../images/Emo18.gif רגישים מדי מראש לא להכנס
כשאמא שלי שכבה בהוספיס זה היה לאחר אירוע מוחי והיא כבר לא היתה צלולה כל כך. אבל לדעתי היא ידעה גם ידעה, אפילו שלא יכלה לבטא את זה במילים ברורות וחדות. היא אמרה: "צריך לפתור את הבעיה הזאת" ו"פה כבר לא צריך לאכול יותר" ואני הבנתי. עשיתי את עצמי שאני לא מבינה אבל הבנתי ועוד איך. ישבתי לידה כל הלילה, מאזינה לחרחורים ולמאבק העיקש שלה כן להמשיך, כן לשרוד, אולי בשבילי - זה היה כל כך חשוב לה לא לעזוב אותי... החזקתי לה את היד ולחשתי לה את הדבר האמיץ ביותר שיכולתי להפיק מפי: "די אמא, אל תאבקי יותר, לא צריך יותר להילחם, תנוחי, תנוחי, זה בסדר" ואלוהים יודע כמה זה היה קשה, במיוחד שגם אבא שלי הלך ככה. יש משהו במה שאמרת, שהכי נורא להיות צלול ולדעת שאתה הולך למות. למזלי אמא לא היתה כל כך צלולה ממש בסוף. אי אפשר לדעת מה ידעה ומה לא, אבל היא לפחות לא היתה כתמול שלשום. לפחות אם אלוהים החליט לקחת אותה הוא החליק לה מעט את המעבר. כשהיה לאמא יום הולדת, חודש לפני האירוע המוחי, ידעתי שזה יהיה היום הולדת האחרון שלה - כבר היו גרורות בכל מיני מקומות והיא היתה נראית כמו שלד והקיאה כל הזמן. קניתי לה (בין שאר המתנות) בלון הליום ענק וצבעוני. בהוספיס הבאתי לה אותו ועבדתי איתה לאט לאט על לשחרר אותו, לתת לו לעוף. יותר נכון הצעתי לאחותי לעשות את זה והיא עשתה. היא שאלה את אמא אם היא מסכימה לשחרר אותו לשמיים (הבלון היה כבר במצב מקומט ואיום). אמא הסכימה, וחשבנו שזה יהיה תרגיל טוב ל"לתת ללכת". אחותי פרמה את החוט שהיה קשור למיטה, ויצאה עם המיטה של אמא ועם הבלון לחצר (יש בהוספיס יציאה מכל חדר לחצר מרכזית, ואפשר לצאת עם המיטה של החולה). אמא הסתכלה בעניין רב, ואחותי החלה לשחרר את החוט. פתאום בקעה מגרונה של אמי זעקה: "לאאאאאא!!!" והיא הכריחה את אחותי לצאת בעקבות הבלון ולא נרגעה עד שהביאה לה אותו בחזרה... בפעם אחרת אמא אמרה: "הנשמה יוצאת לי! הנשמה יוצאת לי!" נו, ואת עומדת מולה, לא יכולה לעשות כלום, רק ללטף, לצחצח לה את השיניים, לשמוע אותה, את האשה האינטליגנטית הזו שבאחת הפכה ילדה מלהגת שטויות... ואת לא יכולה לעזור, את עומדת מנגד ואינך יכולה לעשות דבר כדי להצילה... בדיוק כמו שהיה עם אבא, גם אמא ביקשה ממני לכבות לה את האור בחדר בלילה האחרון. כל לילה שניהם רצו אור ורק בלילה האחרון ביקשו לכבות לגמרי. היתה לי הרגשה לא טובה אבל לא שיתפתי אף אחד. למחרת בבוקר פיספסתי אותה בכמה דקות. רק בכמה דקות. היא ישנה - כך חשבתי. דיברתי, ליטפתי, צחקתי, ורק פתאום שמתי לב שבית החזה אינו עולה ויורד... האחיות שהגיעו בריצה פסקו שכן, אני צודקת. אחת מהן אמרה "וואללה". את זה אני לא אשכח בחיים. היום אני 8 חודשים אחרי, ועדיין לא קולטת כלום. מה נותר מלבד להחזיק בידה, ללטף, להיות שם כמה שאפשר, כי עוד מעט כבר לא יהיה אפשר. שיר, אני מחזקת את ידייך, ועם חברי הפורום הסליחה אם פגעתי במישהו או שההתבטאות שלי היתה חסרת טאקט, פשוט ראיתי שכותבים פה גם בני משפחה ולא רק חולים בעצמם.
