קופיפה טובעת
New member
איך מתמודדים?
אני לא באמת מחפשת עצות פרקטיות (לפחות לאו דווקא במסגרת הודעה זו) אלא אם כן יש לכם משהו ממש טוב ואשמח לאמץ...
אני סה"כ רוצה לשתף במה שעובר עלי.
כבר שנים ברור לי שהמצב הנפשי שלי גובל בדכאון, אפילו שלא אובחנתי מעולם.
לפרקים זה כמובן משתפר.
יחד עם זאת, תמיד חוזרות הנפילות.
אני מודעת לזה שגברה בי הנכונות להתמודד עם זה ולטפל בזה, אחרת לא הייתי שבה לנסות טיפול תרופתי אחרי הימנעות ברורה ונחרצת.
פתאום לא מאיים עלי לדבר ולהודות שאני בדכאון ושאני מטופלת תרופתית.
אמנם לא מכריזה על זה בריש גלי אבל לא מסתירה את זה כל כך.
אני פשוט חושבת שכלל הדברים בחיי, לא כולם חייבים להיות מיודעים במה קורה באמת אצלי, לכן לא משתפת את כל העולם אבל בהחלט יש אנשים שיודעים.
אני גם מסתובבת עם תיק שמכיל את כל הכדורים ולוקחת מתי שבא לי, יודעת שזה עלול להעלות שאלות.
אני תמיד חושבת אם באמת אני צריכה לקבל אבחנה של דכאון.
האם זה ישנה משהו בהרגשה שלי הפנימית?
מצד אחד, אולי ההכרה בכך תכניס בי יותר מוטיבציה לטפל בזה ולתקוף את הדכאון אבל אולי גם תגרום לי לוותר לעצמי יותר.
אבל אני מודה ששמתי לב שמפחיד אותי שאם כן אלך לפסיכיאטר, הוא לא יגדיר אותי כדכאונית.
אני פשוט אדם די מתפקד למראית עין וגם קשה לי לדבר ולהפתח ולשתף באמת במה שאני מרגישה וחושבת.
תמיד לחייבת להראות מתוקתקת ואיכשהו גם יוצא שאני מחייכת, כאילו כל הזמן בהסתרה גם מבלי להתכוון לכך.
כל הזמן אני מרגישה שאני מסווה את מה שעובר עלי באמת.
הייתי גאה בעצמי כשבאחד מביקוריי אצל רופא המשפחה באתי ואמרתי לו שאני מרגישה שאני בדכאון.
אבל שמתי לב שאילולא במהלך המעקב שלו על המקרה שלי והשאלות שהיה מפנה אלי בביקורים אצלו הרבה דברים לא היו עולים.
למשל באחד הביקורים האחרונים שאל אותי על מחשבות אובדניות ודי ניסיתי להתחמק והוא קלט את זה ואז איכשהו יצאתי מזה בצורה מעודנת.
לא העזתי לדבר על כל המחשבות שלי על מוות כי חשבתי שלמה זה טוב הרי בגדול כרגע לפחות אין לי כוונה אובדנית, גם אם בפועל אני חושבת הרבה על כמה שבא לי למות.
במציאות שלי, הרבה דברים קטנים ופשוטים יכולים להוות טריגר לנפילה או הדרדרות.
ואחד הקשיים שלי הוא באמת להוציא את מה שיש לי, החל מלדבר על זה וכלה בלהראות את זה.
אני מציגה את עצמי כעצלנית ודחיינית ובגלל זה לא עומדת במטלות שלי בלימודים אבל זה הרבה יותר מזה, אין לי כוחות נפשיים להתמודד עם הכל, זו אל רק עצלנות אלא תוצר של דכאון.
אני לא יודעת מה המטרה של ההודעה הזו באמת אבל רציתי לשתף ולפרוק.
זה די קשה להיות כלואה בתוך עצמי כל כך.
