איך מתמודדים?

[מישהי1632]

איך מתמודדים?

דחייה. חלק מהאנשים בריקודי עם שדיברו איתי בעבר הפסיקו לדבר ואני רואה את ההתחמקות. השמנתי. אני לא נראית טוב. אני לוקחת תרופות משמינות ואין למה להחליף. אף רופא לא מוכן לדבר איתי על קיצור קיבה כי המשקל אמנם גבוה מספיק כדי לקבל הערות מגעילות מאנשים אבל לא גבוה מספיק בשבילם.
הייתה לי חברה בשכונה. מסתבר שלא סבלה אותי ועשתה את עצמה חברה כי הבנים באותו גיל. עושה את עצמה מתעניינת ובעצם מתרחקת. השבוע אביה נפטר. לא הודיעה אפילו על ההלוויה. ראיתי אותה במקרה ברחוב וכך נודע לי. אמרה שלא תהיה שבעה. שאלתי אם תרצה להפגש, אם רוצה לדבר. אמרה שכן. בשבת כתבתי לה הודעה מתי תרצה להפגש והיא השיבה שיש להם אורחים מהמשפחה. הלכתי לטייל בשכונה עם עצמי, ועל הספסל, אני רואה את אימא והבן, לבדם. שום אורחים. ניסתה לנפנף אותי. יותר לא התקשרתי. החברים שלה הם רק אנשים מכובדים, עשירים, עורכי דין וכד'. אני לא טובה מספיק בשבילה. מילא הייתה רק היא. אבל זה כולם, וכול הזמן. למשל בעבודה - אנשים שעובדים איתי נכנסים למשרד או יוצאים, לא אומרים שלום. אני "מגלה" אותם באחד החדרים. אני לא שווה שיאמרו לי שלום או להתראות.
מה אני אעשה? דוקטורט, שיפוץ דירה מסיבי כדי שלא נראה כמו משפחה מהפזורה? אין לי כסף. הרי אבא שלי ז"ל לא השאיר לי כלום.

 

[שחר חרישי]

תבואי לגור באחד מאזורי המצוקה הרבים בארצינו...

למשל איפה שאני גרה, מקום שמשלמים 2000 שקל שכר דירה, וכולם מסביב אנשים פשוטים, מה זה פשוטים, תכלית הפשטות. שם אף אחד לא יבוז לך כי אין לך דוקטורט, תאמיני לי.

 

[אופירA]

מצב חברתי ורגשי כל כך קשה, דורש עצירה וחשיבה מעמיקה

חשבי לעומק, ועני בכנות מה את סבורה -
את מבטאת שכולם כל הזמן לא סובלים אותך, וסבורה שזה בגלל שאינך עשירה ומכובדת מספיק. אך אין לך כסף לדוקטורט ולשיפוץ דירה, כי לא קיבלת ירושה.

והנה, לא מזמן השגת תואר שני מכובד ומוצלח. ואפילו נסעתם לטיול בחו"ל. אמנם זה מעט מזעיר, אבל בכל זאת שיפור מסוים יחסית לעבר הלא רחוק, לפני שנתיים למשל.
אם כן, לאור נתונים אלה, למה לדעתך מצבך החברתי לא השתפר ולו במעט, בזכות הישג זה, אלא אפילו הורע יותר ויותר?

 

[מישהי1632]

תודה שחר ואופירה,

גם אני שואלת את עצמי למה אין שיפור. ואני מנסה, לעומת העבר, לקטר פחות, לא לדבר על המחלות שלי והצרות שלי בכלל.
לגבי התואר, זה שימח אותי מאד, אך זה לא נחשב הישג מבחינת הסביבה. מעט מדי, מאוחר מדי. ואני ממשיכה לבצע תפקיד שולי בעבודה, עם שכר נמוך. מילא אם היה לי תפקיד ניהולי מכובד ומתגמל.
מרגישה פחות מאחרים, בכול תחום.

