו...
נקלעתי לבית החולים וולפסון אשר אינו קרוב או מוכר לי והרגשתי שעל אף הניסיון של כמה דמויות שניסו לעזור, התחושה היא של אינטרס שלהם שהכל יקרה שם. בעצם הרגשתי שבעל כורחי נאלצת לעבור שם את הכול כי " אם אבחר בית חולים אחר אאלץ לעבור שוב את כול התהליך אולטרסאונדים וועדה והכל יכול להידחות אפילו יותר משבוע, שזה מה שלקח שם, אז המשכתי שם והתשובות לגבי מה ואיך יתרחש כול הזמן ישתנו, כולל מי יבצע את ההליך או מתי הוא יתרחש... החרדה עבורי הייתה מזעזעת ובקשותיי למשהו שמעט ירגיע בוטלו בזילזול כי המרדימה ( על אף שהבטיחה שיתנו) לא רשמה את זה בגיליון...
ברגע הניתוח הופיעה רופאה שאל אף כול הבירורים שהבטיחו שרק אחד משני רופאים בכירים מנתח בשלב המאוחר הזה של ההריון, הופיעה הרופאה הזו שהסבירה מעט, אך הבטיחה שתעיר אותי בחדר וניתוח ונדבר אחריי. איני זוכרת דבר למעט המשפט שהיא אומרת" הכול נקי נקי" ואני עונה כניראה מתוך אינסטינקט " סבבה" . וזהו לא נראתה יותר לא המנתחת ולא שום רופא במחלקה. שוחררתי על ידי אחות שאמרה משהו כמו תחזרי אם יהיה דימום יותר ממחזור. על מכתב השחרור נרשמו דברים כמו " חשה בטוב" וחתום שם רופא נוסף שמעולם לא החליף איתי מילה.
המידע היחיד שהיה לי היה תשובות חלקיות על מה ששאלתי.
מילה לא נאמרה על מה שצפוי לא נפשית ולא פיזית ההרגשה היתה " נגמר וזהו..ואני הרגשתי זלזול חוסר מיקצועיות ובעיקר כעס, איך לא שוחחה איתי הרופאה שסיימה את חייו של מי שהיה אמור להפוך לבן שלי...
היא אישה- אין לה רגשות?
וזה רק קצה הקרחון, כל הצוות הסניטרים ואחיות בהכנה לניתוח והיציאות ההזויות שלהם והלמינריות ש 3 רופאים לא הצליחו לשים במהלך שעה וחצי של כאב הזויי
בקיצור תחושה שזו פעם ראשונה שהם מתמודדים תהליך כזה.
אכזבה וטראומות שממשיכות לצוף ולא נראה לי שהתחלתי בכלל להתמודד עם העובדה שהייתי בהריון עד לפני שבועיים וחצי.
הקושי העיקרי שלי הוא להרגיע את הכעס שמשתלח בכל מי שסביבי בבעלי שהכי תומך מקשיב בולע מחבק ועוטף בכעס מוגזם על ילדיי שלא ממש מבינים מה קורה ובעיקר במאבק פנימי של מה לעשות עם עצמי ועם הפצצה הזאת שנחתה עליי.
אני מודה על האפשרות להוציא פה הכל ולקבל התיחסות נעימה ומכילה אך חושבת שהיה ראוי שאנשים במערכת הרפואית כמו עובדת סוציאלית ורופאים אנושיים יעשו משהו מתפקידם.
כמה נורא זה שגם נשים צריכות לעבור את הזוועה הפיזית והנפשית הזו. וגם המערכת לא יודעת מה לעשות איתן...

 

[איןאריותכאלה]

נניח לרגע .....

שהמערכת לא היתה אטומה שהרופאה היתה מספקת מידע ואפילו שמה לך יד על הכתף ואומרת 'אני מצטערת' שכל הצוות היה רגיש ואנושי שהלמינריות לא היו כואבות שהכל היה עובר 'חלק' כל זה לא היה מקטין אפילו במילימטר את הכאב הנפשי, לא היה מצמצם את עוצמת הפצצה. חלילה איני מצדיקה את התנהגות הצוות הרפואי- שנשמעת נוראית - אני רק אומרת שבמצב הזה (אחרי הפסקת ההריון) - ההתמודדות המרכזית היא נפשית. וזו באמת פצצה. וזה לוקח זמן. הרבה זמן. לפרק אותה. להבין מה בכלל קרה. ולהתחיל לאחות את הנפש שנקרעה ממנה. אם זה עוזר - תכתבי. תכתבי הרבה, תתמללי את הסערה. אני ואחרות כאן נעזרנו ונעזרות בפורום לעיבוד הרגשות וארגון העולם הפנימי.