במיוחד שאני מחכה לנפילה הבאה...
אני לא באמת מחפשת עצות פרקטיות (לפחות לאו דווקא במסגרת הודעה זו) אלא אם כן יש לכם משהו ממש טוב ואשמח לאמץ...
אני סה"כ רוצה לשתף במה שעובר עלי.
כבר שנים ברור לי שהמצב הנפשי שלי גובל בדכאון, אפילו שלא אובחנתי מעולם.
לפרקים זה כמובן משתפר.
יחד עם זאת, תמיד חוזרות הנפילות.
אני מודעת לזה שגברה בי הנכונות להתמודד עם זה ולטפל בזה, אחרת לא הייתי שבה לנסות טיפול תרופתי אחרי הימנעות ברורה ונחרצת.
פתאום לא מאיים עלי לדבר ולהודות שאני בדכאון ושאני מטופלת תרופתית.
אמנם לא מכריזה על זה בריש גלי אבל לא מסתירה את זה כל כך.
אני פשוט חושבת שכלל הדברים בחיי, לא כולם חייבים להיות מיודעים במה קורה באמת אצלי, לכן לא משתפת את כל העולם אבל בהחלט יש אנשים שיודעים.
אני גם מסתובבת עם תיק שמכיל את כל הכדורים ולוקחת מתי שבא לי, יודעת שזה עלול להעלות שאלות.
אני תמיד חושבת אם באמת אני צריכה לקבל אבחנה של דכאון.
האם זה ישנה משהו בהרגשה שלי הפנימית?
מצד אחד, אולי ההכרה בכך תכניס בי יותר מוטיבציה לטפל בזה ולתקוף את הדכאון אבל אולי גם תגרום לי לוותר לעצמי יותר.
אבל אני מודה ששמתי לב שמפחיד אותי שאם כן אלך לפסיכיאטר, הוא לא יגדיר אותי כדכאונית.
אני פשוט אדם די מתפקד למראית עין וגם קשה לי לדבר ולהפתח ולשתף באמת במה שאני מרגישה וחושבת.
תמיד לחייבת להראות מתוקתקת ואיכשהו גם יוצא שאני מחייכת, כאילו כל הזמן בהסתרה גם מבלי להתכוון לכך.
כל הזמן אני מרגישה שאני מסווה את מה שעובר עלי באמת.
הייתי גאה בעצמי כשבאחד מביקוריי אצל רופא המשפחה באתי ואמרתי לו שאני מרגישה שאני בדכאון.
אבל שמתי לב שאילולא במהלך המעקב שלו על המקרה שלי והשאלות שהיה מפנה אלי בביקורים אצלו הרבה דברים לא היו עולים.
למשל באחד הביקורים האחרונים שאל אותי על מחשבות אובדניות ודי ניסיתי להתחמק והוא קלט את זה ואז איכשהו יצאתי מזה בצורה מעודנת.
לא העזתי לדבר על כל המחשבות שלי על מוות כי חשבתי שלמה זה טוב הרי בגדול כרגע לפחות אין לי כוונה אובדנית, גם אם בפועל אני חושבת הרבה על כמה שבא לי למות.
במציאות שלי, הרבה דברים קטנים ופשוטים יכולים להוות טריגר לנפילה או הדרדרות.
ואחד הקשיים שלי הוא באמת להוציא את מה שיש לי, החל מלדבר על זה וכלה בלהראות את זה.
אני מציגה את עצמי כעצלנית ודחיינית ובגלל זה לא עומדת במטלות שלי בלימודים אבל זה הרבה יותר מזה, אין לי כוחות נפשיים להתמודד עם הכל, זו אל רק עצלנות אלא תוצר של דכאון.
אני לא יודעת מה המטרה של ההודעה הזו באמת אבל רציתי לשתף ולפרוק.
זה די קשה להיות כלואה בתוך עצמי כל כך.
במיוחד שאני מחכה לנפילה הבאה...