 

[אופירA]

התקדמי עוד עם השאלה ששאלת את עצמך -

למה אין שיפור. חשבי לעומק.
האם בגלל שזה לא נחשב הישג מבחינת הסביבה (כי זה מעט מידי ומאוחר מידי)?
חישבי בהיגיון ועני בכנות: למה דוקטורט כן יעשה שינוי? האם הוא ישנה את תפקידך בעבודה? האם הוא יעלה את שכרך באופן שהתואר השני לא עשה?

עוד 2 שאלות להעמקת אותו כיוון חשיבה:
1. איך היית יכולה להשיג תפקיד ניהולי מכובד ומתגמל? מדוע לא השגת אותו עד כה?
2. מדוע אני, בלי שום תואר אוניברסיטאי, מכובדת מאוד בחברה ומוערכת מאוד ע"י כל סובבי? ואם תגידי שאני חרדית, מדוע אחותי, חילונית למהדרין, בלי שום תואר אוניברסיטאי, מוערכת ומכובדת מאוד בחברה וע"י כל סובביה (כולל בני משפחתה), למרות שהיא סתם מזכירה רפואית פשוטה, ולא בתפקיד ניהולי כלל (ואני עוד יותר פשוטה - קלדנית סתם, כשסביבי בחברה החרדית יש מלאן מורות בכירות ומנהלות בתי ספר וארגונים, והן לא מכובדות יותר ממני)?

 

[מירי קולר]

מישהי 1632

ערב טוב. קראתי אותך ואת תגובת החברות שלך שהיו נבונות עם הרבה הבנה פסיכולוגית. לשאלות של אופירA חשוב מאוד שתנברי בתוכך. השאלות מצביעות על כך שהתגובה של הסביבה משקפת את היחס שלך אל עצמך. כשמישהו מעריך את עצמו באופן חיובי הרי שזה נקלט בכל מיני אופנים על ידי האחרים ומוחזרים אליך. כשאת תעברי תהליך בו תלמדי להעריך את עצמך ולאהוב את עצמך ולא להסתכל על מה שאין לך ולאחרים יש - רק אז תקבלי התייחסות החיובית והמעריכה יותר. בהצלחה

 

[שחר חרישי]

מישהי, אותם אנשים בריקודי העם, יודעים איזה תואר יש לך?

או איך נראה הבית שלך, מבחוץ ומבפנים? אם הם אכן מתרחקים, וזו לא רק פרשנות מוטית שלך, אז בוודאי הסיבה קשורה לשדר שאת משדרת, ולא לאותם נתונים חיצוניים שרוב האנשים לא זוכרים אפילו אם נאמרו להם, לגבי מכרים שההכרות איתם שטחית.


עכשיו השאלה היא מה אפשר לעשות בקשר לזה שאת משדרת משהו שמרחיק אנשים (א6לי באמת הערכה עצמית נמוכה), ובקשר לזה שאת אולי לא מודעת לאספקטים מסויימים בתקשורת הבין-אישית, אם את אכן על הספקטרום כמו שכתבת כאן. ואני במקומך הייתי משקיעה ממש את כל המאמצים בלמצוא טיפול או אימון אישי - לשני הנושאים אלה יחד או לכל אחד לחוד. את יודעת עד כמה זה מפריע לך - אז תעשי משהו כדי לשנות את זה!

 

[אופירA]

זו בדיוק השאלה למחשבה הבאה שהתכוונתי לשאול -

מה יכולה להיות הסיבה, שהאנשים בריקודי עם אינם מעריכים אותך, אם רובם אינם יודעים דבר על מצבך הכלכלי והתארים שלך והעבודה שלך.

ועוד שאלה בהקשר זה - האנשים בריקודי עם, שהוזמנו לחתונות ולאירועים - כולם בעלי דוקטורט (שנעשה מוקדם) ועשירים? האמנם? אם לא, מדוע הם הוזמנו ואת לא? מדוע יש להם חברים ופעילות והערכה חברתית למרות שאין להם דוקטורט ועשירות?

עני עליהן בכנות רבה, מישהי. יש שם, בתשובות הכנות, הבנה חשובה שתוכלי להגיע אליה.

