איך מתמודדים

איך מתמודדים

איך מתמודדים עם גבר בעל צרכים מיוחדים, אומנם הוא בהוסטל, אבל בכל זאת כל הזמן מוטרדת ודואגת מתייסרת שזה מה שנגזר עליו וגם עלי, כי אני סובלת יחד איתו, הוא מבין שהוא חריג, וכשהוא בא איתי לארועים משפחתיים, שואל אותי למה כולם מתחתנים ואני לא, ואני חושבת על זה שבעצם אין לו עתיד, הוא רק בהוסטל, הוא לא יקים משפחה, אחיו נשואים וכל אחד עסוק במשפחתו, אפילו שבאים אליו מידי פעם, בסוף הוא לבד, ואני חושבת למה זה קרה לי, מה יהייה איתו, הראש שלי מתפוצץ ממחשבות ודאגות, כל הזמן אני עצובה וכואבת שום דבר לא עושה לי טוב, מה עושים, איך מתמודדים עם הכאב?
 

TikvaBonneh

New member
איך אני מתמודדת


אני הולכת לשיחות וגם מקבלת טיפול תרופתי נגד דיכאון, הולכת לקבוצות תמיכה, משתדלת לפנות לי זמן לעשות דברים שאני אוהבת ולפגוש חברות. יוצאת לחופשות.
ועדיין לפעמים עצוב לי, אבל אם לא הייתי עושה את כל זה, אז גם אני הייתי עצובה וכואבת כל הזמן.
 
ובכל זאת

הוא כל הזמן מלווה אותי, כל דבר אפילו משמח, אצלי מהול בכאב בגללו, לא פשוט בכלל, האם השיחות באמת עוזרות?
 

TikvaBonneh

New member
הטיפול עוזר לי

למדתי לחשוב בצורה יותר חיובית. זה גם עוזר לו כי הוא מרגיש אותי ואומלל בגלל שאני סובלת. למדתי לשמוח על הדברים הטובים שבחיים שלי וגם בחיים שלו. וגם למדתי לקוות לדברים טובים בשבילו.
והפלא ופלא, אחרי שלמדתי לקוות, באמת קרו לו דברים טובים. זה נכון שהוא לא במסלול הרגיל של החיים, בגרויות צבא אוניברסיטה חתונה, אבל גם במסלול שלו יכולה להיות זוגיות ויכולים להיות חברים, ודברים יפים בדרך.
 

רינת1200

New member
היי

אצלנו אמנם מדובר רק בגיל 3.
אבל יש קשיים אדירים ואני לא יודעת אם כשיגדל הוא יהיה ״כמו כולם״ , או אפילו משהו שדומה לזה. משקיעים בו את המקסימום שאפשר תוך ניסיון כל הזמן לשמור על שפיות, ולפעמים בילויים ומנוחה ולהתנתק.
אני מבינה אותך לגמרי, בעצמי אני בחרדות ממה שהעתיד צופן לו, ויחד עם זאת אומרת לעצמי שלא אני בחרתי בזה- זה מצב נתון שלהיות רק מדוכאת ממנו לא יקדם אותי. וכן זה מדכא.
ממליצה מאוד ללכת לפסיכיאטר ולנסות טיפול תרופתי. אם זה עובד זה ממש שווה.
 

yonitbrk2

New member
התמודדות

אכן ההתמודדות קשה, והמחשבות על העתיד לא פשוטות.

התמודדות שלי - לאורך השנים, עד שטל יצא להוסטל, הייתי כל כולי מגוייסת לילדים. ופשוט לאורך שנים שכחתי את עצמי עד שהתמוטטתי.

לשמחתי, אחד התרפיסטים שטיפלו בילדים היה אדם מדהים, והציע לי לקבל אצלו טיפול. זה היה טיפול ממוקד, לאורך חצי שנה, מאוד אינטנסיבי, טיפול דרך תרפיה באמנות, אך בשילוב שיחות, היות והוא פסיכותרפיסט. השיחות האלו למדו אותי לפנות לעצמי זמן, להיפתח לשינויים שהיו בלתי נמנעים, ולמעשה הצילו את המשפחה שלי ואותי.פתאום התחלתי לצאת עם חברות, יצאתי ללימודים (לא לשם תואר, אלא לשם הטיפול בעצמי, משהו כייפי שעניין אותי ועשה לי מאוד טוב גם לבטחון העצמי ), ובעקבות העבודה גם על הבטחון העצמי, התחלתי לחפש עבודה ולשלוח קורות חיים.

לא אגיד שהכל "זהב" עכשיו ואין נפילות, אבל היום אני עובדת, משרה מלאה, ונמצאת בסביבת אנשים מבוגרים, ואין לי הרבה זמן למחשבות. מבחינת תרופות, מעדיפה טבעיות, ולכן בשעת הצורך משתמשת בטיפות רסקיו - יום ולילה אם יש צורך.
 
למעלה