 

[מרעישה בשקט]

כל ההודעה שלך כואבת, אבל משפט אחד ממש מעך לי את הלב

"למה זה מרגיש כל כך לבד?"
אני חיה בפורום כבר הרבה שנים, אני מרגישה כאן בבית, ובכל זאת יש רגעים סביב האובדן שזה באמת מרגיש כל כך לבד, כאילו אני ורק אני נושאת את כל צרות וצער העולם על כתפיי.

אז אני כותבת לך שאת לא לבד, ושאני עצובה וכואבת ביחד איתך את האובדן שלך.
אין לי מושג מה קרה אצלך, אבל במהלך ההפלות שעברתי חוויתי במקרה הטוב אדישות מצד הרפואי, התעללות נפשית (כך אני מגדירה את החוויה של אחות שצעקה עליי במהלך לידה שקטה) ורשלנות רפואית (בהפלה אחרת).
לשמחתי זכיתי לפגוש גם כמה רופאים ואנשי צוות רפואי בעלי לב זהב. אחד מהם הפך להיות הרופא הפרטי שלי והוא מלווה אותי במסע שלי.

בכל מה שנוגע לכעס על הצוות הרפואי, ההמלצה שלי היא לכתוב. זה יכול להיות על דף, או בקובץ וורד או כאן בפורום. לכתוב כדי לא לשכוח את הפרטים כי ככל שהזמן עובר, הפרטים דוהים. לכתוב כדי שאם אח"כ תרצי לעשות משהו עם זה, תוכלי לסגנן ולשלוח לנמענים הרלוונטיים.
אנחנו (בעלי ואני) הרגשנו שאנחנו לא יכולים לחיות עם עצמנו אם לא נספר על מה שקרה ומישהי נוספת תעבור את מה שאני עברתי. אז כתבנו ושלחנו למנהל המחלקה בביה"ח הרלוונטי. הוא הזמין אותנו לשיחה, אבל לצערי נראה שלא נעשה דבר בעקבות השיחה ההיא, ובדיעבד כנראה שהיה כדאי לכתב גם את משרד הבריאות.

אני גיליתי שהתרפיה הכי טובה בשבילי היא לכתוב כאן בפורום. יש כאן הודעות שלי שבהן ממש "הקאתי" את החוויות הקשות.
כשאני כותבת הודעות כאלו, אני בוכה תוך כדי הכתיבה, אני בוכה כשאני קוראת אותן לפני שמעלה לפורום, ואני בוכה גם שבועות/חודשים/שנים אח"כ כשאני קוראת אותן שוב.

אני מתרשמת שאת מודעת לכך שהמצוקה שלך הולכת וגדלה ושאת מחפשת את הדרך לבלום אותה.
אם לא מתאים לך הפורמט של לפרוק את הדברים בטקסט, את יכולה לנסות טיפול פסיכולוגי או משהו בכיוון האלטרנטיבי כמו שיאצו, דיקור סיני וכדומה.

שולחת לך חיבוק ענק

 

[איןאריותכאלה]

לא לשמור בבטן

אי אפשר כך סתם לחזור לשגרה. מה שקרה לך הוא גדול, כואב ומערער, מעבר ליכולת "לשים את זה בצד". כרגע כל הכאוס הנפשי, הבלבול, ערעור סדר הדברים הטבעי, תחושת חוסר האונים וחוסר השליטה, הקנאה, האכזבה והכאב - כולם מתרגמים לכעס. השלב הראשון הוא להבין שאי אפשר למחוק את הארוע הזה. את לא יכולה לחזור לשגרה כי את כבר לא אותו האדם. אחרי ההבנה כדאי מאד לחפש עזרה - לכתוב, לדבר, ליצור, להתעמל, אולי גם וגם וגם וגם. ולתת לרגשות לזרום החוצה. גם כי הם מצריכים עיבוד. גם כי לא תצליחי לכלוא אותם בפנים. לעניין הבדידות - אבל, קצת כמו מוות, הוא משהו שכל אדם עובר עם עצמו, במסלול שלו ובקצב שלו. בפורום הזה כל אחת עברה ועוברת את המסע שלה, דרך המילים. אנחנו פה, תמיד. ואת מוזמנת לבוא אלינו עם כל דבר שמכביד עלייך או מטריד אותך. מחבקת אותך מרחוק.