איך מתמודדים?

[גלים גלים]

בדיוק ככה היה גם אצלי

 

[פיצ111]

איך מתמודדים?

שלום לכולם..כתבתי פה פעם אחת,רוב הזמן אני קוראת ...
רציתי לשאול איך אתם מתמודיים עם הפרידה מהילדים בימים שהם עם ההורה השני?
אני פשוט מתמוטטת מזה.
בימים הבודדים,אני עוד איכשהו מצליחה להחזיק מעמד.עד שחוזרים מהעבודה,קצת חדר כושר,קצת נקיונות בבית,מגיעה העייפות והולכים לישון..
אבל בסופש,חגים, אני אומללה. הידיעה הזו שהילד חווה דברים מבלי שאני שם לראות ולחוות ביחד איתו, הורגת אותי.אני בוכה ללא הפסקה.
מה עושים? זה משתפר עם הזמן?

 

[זהב טה ו ר]

בהתחלה - בכוח.

ז"א מתכננים מראש, לא "זורמים".
אני תמיד ניסיתי לקבוע עם חברה למתישהו בסופ"ש, למרות שלא היה קל כי כולן נשואות ועם הילדים. אבל בסוף מצאתי כמה שדוקא שמחו לצאת לבית קפה בשישי בבוקר.
קפצתי למאפיה וקניתי לי סברינה לקפה של אחה"צ, ובסופר לחמניה טריה וגבינה יקרה לארוחות הקלות, ואפילו משהו מיוחד לארוחת הערב, אולי טייק-אווי מאיזו מסעדה.
דאגתי לי לספר טוב (הספרנית גם היתה גרושה, אז היא נתנה לי תמיד לעקוף את תור הממתינים לרבי המכר)
סרט טוב או 2 (עוד בעידן שבו הלכנו לספריית הסרטים ולא ראינו במחשב)
בשישי בלילה תמיד אמבטיית קצף
ובעיקר - לא הסתכלתי על השעון...

אח"כ גם למדתי להנות מהסופ"שים הללו.
ואז - הם הפסיקו ללכת אל אבא שלהם, והיום כבר אי אפשר לדעת מי יהיה בבית ומתי.
כולל אני

 

[chili3]

קודם כל, עושים שינוי במחשבה

תגידי לעצמך שזה זמן החופש שלך, השקט שלך, המנוחה שלך, זמן הפנאי שלך

מה שאני עשיתי
אני מתנדבת בארגון התנדבות גדול. אז הייתי עושה משמרת אחת לשבוע (יש לי שני ערבים בלי הילדים)
בערב השני הייתי קובעת עם חברות, מזמינה אלי, מארחת
בהמשך התחלתי לצאת עם גברים וזה סגר את אחד הערבים (אם לא שניהם)
את השבתות ניסיתי להתאים לחברה גרושה והיינו קובעות ארוחת שישי ביחד ואחר כך סרט
בשבת הייתי קמה מאוחר... מזמינה חברה לקפה/קוראת ספר/הולכת לצעידה/מארגנת את הבית (אפילו צוברת כביסה במיוחד)
חייבת להודות שמהר מאוד למדתי להנות מהזמן הזה ולנצל אותו למילוי מצברים

ההמלצה שלי
לחפש מקום להתנדב או תחביב/חוג
לעשות ספורט
לקבוע עם חברות/ להזמין חברות... תתפלאי כמה חברות נשואות מחפשות בית 'חסר גבר' לנחות בו מידי פעם (-;
שלא לדבר על זה שלרובינו יש גם חברים גרושים שישמחו להעביר שבת בבילוי משותף

 

[פיצ111]

אני מנסה

יש לי בן זוג,אני מתעמלת,ומעסיקה את עצמי באין ספור עיסוקים.אבל עדיין,יש חלל בלב שלא מתמלא.עם המשפחה של בן הזוג,אני מרגישה לא שייכת, ומביטה מהצד כאובה על משפחות שלמות אחרות. המצב הזה של משפחה מורכבת נושא עימו כ"כ הרבה סיבוכים שלפעמים אני חושבת לעצמי שאולי כדאי שפוט לחזור אחורה,לבן הזוג הקודם.הרי שום מצב לא מושלם..גם לא המצב כרגע..
אף אחד פא לא חשב לחזור אחורה כשנתקל בכל הקשיים?

 

[ornme]

הרי נפרדתם כתוצאה מקשיים, לא?

אצלי,
הקשיים שהיו איתו לא השתוו לקשיים שהיו בלעדיו.

הרגעים הקשים שהיו לי לבדי היו קשים רק בהתחלה.
אחר כך למדתי להפיק מהם את היותר טוב, לנצל את הזמן לבד ולבנות לעצמי חברה סביבי.

