איך מתמודדים עם הקושי והעצב?
לפני מספר דקות חזרתי מביתה של אמי לאחר ש"ביליתי" איתה בבית חולים ביומיים האחרונים עקב בעיה ברגלה. אמא צעירה מאד- בת 56 ומצבה התדרדר באחרונה מאד ונראה כי היא כבר כמעט ואינה מזהה אנשים( או לפחות לא בשמותיהם), כמעט ולא אוכלת ותפקודיה ירודים מאד. היא שוהה עם מטפלת צמודה ועד לפני שבועיים שלושה למרות הירידה בתפקוד עדיין יצאה מהבית,התאפרה לבד(אפילו שזה היה קצת לא מושלם...)והקפידה מאד על המראה החיצוני. כעת נראה שמצבה התדרדר עד כדי כך שאפילו לרחוץ שיניים או לעשות את הצרכים בשירותים אינה יכולה לבצע. אני הבן הצעיר(29) ויש לי אח גדול בשנתיים שעד היום, גם בגלל שהוא קרוב גאוגרפית ונייד, טיפל באמא יותר באופן יומיומי בעינייני אדמיניסטרציה, קניית תרופות, טיפול בחשבונות בנק וכדומה ואני השתדלתי לבוא ולבקר את אמא ולשהות איתה יותר זמן "איכות" ולבלות איתה, לשבת במסעדה וכו'. כעת לאחי נולד תינוק ואין לו זמן רב להקדיש לאמא ומאידך אני רחוק ולמרות הצער והכאב אני חייב להמשיך בחיי, בעבודה ובלימודים, אין לי רכב וכל פעם שאני מגיע (כמו בימים האחרונים) זה כרוך בהיעדרויות מהעבודה ונסיעות ארוכות בתחבורה ציבורית ואני חושש מאד מה יהיה כעת- עד היום הייתי מצליח לפחות לשוחח עם אמא בטלפון כמעט מדי יום ואילו עכשיו אין יותר אפשרות כזו- היא רק ממלמלת דברים בלתי ברורים. אני מרגיש שנשארתי לגמרי לבד בודד מאד, כאשר לאחי יש אשה ותינוק חדש ולי אין אף אחד וגם את אמא שאני כל כך אוהב אני מאבד. אני מרגיש כל כך בודד ועצוב וכשאני רואה את הסבל של אמא אני נהיה עצוב שבעתיים. אני מרגיש כמו במין אבל מתמשך על אמא אבל בלי הלגיטימציה שיש למי שמתאבל באופן רשמי. אני צריך מצד אחד להמשיך בחיים- בעבודה, לימודים, חברים וכו' אבל זה כל כך קשה וכשאני נכנס הביתה אני עצוב מאד וחושב על אמא ללא הפסקה. לפני כמה ימים כשניסיתי לשוחח עם אמא ולשמוע את קולה בטלפון והבנתי שכנראה לא אוכל יותר לעשות זאת הייתי עצוב מאד ולרוע המזל החלטתי לפתוח שקית מסמכים שלקחתי מביתה של אמא לפני כמה חודשים. מצאתי בשקית מכתבים שאמא כתבה לי כשהייתי חייל והיא כותבת באחד המכתבים כמה קשה לה וכמה היא מתגעגעת ושהיא כל כך שמחה כל פעם כשאני מצליח להתקשר ולדבר איתה בטלפון. מיותר לציין שכל אותו ערב לא הצלחתי להתאושש מהההרגשה הרעה שחשתי כשקראתי את המכתב. אני לא חושב שכתבתי (ומצטער על הבלבול הרב- בד"כ אני כותב מסודר ובהיר) את זה כדי לקבל תשובות אולי רק לחלוק את הכאב הרב ואת הפחד שאני חש והגעגועים לאמא.
לפני מספר דקות חזרתי מביתה של אמי לאחר ש"ביליתי" איתה בבית חולים ביומיים האחרונים עקב בעיה ברגלה. אמא צעירה מאד- בת 56 ומצבה התדרדר באחרונה מאד ונראה כי היא כבר כמעט ואינה מזהה אנשים( או לפחות לא בשמותיהם), כמעט ולא אוכלת ותפקודיה ירודים מאד. היא שוהה עם מטפלת צמודה ועד לפני שבועיים שלושה למרות הירידה בתפקוד עדיין יצאה מהבית,התאפרה לבד(אפילו שזה היה קצת לא מושלם...)והקפידה מאד על המראה החיצוני. כעת נראה שמצבה התדרדר עד כדי כך שאפילו לרחוץ שיניים או לעשות את הצרכים בשירותים אינה יכולה לבצע. אני הבן הצעיר(29) ויש לי אח גדול בשנתיים שעד היום, גם בגלל שהוא קרוב גאוגרפית ונייד, טיפל באמא יותר באופן יומיומי בעינייני אדמיניסטרציה, קניית תרופות, טיפול בחשבונות בנק וכדומה ואני השתדלתי לבוא ולבקר את אמא ולשהות איתה יותר זמן "איכות" ולבלות איתה, לשבת במסעדה וכו'. כעת לאחי נולד תינוק ואין לו זמן רב להקדיש לאמא ומאידך אני רחוק ולמרות הצער והכאב אני חייב להמשיך בחיי, בעבודה ובלימודים, אין לי רכב וכל פעם שאני מגיע (כמו בימים האחרונים) זה כרוך בהיעדרויות מהעבודה ונסיעות ארוכות בתחבורה ציבורית ואני חושש מאד מה יהיה כעת- עד היום הייתי מצליח לפחות לשוחח עם אמא בטלפון כמעט מדי יום ואילו עכשיו אין יותר אפשרות כזו- היא רק ממלמלת דברים בלתי ברורים. אני מרגיש שנשארתי לגמרי לבד בודד מאד, כאשר לאחי יש אשה ותינוק חדש ולי אין אף אחד וגם את אמא שאני כל כך אוהב אני מאבד. אני מרגיש כל כך בודד ועצוב וכשאני רואה את הסבל של אמא אני נהיה עצוב שבעתיים. אני מרגיש כמו במין אבל מתמשך על אמא אבל בלי הלגיטימציה שיש למי שמתאבל באופן רשמי. אני צריך מצד אחד להמשיך בחיים- בעבודה, לימודים, חברים וכו' אבל זה כל כך קשה וכשאני נכנס הביתה אני עצוב מאד וחושב על אמא ללא הפסקה. לפני כמה ימים כשניסיתי לשוחח עם אמא ולשמוע את קולה בטלפון והבנתי שכנראה לא אוכל יותר לעשות זאת הייתי עצוב מאד ולרוע המזל החלטתי לפתוח שקית מסמכים שלקחתי מביתה של אמא לפני כמה חודשים. מצאתי בשקית מכתבים שאמא כתבה לי כשהייתי חייל והיא כותבת באחד המכתבים כמה קשה לה וכמה היא מתגעגעת ושהיא כל כך שמחה כל פעם כשאני מצליח להתקשר ולדבר איתה בטלפון. מיותר לציין שכל אותו ערב לא הצלחתי להתאושש מהההרגשה הרעה שחשתי כשקראתי את המכתב. אני לא חושב שכתבתי (ומצטער על הבלבול הרב- בד"כ אני כותב מסודר ובהיר) את זה כדי לקבל תשובות אולי רק לחלוק את הכאב הרב ואת הפחד שאני חש והגעגועים לאמא.