איך מתרגלים לזוועה הזו ?

[ה א נ י ב י]

איך מתרגלים לזוועה הזו ?

ראיתי שבפורום הזה מרבים אנשים להתייעץ בנושאים טכניים אך פחות בנושא הרגשי, שאותי בעיקר מטריד ושאיתו אני מנסה להתמודד בשמונה שנים האחרונות מאז שאמי חלתה במחלה הארורה הזו. מחר אני צריכה ללכת לבקר אותה במוסד שם היא שוהה מזה שנתיים כבר. אני לא הולכת הרבה כי איני מסוגלת לראות מה ניהייה ממנה, ואיך היא איבדה צלם אנוש, ואיך היא כבר לא בחיים ועדיין לא במתים. איך אתם מתמודדים עם זה ? איך מתמודדים עם הכאב האינסופי הזה ? מה אתם אומרים לעצמכם שמחזק אתכם ומעודד אתכם ברגעים שאתם מרגישים שלא יכול להיות יותר נורא ? אשמח אם תשתפו אותי

 

[ענתי44]

../images/Emo24.gif לא מתרגלים

אם תקראי גם בארכיון תקראי גם מצוקות שלנו ונושאים רגשיים. למשל איך אני מספידה את האמא שלי, שישבה לידי על כסא הגלגלים מכונסת בעולמה הפנימי. איך התגעגעתי לאמא הבריאה שלי והספדתי אותה, איך אנחנו פה בוכים ולא מצליחים לקבל את הסבל של יקירינו את מה שנהיה מהם. אני למשל, בחודשיים וחצי של אמא בבית חולים ששהיתי איתה יום יום וראיתי אותה דועכת והופכת למה שאת מתארת נקרע לי הלב. תחושה של חוסר אונים ושל כעס גדול על העולם ואפילו עליה על אמא שלי שהיא ככה נוטשת אותי. אני מצאתי נחמה בלבכות פה בפורום ובקומונה שלי ולדבר טלפונית עם חברים ( כולל חבריי מהפורום) ומחיבוק של ידידי.נחמה אבל אין נחמה. זה לא נתפס ולא מובן. עוד משהו שאני עשיתי, אחרי בית חולים פשוט יצאתי לבלות, בבית קפה מול הים או לצפות בכדורגל או לקנות בגדים וכל הדברים הקטנים שעשו לי לרגע קצת טוב. אני ברגעים קשים לקחתי לידיים את אחייני הקטן והחיוך המתוק שלו הקל עליי. שולחת לך חיבוק

 

[אירילה]

התמודדות נפשית תמיד ישנה

ודווקא כאן בפורום היא הכי INN . כמדומני ענת היא הראשונה שפתיחותה הרבה כאן בפורום היא גם אולי הדוגמה הבולטת באיך מתמודדים למצבים הקשים ,לא רק פיזית אלא בעיקר בפאן הרגשי. אולם היא כמובן אינה היחידה ,עלו כאן גם בפורום הרהורים על מוות ואיך מתמודדים עם כך. הקו המנחה את רובנו ,הוא המשך החיים שלנו למרות הקשיים ,ההכרה והתודה שברגעי האושר שיש לנו עם החולים ולו גם אם הם מעטים. עצתי לך ,שוטטי לך בדפי הפורום מההתחלה ועד היום ,קיראי את הדיונים ואת הקישורים המופיעים בקישורי הפורום. אני בטוח כי התגובות לקריאתך כאן תהינה מועילות ,בסך הכל מטרת הפורום היא להעניק כאן אחד לשני תמיכה ממיטב נסיונו. גרשון

 

[ענתי44]

קבלו את חוק מרפי ../images/Emo14.gif

הגירסה האלצהיימרית: אם אמא שלך פתאום מתחילה לדבר ואת מקווה לטוב... עד מהרה תקבלי אמא זומבי . אם אתה מאמין שיותר גרוע לא יכול להיות תגלה שטעית ובגדול. במשחק השח שלך מול האלצהיימר הוא משלה אותך שאתה מוביל עד שהוא " אוכל לך את המלכה" ( רק חבל שהמשחק נערך על גבי אמא שלך) רגע היא היתה בסדר. צחקה, דיברה עם חברה, אכלה. ביקשה וקיבלה קפה ותוך שניות התהפכה. שוב המבט הקפוא בחלל והעיניים המרוקנות מניצוץ והגפיים נוקשות וצונחות וחלק מהמעדן נשפך מהפה. אלוהים למה? למה זה כואב כל כך?

