איך מתמודדים עם עליות וירידות בחיי הנישואין?
אנחנו נשואים כבר 10 שנים ואני עדיין לא מצליחה להתמודד עם השינויים הקיצוניים האלה. כנראה בגלל שאצל בעלי זה מאוד קיצוני. הוא כמו 2 אנשים בגוף אחד. הוא יכול להיות מדהים איתי, אוהב, עוזר עם הילדים ואני מרגישה מאושרת, ואז פתאום, וקשה לי להסביר מה קדם למה, ואולי גם לי יש יד בדבר, הוא נהיה קריר, מתרחק לקצה העולם השני. כיוון שהוא עובד כמורה, חוץ מפעמיים בשבוע שהוא חוזר מאוחר בגלל לימודים, הוא כל אחה"צ בבית (וגם אז אני חוזרת מהעבודה). כשהוא במצב רוח המרוחק הוא פשוט יושב מול המחשב או רואה טלויזיה. אפילו 2 הילדים שלנו למדו להתרחק ממנו בתקופה הזו. פשוט כל פעם שהם נגשים אליו אז הוא אומר שהוא עסוק. וכמובן שכדי לא להפיל עליהם את החבילה הזו אז אני עושה הכל כדי שהם לא יפגעו (למרות שאני בטוחה שהיחסים בינהם יהיו עכורים כשהם יגדלו ויהיו מתוסכלים גם כמוני מהתקופות האלה). מאוד קשה לי בזמן הזה. זה יכול להימשך שבוע, או קצת יותר. זה לא שאנחנו ברוגז בזמן הזה, אבל בקושי מדברים. אני מאוד כועסת עליו שהוא לא עושה כלום בתקופה הזו, מתרחק מהכל, כולל המטלות שלו, כולל אישתו וכולל הילדים. אח,כ זה עובר לו. והוא נהיה מדהים ואני מזכירה לעצמי שזו רק תקופה. כמוב שדיברנו המון על זה. יותר נכון אני איתו כי הוא מאוד מופנם. הוא אמר לי שבזמן הזה פשוט לתת לו להיות לבד. לדעתי זה ממש חסר רגישות וילדותיות. כמובן שהתחננתי שנלך ליועץ והוא טען שאין סיבה, או פשוט שהוא לא מסוגל להתחבר לזה. אז הלכתי לבד. כמה חודשים. ובסופו של דבבר היועצת אמרה לי שאם אני מעוניינת להשאר נשואה לו, וכיוון שהוא לא מוכן או רוצה להשתנות, לנסות להתעלם מההתנהגות שלו בזמנים האלה. ניסיתי. בחיי שקשה לי. הייתי מעדיפה שיחזור מאוחר ושלא אראה אותו. הדבר היחדי שעוזר זה פשוט שאנ יאלך להתעמלות או משהו אחה"צ והוא ישאר עם הילדים. אני ממש מתוסכלת. הפסקתי ללכת לטיפול כי הבנתי מה הפיתרון רק שקשה לי ליישם כי בימים האלה, כמה שאני משתדלת, אני תוקפת אותו על זה שהוא כמו פרזית ולא עושה כלום. למרות שרב הזמן אני באמת כבר לא אומרת לו כלום. אבל הניכור הזה מפחיד. ואת יודעת מה עוזר להפסיק? אם אני מתחילה איתו, שוכבת איתו ואז עוזרת לו "לרדת מהעץ". אבל כבר לי קשה לעשות את זה שאני כל כך כועסת ופגועה. יש לנו 2 ילדים, הקטן כבר בן 3 ואני כבר בת 34 ואני מתה לעוד ילד. אני יודעת שאני לא רוצה להיפרד איתו ואני יודעת שהוא אבא טוב (בתקופות הטובות) ועדיין אני חוששת מהעול הגדול שיפול עליי עם עוד ילד. וזה גם מלחיץ אותי. אשמח לקבל תובנות ממך. ושוב, לגבי ייעוץ זוגי-אין סיכוי.
