איך מתרגלים לזה לעזאזל?

[s i v a n1]

איך מתרגלים לזה לעזאזל?

לפרידות הקשות האלה מההורים...ללב שנשבר כל פעם מחדש כשסבא וסבתא מסתכלים על הנכדים שלהם ולא ממש בטוחים מתי הם יראו אותם שוב, איך הם יראו עד אז, האם כבר יוכלו ללכת, לדבר, לאכול לבד...האם בכלל יזכרו אותם עד הפעם הבאה. החיים בחו"ל נוחים וקלים ומה לא, אבל כל פרידה שוברת את הלב לרסיסים קטנים יותר וכל מה שאפשר לחשוב ברגעים כאלה זה "למה בכלל צריך את זה?" קשה לי היום - ההורים שלי נסעו חזרה , ואני מרגישה כמו ילדה קטנה, הכי לבד בעולם! מה הייתי עושה עכשיו בשביל עוד כמה רגעים עם אבא ואמא! סיוון

 

[ענת בן צבי]

אנחנו בדרך לביקור בארץ

ואני כל כך מבינה. עוד לא נסענו וכבר אני לא רואה איך נספיק בזמן כל כך קצר לפגוש כל כך הרבה אנשים שחסרים לנו בחיינו. והסבים והסבתות כל צד מזמין אותנו מתגעגעים לנכד. לפשוש זיכרון מצויין ועד עכשיו כל פגישה משמחת אותו עד קץ ופרידה עם דמעות שליש. אוף אני מתגעגעת כל כך. ענת

 

[עדי בשמיים]

אמא שלי בוכה כל יום

כשאני מספרת לה מה תבור כבר עושה, איך הוא גדל... כל יום היא אומרת לי כמה שזה לא הוגן לגדל נכד בשלט רחוק... אנחנו מתכוננים לביקור בארץ בחגים ומקווים שנשרוד... יהיה לי מאוד קשה לחזור לכאן, אחרי שכל המשפחה תכיר את הפיצי...

 

[AdiBos]

לא מתרגלים, זה פשוט חלק מהמציאות

סליחה שאין לי מילות עידוד כי זה פשוט ככה אבל כמו כל דבר בחיים אי אפשר לאכול את כל העוגה ויש מחיר להחלטה לחיות רחוק מהמשפחה הלוואי וזה היה יכול להיות אחרת.

 

[י ע ל 7]

ה- net-meeting קצת עוזר,

הכוונה לאפשרות לשוחח ולראות אחד את השני דרך המצלמה של המחשב. אמא שלי אומרת שזו קצת התעללות, בבחינת - לראות ולא לגעת. אנחנו "נפגשים" ככה כל בוקר כשירדן ישובה בלול מול המצלמה ואמא שלי שרה לה שירים ומדברת אליה. אגב, בדרך הזו אמא שלי לימדה את ירדן למחוא כפיים, לא ייאמן! ולפעמים, אני ניגשת לטלפון המצלצל ואומרת לאמא שלי ש"תשגיח לי על הילדה",והיא מה זה נלחצת מזה

 

[כומי]

לא מתרגלים

אבל מפתחים אסטרטגיות פרידה. למשל הבן שלי שיודע שנפרדים ממי שבא לבקר או חוזרים לכאן מתחיל להתנתק יום -יומיים לפני , ממש רואים את ההתנתקות - מתעסק יותר עם עצמו ועם הגיים-בוי, פחות מתחבק עם הסבתא וכד'. קשה לראות את זה כי זה דיי קורע את הלב ואין הרבה מה לעשות, פשוט מחכים שהכאב יקהה... עד לפעם הבאה.

 

[ronnieyuval]

אוי... ממש לא מתרגלים. ../images/Emo7.gif

זה ממשיך להיות עצוב וקשה בכל פעם מחדש. ככל שהילדים גדולים יותר כך הם יותר זוכרים. אנחנו מקפידים לדבר בטלפון המון ולתת גם ליובל לדבר איתם, ומדברים עליהם כל הזמן. מראים תמונות, וידאו... מזכירים את שמם כל הזמן ומספרים סיפורים. לדעתי הילדים דווקא מתרגלים יותר מאשר אנחנו. וזה לפי התגובות של יובל, שבפעם הראשונה שהיא כבר ממש הבינה היא ממש היתה עצובה אחרי שאמא שלי נסעה ובכתה וחיפשה אותה, ואח"כ בביקור הבא היא כבר לא היתה כל כך דרמטית. מעניין מה יהיה בביקור הקרוב אצל הוריי...

 

[אשת הטייס]

וגם לי אין מילות עידוד........../images/Emo7.gif

אני לפעמים מעדיפה שלא יבואו אלי ולא לנסוע כי אני יודעת כמה קשה לי להתאושש מהפרידה, כמובן שבסוף אני כן נוסעת ואשמח לשמוע אם יבואו אלי ( אולי אבא שלי יגיע בספטמבר !

אבל אני מניחה שזה החלק הכואב והקשה בלחיות פה ואנחנו בחרנו את זה אז צריך למצוא דרכים להתמודד עם הקושי ( למישהו יש רעיון?

) אצלי כלום לא עבד....