 

[מירי קולר]

התייחסות

כל הכבוד לכן בנות

 

[מישהי1631]

תודה לכן, לשאלותיכן

שלא על כולן אני יודעת לענות. אבל כיוון שחוסר היכולת ליצור קשר הוא מילדות, אני בטוחה שיש בעיה על הספקטרום, או הפרעת אישיות כלשהי. לא תתכן דחייה מקיפה כזאת, מאנשים ומקומות שונים, ללא סיבה, והפגם כנראה רציני. הם רואים משהו שאני לא רואה.
לגבי האנשים בריקודי עם - ראשית, למרות השנים הרבות שאני עושה זאת, אני רוקדת גרוע. לא זוכרת צעדים ולא קולטת. והביצוע הנמוך הוא גם בתחומים נוספים. רואים את זה ומעירים לי (הזוגות מאחורי ומאחורי בעלי בורחים למקום אחר...) אני לא יודעת לעשות טוב שום דבר. אף תחום שאני יכולה לומר: 'זו הממלכה שלי, פה אני מצטיינת'.
המראה שלי לא טוב. בריאות מהשטן. תנודות במשקל של 20-30 ק"ג למעלה-למטה שלא קורות לאנשים אחרים. וגם על זה מעירים לי. והרגל שלא בריאה. שואלים 'למה יש לך תחבושת על הרגל?' והולכים, כי התשובה לא מעניינת אותם.
כששואלים במה אני עובדת (מי שטורח להתעניין) שומעים עבודה לא יוקרתית כלל.
וכשהם מדברים על טיולים, ורובם עושים זאת המון, אין לי כמעט מה לומר. כי אני מרוויחה מעט ונישלו אותי.
שום דבר לא פועל כמו אצל כולם. אני חריגה.
ואו שאלמד להשלים עם כול הזיפת שתיארתי לעיל או שאסתובב עם פרצוף תשעה באב בשנים שנשארו לי.

 

[אופירA]

אמנם לא ענית על הדברים בכנות וישירות

אבל מדברייך גם את יכולה לראות (וזה המשהו הזה שאת לא רואה), אם תתבונני היטב, שהבעיה אינה הדוקטורט ה"חסר", וגם לא הכסף, ואפילו לא הריקוד הגרוע ושאר הביצועים הנמוכים, כשלעצמם.
כי בריקודים, כשאין משמעות לתואר, יש בעיות אחרות (לא קולטת צעדים, רוקדת גרוע). ובמשפחה/עבודה, כשאין משמעות לריקודים, יש בעיות אחרות (תואר?). ובקופ"ח, כשלא משנה בכלל אם יש לך תואר או איך את רוקדת או כמה כסף יש לך, הדחייה נובעת מסיבות אחרות (לא נחמדה, לא יודעת לתקשר, ספקטרום?).

ואם נמשיך הלאה, אז גם אם היה לך דוקטורט, ואבא שלך היה משאיר לך ירושה שמנה, והיית רוקדת כמו רודולף נורייב וחתיכה לא פחות ממנו ובריאה כשור הבר המושלם - היו בעיות אחרות שהורסות את הכל, כי מה זה חשוב תואר וכסף וגוף אם אין ___ ו-___ ו-___.
בדיוק כמו התפיסה של "מה זה חשוב 3 ילדים ובעל ונישואין יציבים וקורת גג ועבודה יציבה ותואר שני ושאין סכרת והמשקל לא מורבידי ואפשר לקנות בגדים בחנויות נורמליות, אם אין דוקטורט ואין כסף ונישלו אותי ואני לא מנהלת ואני רוקדת גרוע והמראה לא טוב והרגל לא בריאה ואני על הספקטרום וכו' וכו' וכו'".

והשאלה היא קודם כל, אם את מזהה שמה שקורה בחשיבה שלך זה חיפוש תמידי מה לא בסדר, כפי שתיארתי כאן. או שאת עדיין לא מבינה שהבעיה היא שאת לא מרוצה ממי שאת בכל מקרה (יהיו אשר יהיו התנאים החיצוניים).
כלומר מה שלא יהיה, גם אם תהיי רקדנית/מיליונרית/נשיא ארה"ב, לא תהיי מרוצה מעצמך (על דברים אחרים). זה לא הזיפת עצמו שגורם את הבעיה, אלא שבכל מצב יהיה לך זיפת עם עצמך.
האם את מכירה בכך?