אנחנו נשואים כבר 10 שנים ואני עדיין לא מצליחה להתמודד עם השינויים הקיצוניים האלה. כנראה בגלל שאצל בעלי זה מאוד קיצוני. הוא כמו 2 אנשים בגוף אחד. הוא יכול להיות מדהים איתי, אוהב, עוזר עם הילדים ואני מרגישה מאושרת, ואז פתאום, וקשה לי להסביר מה קדם למה, ואולי גם לי יש יד בדבר, הוא נהיה קריר, מתרחק לקצה העולם השני. כיוון שהוא עובד כמורה, חוץ מפעמיים בשבוע שהוא חוזר מאוחר בגלל לימודים, הוא כל אחה"צ בבית (וגם אז אני חוזרת מהעבודה). כשהוא במצב רוח המרוחק הוא פשוט יושב מול המחשב או רואה טלויזיה. אפילו 2 הילדים שלנו למדו להתרחק ממנו בתקופה הזו. פשוט כל פעם שהם נגשים אליו אז הוא אומר שהוא עסוק. וכמובן שכדי לא להפיל עליהם את החבילה הזו אז אני עושה הכל כדי שהם לא יפגעו (למרות שאני בטוחה שהיחסים בינהם יהיו עכורים כשהם יגדלו ויהיו מתוסכלים גם כמוני מהתקופות האלה). מאוד קשה לי בזמן הזה. זה יכול להימשך שבוע, או קצת יותר. זה לא שאנחנו ברוגז בזמן הזה, אבל בקושי מדברים. אני מאוד כועסת עליו שהוא לא עושה כלום בתקופה הזו, מתרחק מהכל, כולל המטלות שלו, כולל אישתו וכולל הילדים. אח,כ זה עובר לו. והוא נהיה מדהים ואני מזכירה לעצמי שזו רק תקופה. כמוב שדיברנו המון על זה. יותר נכון אני איתו כי הוא מאוד מופנם. הוא אמר לי שבזמן הזה פשוט לתת לו להיות לבד. לדעתי זה ממש חסר רגישות וילדותיות. כמובן שהתחננתי שנלך ליועץ והוא טען שאין סיבה, או פשוט שהוא לא מסוגל להתחבר לזה. אז הלכתי לבד. כמה חודשים. ובסופו של דבבר היועצת אמרה לי שאם אני מעוניינת להשאר נשואה לו, וכיוון שהוא לא מוכן או רוצה להשתנות, לנסות להתעלם מההתנהגות שלו בזמנים האלה. ניסיתי. בחיי שקשה לי. הייתי מעדיפה שיחזור מאוחר ושלא אראה אותו. הדבר היחדי שעוזר זה פשוט שאנ יאלך להתעמלות או משהו אחה"צ והוא ישאר עם הילדים. אני ממש מתוסכלת. הפסקתי ללכת לטיפול כי הבנתי מה הפיתרון רק שקשה לי ליישם כי בימים האלה, כמה שאני משתדלת, אני תוקפת אותו על זה שהוא כמו פרזית ולא עושה כלום. למרות שרב הזמן אני באמת כבר לא אומרת לו כלום. אבל הניכור הזה מפחיד. ואת יודעת מה עוזר להפסיק? אם אני מתחילה איתו, שוכבת איתו ואז עוזרת לו "לרדת מהעץ". אבל כבר לי קשה לעשות את זה שאני כל כך כועסת ופגועה. יש לנו 2 ילדים, הקטן כבר בן 3 ואני כבר בת 34 ואני מתה לעוד ילד. אני יודעת שאני לא רוצה להיפרד איתו ואני יודעת שהוא אבא טוב (בתקופות הטובות) ועדיין אני חוששת מהעול הגדול שיפול עליי עם עוד ילד. וזה גם מלחיץ אותי. אשמח לקבל תובנות ממך. ושוב, לגבי ייעוץ זוגי-אין סיכוי.