 

[אפס שתיים]

ההתמודדות היא אישת,

וכל אחד עושה אותה לפי יכולתו. האם זה קשה? גיהנום. האם זה אפשרי? מסתבר שכן. המציאות, בסופו של דבר, היא כפי שהיא ולא כפי שאנו רוצים שהיא תהיה ואנו מתמודדים בהתאם. הכי חשוב, שתרגישי טוב עם היכולת הזאת שלך, שלא תאכלי את הלב שאת לא עושה מספיק, כי אין דבר כזה "לעשות מספיק", אנו עושים הכי טוב שאנו יכולים, כל אחד לפי יכולתו הוא ולא בהכרח לפי הצרכים. האם אני לא מתפללת לאלוהים שיגאל אותם ואותנו? בהחלט כן. לפעמים יותר ולפעמים פחות. האם אני מרגישה אשמה על כך? לפעמים יותר לפעמים פחות. שורה תחתונה - אין כזאת, כי היא יכולה להתשנות מיום ליום, רגע לרגע...

 

[ה א נ י ב י]

תגובה

כ"כ נכון מה שאת אומרת, הרבה פעמים אני מרגישה שאין שורה תחתונה, ואין הרבה מה להגיד, וגם בזה גלום הקושי שאין מה לעשות ואין מילים לתאר את הזוועה ואין שום דבר שאני יכולה לעזור לה בעולם הזה, וזה הקושי- שאתה חסר אונים כמו שלא היית מימיך (אולי רק כשהיית תינוק) ושאין, אין, אין מה לעשות. זה גם מה שקשה לי כי אני מאוד אדם של משימות ושל לעשות.

 

[שריוש2]

אני לא מצליחה להתרגל...

אני אמנם הולכת לבקר את סבתי הרבה פעמים כל שבוע, אבל אני עדיין לא מצליחה לתפוס שזה מה שקרה לה. אני לא מצליחה להשלים עם זה. שהיא עברה שינוי של 360 מעלות. שפתאום ביום בהיר סבתא א' נעלמה ובמקומה קיבלתי סבתא חדשה, סבתא ב'. ולפעמים נזכרת איזו אישה היא היתה, ולא מצליחה לעצור את הדמעות מרוב געגועים, וכאב על שכ"כ מתייסרת וסובלת. אבל איכשהוא למדתי לקבל את זה כמו שזה. שאין מה לעשות. כנראה שזהו גורלה ולא אני ולא אפ'חד אחר אשם במצבה. אני תמיד נזכרת ברגעים יפים עם סבתא לפני מחלתה, וזה מעודד אותי. מעודד אותי להיזכר איזו אישה היא היתה. כמה אהבו אותה. מחברות, משפחה ועד המוכר במכולת. שכל חג היתה נוהגת לאפות לו עוגה ולהביא לו. אני יודעת שזאת לא היא. אלא רק האלצהיימר שמדבר מתוכה.

 

[ronnyw]

אכן, לא מתרגלים.

אם כבר הפנמת שזה מה שיש, ובנית מערכת תומכת שלמה למצב הקיים - באה לך פתאום עוד מדרגת התדרדרות, ואת צריכה להערך מחדש... ובטח ובטח לא מתרגלים למהפך שעבר על האימא הטובה, החכמה והמוכרת, שהפכה להיות סמרטוט-אדם כזה. אבל ממשיכם. אם את אדם דתי - יש מנגנון שלם שמסייע להשלים עם מכות. אם את לא - עשי כמו רובנו: תמשיכי את חייך. צאי, בלי, עבדי, עסקי בדברים שמסבים לך הנאה. בשום אופן לא לשקוע במרה שחורה או ביסורי מצפון "כן מטפלת טוב לא מטפלת טוב". בקרי אותה כמה שמתאים לך. אל תנהלי רישום, אל תנהלי חישובים. לא מתאים לך - אל תבואי !! ואת תתני לאנשים - קרובים או רחוקים - לרמוז לך אם את עושה או לא עושה מה שצריך. לכל אחד מבנה אישיות ודרכים אחרות לפעול, פעלי לפי הבנתך בלבד !! ומותר גם לבכות לפעמים, או להתפרץ, או להרגיש ש"הכל מתמוטט". קוראים לזה להיות אנושי. והזמן עושה את שלו... (ככה אבא שלי, הדכאוני בן ה- 88 מסיים שיחות )