 

[מישהי1632]

אופירה, תודה על התשובה המושקעת

לא ברור לי למה לא עניתי בכנות. עניתי את מה שאני יודעת. אם הייתי יודעת את כול הסיבות לבעיות שלי לא הייתי כותבת כאן.
הערה קטנה - דווקא יש לי סוכרת גבולית. ואני מתקשה למצוא בגדים בחנויות רגילות. יש לי יותר מעשרים ק"ג עודפים. לעלות במשקל זה אחד הדברים שאני יודעת לעשות מצוין...
אני לא יודעת אם הייתי מאושרת אם היה לי ממון וקריירה. לא נראה שתהיה לי הזדמנות לבחון את זה. אבל - כמעט ולא עובר יום שאני לא "חוטפת" מהסביבה - על התנהגות או ביצועים נמוכים. יש מישהי בריקודי עם, שכשאני רואה אותה אני הולכת לקצה השני של האולם. תמיד יש לה הערה מגעילה על הריקוד שלי. ואם מישהו שם מנסה לומר לי משהו נחמד, זה בסגנון: את רוקדת לא רע למישהי שרק התחילה, וזה אחרי יותר מעשור...
ובעבודה זה על כמה מישהי שאיתי עובדת יותר מהר, וההיא שמבינה במחשבים ואי-אפשר בלעדיה.
וכשאני מביאה עוגה לאבא של בעלי הוא מספר על העוגות הנפלאות שהוא מקבל מחברה של המטפלת שלו.
תמיד, אבל תמיד, אחרים יותר טובים.

 

[אופירA]

ברור לך שאחרים יותר טובים ממך תמיד

ואינך מבינה שזו הסיבה לבעיותייך - האמונה שאינך טובה, כי אחרים טובים...

בקשר למה שאמרתי על כנות - על הרבה שאלות לא ענית, ולא יכולתי לדעת שאינך יודעת מה לענות.
יש שאלות של היגיון (האם דוקטורט ישנה את תפקידך בעבודה ויעלה את שכרך?), ויש אינפורמטיביות (מדוע לא השגת עד כה תפקיד ניהולי? האם לכל אלו שהוזמנו לאירועים בריקודי עם יש תואר והרבה כסף?). כשלא ענית עליהם, חשבתי שאולי התחמקת מלחשוב על כך.

החשיבה על הדברים האלה לעומק חשובה מאוד. כי היא יכולה לגרום לך להפנים, מה שאינך מבינה - שאת בורחת מהאמת לכל מיני דמיונות בצורת "אם היה לי דוקטורט וכסף ובריאות ו... אז היו מעריכים אותי".
האמת צריכה לחדור להכרתך, והיא לא חדרה עדיין. האמת היא שאת לא מרוצה מעצמך, ממי שאת, ורואה פגמים בכל מה שאת. וזו הסיבה היחידה שאת כל הזמן חוטפת מהסביבה - כי התסכול הפנימי הקבוע שלך שואב מהאנשים הערות מגעילות. כשאדם מרוצה מעצמו כפי שהוא, סביבתו לא מצליחה להוציא מעצמה הערות מגעילות כלפיו.
תמיד יש בודדים ומעטים חסרי טאקט באופן קיצוני, שיעירו גם לי הערות דביליות. אבל זה בגלל שהם חסרי טאקט ולא בגלל שאני לא טובה. זה בגלל שהם מקנאים, ולא בגלל שאחרים יותר טובים ממני.
כאשר אדם מרוצה מעצמו, הוא מתחיל ליהנות גם מהאחרים. ואז רוב האנשים מפסיקים להעיר לו ומתחילים להחמיא לו, ורק מעטים מאוד ורק לעיתים רחוקות מאוד ישקפו לו אי שביעות רצון (וגם זה לא בגלל שהוא לא בסדר, אלא כי יש להם איזה בעיה עם עצמם).