הקטע החברתי היה גם הוא קשה לי.
האקס הוא איש ידידותי, מוקף אנשים תמיד. היינו זוג חברותי ביותר.
כשנפרדנו, לא זו בלבד שהילדים לא היו נוכחים כל הזמן , גם רוב החברים לא היו בסביבה...

לומדים לחיות מחדש. אין ברירה.
עבורי לחזור לגיהנום לא היווה אופציה מציאותית.

 

[chili3]

למה להביט כאובה במשפחות שלמות ? זה מבטיח

שהם מאושרים??
הרי היית שם פעם ולא היית מאושרת (אני מניחה.. אחרת לא הייתם מתגרשים)
אז קודם כל לצאת מהתפיסה שאפשר להיות מאושרים רק בסטטוס מסויים
את האושר אנחנו יכולים להביא לסף דלתינו גם בלי להיות משפחה 'שלימה' (בנינו אני מרגישה הרבה יותר שלימה אחרי הפירוק)

דבר שני, זה להתחיל לראות את עצמך לפני הכל כאדם, ורק אחר כך כאמא לילדים
נראה שאת מודדת הכל מנקודת מבט של אמא ולא של אשה עצמאית שעומדת בעולם בפני עצמה.

תנסי כל פעילות/ערב פנוי, לבחון מנקודת מבט של אדם שעומד בפני עצמו
לדוגמא -
את מגיעה לארוע חברתי/ארוחה לבד בלי הילדים? סבבה... תראי את מה שחיובי בזה
את העובדה שאת יכולה לשבת בשקט ולשוחח עם אנשים בלי לרדוף/לדאוג לילדים
את העובדה שאת יכולה לבלות עם בן זוגך לבד ולהקדיש לזוגיות שלכם את הזמן

ברור שאת אמא ילדים וברור שהם חלק מרכזי בחיים שלך
אבל לא כל קיומך נמדד בהאם הם איתך או לא
כמו שזה כיף להיות עם הילדים
זה גם כיף להיות בלעדיהם מידי פעם

 

[איילה421]

אני חשבתי לחזור.

זה היה כשבועיים שלושה לאחר פירוק המשפחה והבית. העליתי את זה בפני מי שהיה בעלי והוא אמר לי שאני לא באמת רוצה לחזור, אני פשוט מתמוטטת תחת הקשיים. ואכן הוא צדק. לא חזרנו.
ואני מודה לו מאז כל יום שהוא שיקף לי את זה.
אם את חושבת על חזרה - לפחות תחזרי מהסיבות האמיתיות: תבדקי אם את באמת אוהבת אותו? הוא אוהב אותך? את רוצה לחזור לחיים המשותפים שהיו לכם?
כשאני הייתי בבלבול הזה אחותי ממש ישבה איתי ואמרה לי: תזכרי טוב טוב בחיים שהיו לך, תפרטי אותם לפרוטות ותעני לעצמך אם באמת היה לך טוב שם או שאת עושה אידיאליזציה בגלל הקשיים שיש לך היום. ובאמת, בתוכי ידעתי שאני לא מוכנה לחזור לנישואין הבלתי נסבלים שהיו לי.
אבל גם לא רציתי את הקשיים הנוראיים שהיו לי בעקבות הפרידה, שלא הכרתי לפני זה ולא ידעתי איך מתמודדים איתם.
לכן נעזרתי בפסיכולוגית, הקפתי את עצמי בחברות, בניתי משפחתיות חדשה עם הילדים שלי. לאט לאט (תהליך של שנה) העצב התמסמס.
אם את מחליטה להמשיך הלאה - תלחמי בכאב, תלמדי לזהות את הנפילות שמגיעות ותתני להן נבוט בראש. תשלטי בהן ולא הן בך. זה מה שעשיתי. החלטתי שאני מפסיקה להתמוטט, בכל הכוח והאמצעים שעמדו לרשותי: פסיכולוגית, מוסיקה, שיחות עם חברות ומשפחה.
ונכון שהמשפחה של בן הזוג היא לא המשפחה שלך (גם אצלי היא לא נתפסת כמשפחה שלי, ועם כל הכאב - יש גם הקלה בזה.(אין חמות על הראש

)

 

[kisslali]

ואם לא היית מפרקת ?

אז הילדים היו איתך 24 שעות, 7 ימים בשבוע? לא היית מאושרת ומסופרת בלעדיהם? מה היית עושה בחופשות בלעדיהם: גם אז היית מרגישה "חלל בלב שלא מתמלא?"