כשאני יודעת מי אני, ושכל מה שיש בי הוא טוב כמות שהוא, אז אם מישהו אומר אחרת אני יודעת שזה שהוא אמר לא הפך את דבריו לאמת. את האמת הרי אני יודעת. שידבר כמה שהוא רוצה. הוא לא קובע שום דבר לגביי.
האם אני אתלבש לפי טעמם של אנשים אחרים או לפי טעמי? ברור שלפי טעמי והנאתי. ואם טעמי אינו טעמו של מישהו אחר, אני צריכה להבין שהטעם שלי פגום???
אם אינני דוגמנית אלא שמנה ונפולת בטן, משהו פגום בי? אני לא טובה? לא, אני מרוצה ממה שאני, איך שאני. עם מה שיש לי.
אם אני מבוגרת ולא צעירה כמו שהייתי בעבר - משהו התקלקל? אני באיזה מינוס? ממש לא, אני מאושרת מהגיל המבוגר. בוודאי שאפשר להיות מאושר מכך שאתה מבוגר (למרות שרבות הנשים שלא מבינות את זה).

את מוכרחה להפנים שאת טובה כמות שאת. שזה טוב שלאדם אין הרבה כסף. שזה מצוין שאדם עשה ניתוחים למניעת סרטן תורשתי. שזה בסדר גמור להיות עם מגבלות פיזיות ונפשיות. את בהחלט טובה. שאין שום עניין בכך שאשה רוקדת יפה או הכי זריזה במשרד.
את טובה מול עצמך. את מסתדרת מצוין בחיים, עם הנתונים הקשים שלך. אינך נמצאת בהשוואה מול אף אחד. אף אדם לא נמצא בהשוואה מול אנשים אחרים.
כל אדם בעל ערך עם היכולות שלו. אפילו אדם עם פיגור שכלי ובעיות לב ותסמונת דאון הוא בעל ערך עם היכולות שלו, לעבוד בעבודה מוגנת, להסתדר בחברה, לחיות ולנשום. זה מספיק כדי להרגיש בעל ערך ומסוגל. אפילו אדם חולה אלס שלא יכול לנשום בלי מכשיר ואפילו לא מסוגל לגרד את האף שלו, הוא בעל ערך בזה שהוא חי, ובמעט שהוא מסוגל לעשות עם העיניים במחשב, אפילו שהוא לא סטיבן הוקינג המדען.

יש לך הרגל פנימי להיות מתוסכלת מכל מה שאת, מהנתונים שלך, ולכן את סובלת.
רק אם תלמדי לתרגל במחשבה שאת טובה כמות שאת, ולוותר על הרגלי החשיבה שלך שאת חוזרת עליהם כל הזמן פה בפורום, ושחר ואני שיקפנו לך עד כמה הם שקריים ולא נכונים - רק אז תפסיקי לחטוף וסביבתך תתעניין בך ותרצה את קרבתך.
השאלה אם יש לך רצון להתחיל את התהליך החשיבתי הזה. ולהיפרד מהאמונות הפנימיות שלך שאת גרועה כי ___ ו___ ו___. או שיותר נוח לחזור על האמירות והמחשבות שאת רגילה להן כל החיים.

 

[אלומת האור]

 

[חלי שניר1]

תמיד יש מישהו יותר טוב ממני

שלום,
אני קוראת את השרשור הזה שעד עכשיו לא הייתי מעורבת בו, ונהנית לראות את העומק, היצירתיות, האכפתיות והרגישות.
כפי שנאמר כבר בעבר, שאלת האבחנה לא תשנה עכשיו דבר. מה שחשוב זה לראות איך פורצים את מעגל הקסמים ההרסני.
בכל פעם שאת מרגישה שלא מתייחסים אליך או שמעדיפים אחרים על פניך - נסי להעמיד פנים שלא ראית את זה, צאי לקראתם ואמרי את "שלום" בקול גדול, קחי יזמה ותתחילי את שיחות, תביעי התעניינות בהם.
גם אם 100 פעמים לא תזכי להתייחסות - בסוף יתרגלו לראות אותך כ"אחת מהם" ובהדרגה גם ההתייחסות תגיע.
נסי, זה עובד!