לי נשמע כאילו את חווה סוג של אבל על מה שנהרס/נגמר ומגדירה את זה כגעגועים לילדים. יכולה להגיד שהרגשתי ככה אחרי שהתאלמנתי, צער על אובדן ה'המשפחה המושלמת'. היה לי חלום של 'איש' 'בית' ו'משפחה' וזה נהרס, ולא משנה שלא הייתי אחראית לזה בכלל, זה עדיין היה עצוב וכואב. אצלי זה דהה עם השנים למרות שבחגים ובארועים משמעותיים בחיי הילדים אני עדיין מרגישה עצוב.

לדוש בזה (עד גבול מסויים) למקד את הסיבה לכאב, לדעתי דוקא עוזר, קבלי חיבוק, ללי

 

[לילי301]

7 שנים חלפו מאז הגירושים ואני עדיין זוכרת את סופ"ש השלמים שבהם הייתי נשכבת על המיטה ובוכה.. בכי קורע לב.
החברות הנשואות קצת התרחקו (פחדו שהגרושה תחטוף להן ת'בעל ) ומצאתי עצמי אבודה, כולם מסביב ריחמו ואני שקלתי לעשות זאת גם.

בשלב מסויים התחברתי לפורום גרושים צעירים (שלא קיים יותר), הכרתי אנשים מקסימים והצטרפתי לסירה שלהם, יצאתי, ביליתי.. עד היום חלק מהם חברי נפש.

שיניתי מיקום גאוגרפי, המשפחה שגרה לידינו הפכה למשפחה השניה ומאותו רגע סופ"ש השבוע התמלאו בלי משים, 3 שנים אחרי הכרתי את בן זוגי שיחיה,

יכולה בהחלט לומר שלולא שבתות הרווקות מערכת היחיסים ביננו לא הייתה מתקיימת. הוא היה רווק והיה זקוק לי ורק לי עד שהכיר את הצוציקית ומשם המשפחה המשולבת הפכה לשלמה!

גם אני בדיוק כמוך הבטתי מהצד על משפחות אחרות, אבל ידעתי בתוך לבי שלא כל הנוצץ זהב הוא - מניסיוני האישי הכביסה המלוכלכת לא תמיד נתלית בחוץ!

לא כתבת למה את מרגישה לא שייכת במשפחה של בן הזוג, בדקי, אולי בכלל את לא נמצאת במקום הנכון.

בכל מקרה, הזמן שחלף מאחה את הפצעים, לומדים להנות מהזמן הפנוי, והכי חשוב לייצר מציאות טובה ולא להשאב לאומללות, קורבנות ורחמים עצמיים.

בהצלחה

 

[פיצ111]

אני פשוט מרגישה שהעולם שלי לא שלם

לא בחיים הקודמים שלי,ולא כעת.
" שיפרתי" משהו על חשבון משהו אחר.
החלפתי כאב אחד בכאב אחר.
אנסה לפעול על פי עצותיכם.. תודה רבה.. הייתי צריכה לפרוק קצת .. הרגשתי שאני יוצאת מדעתי..

 

[זהב טה ו ר]

יקירתי, זו מהות הבעיה

קודם, לפני שתחפשי להיות שלמה במסגרת זוגית, לימדי להיות שלמה עם עצמך.
ולא - הילדים לא אמורים לגרום לך להרגיש שלמה עם עצמך. זו מעמסה כבדה מדי עליהם, והם צריכים אמא ששלמה עם עצמה בתור דוגמא לחיים.

אם לא תלמדי להיות שלמה עם עצמך קודםת ותמשיכי לחפש את השלמות שלך באחרים, את עלולה להתפשר גם על קשרים שלאו דוקא מתאימים לך באמת.

 

[שממית הבתים]

וואוו הזכרת לי נשכחות

התגרשתי כשהילדה היתה בת 5. אבא שלה היה בא ולוקח אותה אליו, היא היתה יוצאת מהדלת וכאילו כל העולם יצא איתה, בבת אחת היה שקט נוראי, אני זוכרת את עצמי יושבת על הכסא של המחשב, פשוט יושבת שם איזה שעה. הייתי רואה אותה בדמיון, עוקבת אחריה צעד אחרי צעד. הייתי ממררת בבכי, חשבתי שזה סוף העולם, הצטערתי על הפרידה הטיפשית, לפעמים אפילו הצטערתי שהיא נולדה לעולם כל כך אכזרי.
אבל עם הזמן, זה עבר לי, התחלתי לראות בימים ההם ימי חופש והזדמנויות לעשות דברים, בימי שני עשיתי מדיטציה ובימי רביעי הכרתי בחורים
היום עם שתי ילדות קטנות נוספות בבית, אני מסתכלת על הימים ההם בגעגוע, הלוואי שהיה מי שבא ולוקח אותן לכמה שעות מידי פעם

בהמשך שהיא גדלה קצת, ראיתי את זה כך: אנחנו תמיד נפרדות באהבה ונפגשות באהבה, אי אפשר לשמר ריב במצב כזה וזה יתרון גדול.