 

[מישהי1631]

תודה לכן, אני מנסה, אבל -

לא עובר יום בלי בעיטה ממישהו. גם כשאני לא עושה כלום.
אני צריכה למצוא דרך להתעלם, ונורא קשה לי לקבל התנהגות רעה כלפי.
היום שוב המדריך בחדר כושר. (למזלי הוא עבר לבוקר, אבל ביום שישי הייתה הזדמנות לריב). הלכתי לתומי על ההליכון. היה לפני סגירה, ואני מאד מקפידה לסיים כמה דקות קודם, לפני האחרים, כי אני יודעת שאותי הוא שונא במיוחד, ואם יעיר למישהו, זו תהיה אני. השעון על הקיר הראה חמש דקות לפני סגירה, ואז המגעיל הקטן ניגש דווקא אלי (למרות שהיו עוד שני מתעמלים), שלף את הנייד שלו והראה לי שנשארה רק דקה. כאילו שאני צריכה לדעת מה השעה בנייד שבכיס שלו! ועל זה לא יכולתי יותר להבליג ועשיתי די בלגן, עם טרוניות למזכירה. עד שהמתעמלת השנייה, צעירה, רזה ונאה, אמרה לי בקול מלא בוז: "גברת, שבת שלום", שמשמעותו: עופי מפה, משוגעת. והמדריך אמר בלעג: את אמורה להכיר פלפונים, כי כול האימון את תקועה בפלפון של עצמך.
יצאתי, ובדרך התקשרתי לבן של האחראי על חדר הכושר, שהיה מאד נחמד אלי והבטיח לבדוק מה קרה, ואני שפכתי ערימת בוץ על המדריך המגעיל, ובטח עכשיו הוא יתבע אותי על הוצאת דיבה, כפי שאיים עלי לפני כמה חודשים.
ובמקום לחשוב שהמדריך סתם אחד שאני יכולה להיות אימא שלו בגיל, אני מדוכאת מזה נורא, הולכת להחליף חדר כושר ולעבור למקום שנמצא באיזור מסוכן בשכונה, בעיקר בלילה, השעות שאני אוהבת ללכת לאימון.
בקיצור - סליחה שחפרתי - אנשים נדבקים אלי גם כשאני לא עושה כלום. רואים את החריגות ומנצלים את זה.

 

[אלומת האור]

בוץ וירטואלי או בוץ אמיתי?

 

[שחר חרישי]

...ומה היה קורה אם היית מבליגה?

אולי זאת התשובה, להבין ששום דבר טוב לא ייצא לך מהתנצחות ומלהיות צודקת, ואנשים בדרך כלל לא מגיבים טוב לאנשים שעושים "בלגן שלם". את יכולה להגיד לו בקורקטיות "תודה על התזכורת, אני כבר מסיימת", וזהו - נגמר הבלגן עוד לפני שהתחיל! לא חבל על הכוחות ועוד יותר מזה - הרגשות שלך?

 

[מירי קולר]

וואו

כן, ההצעה של שחר כל כך פשוטה וכל כך עניינית ומתאימה. מה תעשי שוב תחליפי חדר כושר? שם זה יהיה שונה? נראה שהרעיון של מזעור חיכוכים וסגירה עניינית היא הקצרה והעניינית ביותר. שיהיה לך בהצלחה.

 

[אופירA]

כן, שם זה יהיה שונה!

שם יהיה יותר סיכוי לקצת יותר פניות רגשית, בשביל העבודה הפנימית הדרושה עם התגובה הרגשית הקשה שגורמת את כל החיכוכים האלה מלכתחילה.
הרבה יותר קשה לעשות את העבודה הפנימית הזו, בתוך הקלחת של השנאה בפועל של המדריך הזה והירידות שלו ושל המתעמלים האחרים.
עדיף הרבה יותר לעשות איזו פעולה של "אני הולכת לעזור לעצמי איכשהו, לפחות להרחיק קצת את מוקד הכאב העכשווי", מאשר להישאר במעגל העניינים בחוסר אונים.
כל זאת אם המטרה היא כמובן לא לברוח מעצמי, אלא לקבל כלי עזרה כדי להתמודד עם עצמי.